אהבתי את מי שהיית

היה כאן פוסט, נראה לי מהקיץ שבו התגאתי שכל כך פינקתי את אדוני שהוא אסר עלי להעיר אותו המציצה.

לפני שבועיים אמר "אבל למה הפסקת? לא באמת התכוונתי"

מי לעזאזל נותן לכלבה צייתנית כמוני פקודות שהוא לא מתכוון אליהן?

לפעמים אני מקווה שאתה יודע כמה אבסולוטית היתה הכניעה שלי מולך והאמון שלי בך. ולפעמים אני מקווה שלעולם לא תדע.

אני אמשיך לכתוב לך כאן כאילו אתה קורא, בסדר? אני מלאת רגשות מעורבים ורוצה לפרוק, ועם מי עוד אני יכולה לדבר עליך אם לא איתך? 
לא קל לי. אני מרגישה כאילו הרסתי הכל. כאילו אפילו להיות שם בשבילך רק כשנוח לך עדיף על לקבל הודעה ולדעת בוודאות שהיא לא ממך.
אני מרגישה אשמה. מצחיק, זה תמצית כל מה שאני. רגשות אשם.

אז אני מתנצלת. אני מצטערת שהוצאתי ממך את הצד הזה, המכוער והבלתי נשלט, שגרם לך כל כך לכעוס על עצמך. אני מצטערת שלא הצלחתי לתת לך את האהבה שלי בצורה שבה יהיה לך נעים לקבל אותה. אני מצטערת שבגלל הבעיות שלי אנחנו לא נהיה מאושרים ביחד.

היום אני הולכת להפגש עם חברה למסיבת יום הולדת של הכלבים שלנו, ואני אספר לה מה קרה ומה עשיתי. ולא יהיה לי קל יותר, אבל אני לא אהיה לבד. אני תוהה אם לך יש למי לספר. למי לפרוק. או שאתה פשוט תעמיד פנים שהכל בסדר, ותנסה להשכיח מעצמך שהיום הוא היום שבו וויתרתי עליך. הרבה אחרי שאתה ניסית להפתר ממני, כן. הרבה אחרי ששנינו ידענו שזה נגמר, כן. משכתי את זה כל כך הרבה זמן שהספקת לשכוח שזה בשבילי והתחלת להתרגל לזה. כעסת עלי על שאני מתעקשת להעמיד פנים שהכל בסדר וזו שגרה חדשה, אבל באותו הזמן גם אתה התרגלת לשגרה הזו. במקום שיחת לילה טוב זה הפך לשיחת סוף יום עבודה. במקום אחת לשבוע זה היה אחת לשבועיים. בלי מחוייבות רגשית מוסכמת, אבל בידיעה שאתה תמיד יכול להתקשר כשאתה צריך. כאילו בשבילי. וגם אני יכולתי, כנראה, אבל לא עשיתי את זה. זה כבר לא המקום שלי. אולי מתוך הפחד שאם אתקשר אתה לא תרצה לתמוך בי. כמו שעכשיו אני מתנתקת כי אני מפחדת לראות אותך מאבד בי עניין. למרות שטענת שהוא לא היה שם. שלא הייתי האחת מההתחלה, וזה היה רעיון של השותפה שלי.

אגב, אף אחד לא באמת מתאהב ממבט ראשון ומבין שזה הבן אדם שהוא רוצה לראות מאושר לצידו. חוץ ממני. הלב שלי החסיר פעימה מהרגע שנכנסת לחדר, למרות שאתה טוען שהתעלמתי ממך. אנשים נהיים "האחד" אחרי שעוברים תהליך. אחרי שרואים שיכולים לאבד מישהו, וזה כל כך מפחיד אותם שהם מעדיפים לוותר על משהו אחר בחיים. והוויתור הזה לא נראה פשרה, אלא צעד מבורך, כי הוא מקרב אתכם ומקדם אתכם לביחד. 

אתה השקעת בי המון מאמץ. המון. מהיום הראשון שהכרנו. מהפעם הראשונה שהגעת אלי. לא היה רגע, אפילו אחרי הפרידה, שלא הרגשתי מחוזרת. אבל אתה לא התפשרת אף פעם בשבילי. ובגלל זה הערך שלי בחיים שלך כנראה פחות מהערך שלך בשלי. כי אני.... אני לא התפשרתי אפילו. אני התגמשתי והתאמצתי ונהנתי מכך שהנה יש לי עוד הזדמנות לשמח אותך. כל השאר נראה ככ שולי באותם הרגעים. ורק עכשיו אני מבינה שלא נשאר ממני הרבה בלעדיך, בזמן שאתה נשארת בדיוק כפי שהיית לפני שנה, רק שהיה לך צעצוע ממש מהנה ומוצלח שנשבר.

