בין פראצ'ט, גיימן, ואדמס

ויש הרבה מה לספר על מה שעבר עלי היום

נתחיל באנשי החברה והצוות- אנשים סבבה לגמרי. אני בהחלט מרוצה, אבל כמעט ואין נשים בחברה. בחברה של 20 איש יש בדיוק 3 נשים, מתוכן אחת מזכירה, אחת סוג של מנהלת (שאני לא כפוף אליה בכלל), ואחת תוכניתנית שאיתי בצוות.
היחידה מבינהן שבכל בגיל לההיות פוטנציאלית מעניינית היא התוכניתנית, אבל לא רק שהיא ממש לא הטעם שלי, אלא היא גם מאורסת. בחורה נחמדה לכל הדעות, אבל פוטנציאל רומנטי, אין בעבודה הזאת (נכון לכרגע, בכל אופן)

העבודה עצמה - סבבה, בהחלט משהו שאני יכול לעשות. יש המון ללמוד, מדובר על מערכת ענקית ומורכבת, אבל נסתדר. אני מאמין שבכמה ימים קרובים, לפחות שבוע, אני רק אלמד, כאשר אחרי זה אני אהיה צריך להתחיל לעבוד על לטפל בה. ויש מה לעשות.

אחרי זה הלכתי קצת לעזריאלי, לאכול, ואז הלכתי לתחנה שלי לכיוון הבית.
בתחנה היתה בחורה יפיפיה אבל שמשום מה היה לי דחף לשכב איתה בלי להחליף איתה מילה. משום מה היתה לי תחושה שאם הייתי מדבר איתה משהו בקסם של היופי שלה היה נהרס. לא יודע להסביר את זה. למרבה הצער, בגלל שתחנת אוטובוס זה לא בדיוק המקום להתחיל למזמז בחורה זרה לחלוטין שלא דיברתי איתה אפילו מילה, זה נשאר בגדר פנטזיה. הו וול. יש צרות גדולות יותר.

משם עליתי על האטובוס ולמרבה הצער המקום היחיד שהיה פנוי שם היה ליד שני ילדים (בני 15 בערך לדעתי) שהתחרו מי מבין שניהם יותר ערס, וכמה הם מורידים כאפות למישהו שישב באלכסון מהם (אני משער שזה מישהו שלומד איתם או משהו). העלו לי בהחלט כמה יצרים סאדיסטיים למדי, אבל כבר הייתי עייף מדי בשביל להתעמת איתם (רכרוכי מצידי, אני יודע, תתבעו אותי)

זהו
עכשיו הגעתי הביתה
עייף, אבל סך הכל מרוצה.
מחר יום נוסף.