וזו בדיוק הסיבה שלא הייתי האחת מעולם. כי אתה לא התגמשת לעברי, לא נתת לי לחדור מספיק בשביל שאהפוך לחלק ממך שתוכל לקרוא לו בבוא היום "החצי השני שלי". אני מקווה שיום אחד תבין את זה, ותוכל להסתכן כדי לבנות קשר בריא וטוב. אולי חלק ממני עדיין מקווה שזו תהיה אני, אחרי שאבין איפה אני בתוך כל זה. כי הרי לא העמדתי פנים. כל שינוי בי היה אמיתי לגמרי, מלא מודעות ומוטיבציה להצליח להיות מי שאתה ראוי לה לצידך. מי שאני היום לגמרי אמיתית, אין לי שום הקלה בלהפסיק להעמיד פנים. אבל מה כל זה שווה כשניסיתי להתאים לך כמו כפפה ליד ונשארתי רק כפפה. 

ואתה? איפה אתה עכשיו? מה תעשה היום? מה אתה מרגיש בתוך כל זה? אני יודעת שאתה לא באמת תענה לי, אז נשאר לי לדמיין. אני מאחלת לך רק אושר וסיפוק, אבל בתוך תוכי מקווה שאתה קצת סדוק. רק קצת. מספיק בשביל שכל המאמץ שלי יחסר לך. מספיק בשביל שהשנה האחרונה לא תהיה בזבוז עבורך. אתה תצא למסיבה, לראשונה מאז שהתחלנו לצאת? זה יסמל עבורך את הסוף, את החופש? אתה יודע שאני לא אדע, ולכן לא יכאב לי. הספק, כמובן, צורם. אבל באותה המידה יש סיכוי שלא, וזה מעודד. עדיף על לדעת ולראות אותך עושה את זה בפועל. אתה האקס של שרדינגר עבורי עכשיו. גם מתנחם בזרועותיה של מישהי אקראית, גם ממשיך הלאה כאילו כלום לא קרה, וגם מתאבל ומתגעגע. תלוי במצב הרוח שלי באותו הרגע. 

אני כן יודעת שמה שלא תעשה היום, לפחות היום, זו תהיה התמודדות. אני יודעת שאתה תשב ותחשוב מה דפוק בך. כי למרות שאף פעם לא הרגשתי ראויה לך, זה רק כי הערצתי, ואני עדיין מעריצה אותך. אבל אני מתמודדת די חזקה בשוק הרווקות, ואני יודעת שהתגעגעת לחופש ממחויבות רגשית ומטען, ולא למה שיש לחיי הלילה להציע לך. אני יודעת, כי אתה אמרת לי במילים האלה בדיוק "אני יודע שאני אתחרט כל החיים על שוויתרתי על האהבה שלך, אבל כרגע אני לא צריך אותה". וזה בטח יעבור לך בראש שוב ושוב היום, איך שלא תבחר לבלות את הערב.

אז אני רוצה לענות לך. אתה חוזה חרטה עתידית, אבל אתה לא מתחרט עכשיו. וזה בסדר. וסביר להניח שלא תתחרט כל החיים. יש סיכוי שאפילו בכלל לא תתחרט, ברגע שתתרגל שאני לא שם. וזה לא כי אתה דפוק. אתה לא פגום. טוב, אולי קצת 😄 אבל לא בגלל זה. אני הייתי חונקת. למרות שנתתי לך את כל החופש שהיית צריך ויותר, ומעולם לא ביקשתי כלום, תחושת האחריות, בדיוק מה שהפך אותך לבן אדם כל כך כל כך טוב בעיניי, גרמה לך להרגיש תמיד מחוייב, אחראי, הולך על ביצים. אתה ידעת כמה אני צריכה אותך, אז באת לעזרתי בלי שאבקש. ולמרות שאון דה פייפר לא ביקשתי, אתה קיבלת עבודה כפולה של גם להיות שם כשצריך, אבל גם לדעת מתי צריך. זה בטח נורא מעייף להיות במודעות כל הזמן. אני מתנצלת שהבאתי אותך לשם. ניסיתי שיהיה לך כמה שיותר טוב ונוח, אבל יצא לי הפוך. וגם יצא לי טריק מלוכלך, כי עכשיו און דה פייפר אין לך במה להאשים אותי ואתה יכול לכעוס רק על עצמך שזה לא עבד, אבל בדוגרי זה כי אני הפלתי עליך גם את התפקיד הזה. לא בכוונה, אתה יכול להאמין לי. ועל כך אני מתנצלת.  

אבל כל אחד היה משתגע. בעצם לא, ממש להפך. כל אחד היה פשוט נהנה מזה כל עוד זה שם, ואני הייתי זו שרואה שמשהו מפגר וחותכת. אבל לא אתה. אתה מדהים. אתה שנה שלמה הלכת על ביצים כי היה לך מספיק אכפת לתת לי כל מה שאני צריכה, בלי שאבקש. לדעת מתי לעודד, בלי שאבקש. לפעמים לבלוע כעס כי אתה יודע שאני לא אתן לך קונטרה. לא פלא שלקראת הסוף ירדת מהפסים. לא פלא שהרגשת הקלה. אבל זה ממש ממש ממש לא בגלל שאתה דפוק. ההפך הוא הנכון. זה בגלל שהתעייפת להיות כל כך מושלם. 

ואולי מישהי תצליח לאהוב אותך את אותה האהבה האבסולוטית שמגיעה לך. ולתת לך את כל מה שאני נתתי ויותר. את מה שבאמת מגיע לך. היא תדע להכיל אותך, ותדע ללחוש שהיא צמאה כשאתה קם לשירותים, ותדע לקום להביא בירה חדשה בשניה שהבקבוק נגמר ושאתה אוהב גבינת אמנטל על ההמבורגר (זוכר שפעם הצלחת לצאת עלי אפילו על זה? אבוי. לאיזה מצב קיצוני הבאתי אותך. אני מצטערת. אני מפלצת. האמת שזה ממש לא כזה מוזר לדעת מה אתה שם על ההמבורגר כשאנחנו אוכלים בבלק כל יום ראשון כמסורת. זה היה מיותר), אבל תדע גם לומר מה היא צריכה, מה הגבולות שלה, מה ישמח אותה. וכך אתה לא תהיה בלחץ התמידי הזה של לנסות לקלוע. ואז תהיה מאושר. כי אתה לא פגום

מה שאני בטוחה שלא יקרה היום, וזה אולי מה שאתה הכי צריך, זה לפתוח, לספר למישהו שידע להכיל אותך. אבל אתה לא תעשה את זה. כי אין דרך לספר את זה בצורה שלא תוציא אותך מפלצת. ההתנהגות שלך לקראת הסוף היתה מזעזעת, כן, ואתה בעצמך יודע את זה. וגם אני.

אבל אתה לא צריך ביקורת. את כל זה אתה יודע גם בעצמך, ואני יודעת כמה אתה כועס על עצמך על רגעי החולשה האלה. 

מה שאתה צריך זה מישהו שיחבק אותך ויגיד "וואוו, לאיזה מצב מזעזע הגעת שהתפרצה ממך התנהגות כזו. זה בטח נורא, אני מצטערת שנאלצת לחוות את זה. טוב שעכשיו זה מאחוריך" 

אז אני לא אחבק אותך, אובוויאסלי. אבל אני כן אגיד. כואב לי לחשוב באיזה לחץ היית, וכמה כלוא הרגשת. כואב לי שהייתי אשמה בכך. אם הייתי מבינה את זה מוקדם יותר יכולנו להמנע מזה. יכולנו להיות מאושרים. אתה עמדת בגבורה המון זמן, אתה התמודדת בצורה הטובה ביותר שיכולת עם מצב שאף אחד לא אמור להגיע אליו. אתה גיבור. אני מעריצה אותך. אני מקווה שכשתפסיק לכעוס על עצמך ותבין שאני זו גרמה לכך תצליח לסלוח גם לי. אני מקווה לסלוח לעצמי על כך שהבאתי את הבן אדם שאני כל כך, כל כך אוהבת לקצה. ובניסיון לנחש מה אתה רוצה הפכתי לנטל בלתי נסבל טעון רגשית ומלא ברגשות אשם. תנשום לרווחה, זה מאחוריך. יש לך הזדמנות להתאושש, להשתחרר, לדאוג רק לעצמך ולהבין שאתה לא יכולת אחרת. אני בכיתי במצבי דחק. אתה התפרצת על אדממה או אמנטל. וההתפרצויות שלך לא פחות לגיטימיות מהבכי שלי. אם כי תנסה להמנע מצריכת מזון בחברת אנשים אחרים, כי נראה שזה מוטיב חוזר ;). אני מקווה שתחושת ההקלה שווה את זה שתאלץ לוותר על הסקס שלנו, ובו בזמן מקווה שלא, כי אני יהירה. אבל היי, אני לעולם לא אדע. כי אתה האקס של שרדינגר.

כשתחזור לישון בבית תחבק את יודה בשמי. הוא פגום אבל ראוי לאהבה. ואתה גם ראוי לאהבה. ואפילו לא פגום :)

p.s.

אתה לא פגום. אתה ראוי לאהבה. אתה תהיה מאושר. אין לי ספק בזה. אתה תמצא מישהי שגם לא צריכה להתאמץ כדי להתאים לך, וגם מוכנה לעשות את זה כי היא כל כך תאהב אותך. עד כדי כך מושלמת.

ואני אמות לבד. אף אחד לעולם לא יחליף אותך. אתה כאילו יצאת מחלום. אתה כל מה שרציתי. כל מה שדמיינתי כשהייתי ילדה. כל מה שפינטזתי עליו כמתבגרת. כל מה שאפילו לא חיפשתי בבני זוג כי לא חשבתי שזה יכול להיות קיים. והרסתי הכל. במו ידיי. אני הפגומה מבינינו. אני זו שתהפוך כל קשר לחולה. וכל כך שונאת את עצמי על זה עכשיו.

תהנה בראש שקט קוז'ו. אף אחד לא הולך לשחק בצעצוע שלך. אני מדי פעם אחנוק את עצמי על הדילדו בפרץ נוסטלגיה, אבל אני לא מהאנשים שמתפשרים. ואף אחד לא יהיה אתה. 

אולי הרגע האחרון שאני רוצה למסגר ולשמור איתך.


אתה שוכב מתנשף על צד המיטה, אני מכורבלת עם היד שלך

"זוכר שסיפרת לי פעם שמעולם לא היה לך סקס ונילי?"

אתה מהנהן

"שיקרת. מה שהיה בינינו לפני שנה ונילי כמו גלידה של מקדונלדס יחסית למה שעשינו עכשיו"

אתה מגחך ועונה "הדרדרתי"

אני מתרוממת לנשק לך את הלחי, ולוחשת באוזן "השתדרגנו"

אני כותבת לך כאן, כי אני יודעת שבמוקדם או במאוחר תקרא את זה, ואני יודעת שאם אנסה לדבר איתך ישירות אתה תסכים, וההסכמה שלך תכאיב לי. אני רוצה להשאיר, לפחות לעת עתה את הספק שקשה לך בלעדיי, ושהיית רוצה אחרת. בינתיים, עד שתפסיק להיות לזה משמעות. כי בינתיים יש לזה יותר מדי משמעות עבורי.

כשאמרת שאתה מרגיש שאתה מנצל אותי הבנתי לפתע כמה אני נותנת לך, כמה חשובה בחיים שלך. ההבנה הזו מילאה אותי שמחה. הרגשתי משמעותית. הרגשתי שאתה לא הולך לשום מקום, ואם הייתי מצליחה להבין שאני לא חסרת משמעות, ולהיות בטוחה יותר במקום שלי בחיים שלך לפני מספר חודשים, אולי עוד היינו בייחד, והכל היה נראה שונה. אבל אין טעם לדון במה היה קורה אם.

היום אני יודעת שתחושת הביטחון הזו היא שקרית. היום אני יודעת שבמוקדם או במאוחר תמשיך הלאה. אולי כבר המשכת, למרות שהייתי רוצה להאמין שלפחות בזה אתה כנה איתי. וכשזה יקרה אני אתרסק לרסיסים, כי עצם המחשבה על כך שאני חשובה גרמה לי לשמוח הרבה יותר ממה שהיתה אמורה במצב הנוכחי.

מאז שנפרדנו, הפורמט של הקשר שלנו הפך לקרוב למתעלל. לא, אתה לא עשית את זה בכוונה. אולי אפילו התאמצתי מספיק טוב להסתיר את זה שלא ראית. אין לי כעס עליך. אבל מאותו היום אתה הכתבת את קצב הקשר, את האינטנסיביות, על מה מותר לדבר ועל מה אסור. הפסיק להיות לגיטימי עבורי לספר מה אני מרגישה  או מה פוגע בי. גם כי זה כבר לא אמור לעניין אותך כי אנחנו לא בני זוג, אבל גם כי כל כך התאמצתי להראות שהכל בסדר מהפחד שתעזוב. לטובתי, כמובן שלטובתי. אבל המחשבה שזה יכול לקרות גרמה לי לפאניקה. הפכתי להיות במצב סטנד ביי, תמיד מוכנה לשמוע ממך, לארח אותך בביתי. אף פעם לא בטוחה אם תכתוב שוב או תבוא שוב. מפחדת כל פעם שתגיד שזהו, זה מיצה את עצמו.

כשזה יקרה, וזה יקרה, אני לא אעמוד בזה. לכן אני חותכת כאן ועכשיו, כדי להינות מהספק שאולי אני חסרה לך יותר ממה שאני מעיזה לקוות. עד שתפסיק להיות לזה משמעות.

אני מרגישה לאחרונה שאתה מתרחק ממני, במודע או שלא. ועם זאת עדיין מקפיד לתת לי מקום. כי אתה צריך אותי? מתוך רחמים? תחושת אחריות? אני לא רוצה לדעת. לא עכשיו.

אני יותר מדי זמן תליתי את עצם המשמעות שלי ביחס שלך אלי. אם אדע בוודאות שאני חסרת משמעות, שמיציתי את עצמי עבורך, אני ארגיש כאילו חדלתי מלהתקיים. לכן, שוב, אני עושה את המעשה הכי קשה שעשיתי בחיים, ומעלימה אותך מהם כדי להינות מהאשליה שיש לי משמעות, ולכן אני עדיין קיימת. זה עלוב, זה מיותר, מגיע לך כל כך הרבה יותר אישיות לצידך. ועם זאת, שנינו יודעים שאף אחת לא אהבה ולא תאהב אותך כמוני. אף אחת לא תיתן לך את מה שאני נתתי. אתה תתחרט, שנינו יודעים את זה. אתה בעצמך אמרת את זה. אבל אני לא רוצה לבלות חיים שלמים בציפיה שזה יקרה, ובפחד שזה לא.

הסופש האחרון שלך אצלי היה מושלם. הייתי מאושרת. לרגע האמנתי שזה הרגע שבו אתה תגיד שהנה, ככה אתה רוצה. אבל ברור לשנינו למה זה לא קרה. הייתי רוצה שהימים האלה יהיו מה שישאר בזיכרון שלך כשהשם שלי יעלה, ולא הבכי, החרדות, התלותיות וחוסר היכולת שלי לגרום לך לאושר, למרות שהקדשתי לזה את כל כולי. כנראה הרבה יותר מדי. ובטח שלא הייתי רוצה שמה שישאר תהיה האדישות, אחרי שהכל כבר יהיה מאוס ומיותר. אולי אני קצת אגואיסטית. אולי קצת יהירה.

עברנו תהליך ארוך ביחד. יש לך חלק גדול במי שאני עכשיו. ולא רק בחוסר היציבות, שלמרות שלא התכוונת היה לך חלק מאוד גדול בהגעה שלי למצב הנוכחי. אתה גרמת לי להאמין בעצמי. גרמת לי להיות מאושרת. גרמת לי לרצות להשתפר – ולנסות, ולהצליח! הראת לי איך קשר יכול להתנהל כשלבן אדם אכפת מהאושר שלי. כמה בן אדם מוכן להתאמץ בשבילי, ושאני שווה את המאמץ. למרות שכנראה שאין בעולם עוד בן אדם שידע לקלוע כל כך במדוייק לחלומות שלי ולהראות דאגה בצורה שבה אני יודעת לזהות ולהעריך אותה.

אתה אהבת חיי. כתיבת המכתב הזה, ומה שיבוא אחריו עבורי שווה ערך להרמת ידיים, ליאוש. להבנה שאני מוותרת על שאריות הסיכוי לשחזר את הדבר הכי טוב והכי יפה שהיה בחיים שלי. אבל הסיכוי הזה הוא אמונה טפלה, ואני צריכה ללמוד לחיות במציאות החדשה.

זה לא אומר ששמתי אותך מאחורי. אני לא יודעת אם אי פעם אוכל. אני עדיין ה ט' שלך. רק שלך. אבל אתה לא שלי, ואין טעם להעמיד פנים או לדחות את הבלתי נמנע.

אני מצטערת על כל כאבי הראש והדרמות המיותרות. אני מעריכה את המאמץ שלך להכיל אותי. אין לי על מה לסלוח לך, אתה היית הוגן מהיום הראשון ועד עכשיו. אתה החלום שלי.

אבל אם אני לא החלום שלך, אז אני מעדיפה שתתחיל להתקדם לכיוונו בלי לתת לי לעקב אותך. אבל לראות את זה קורה כנראה יהרוג אותי. ולכן סליחה על האנוכיות.

אולי אמשיך לכתוב לך פה, בלי לדעת אם קראת או לא. בטוח אמשיך לחשוב עליך, להודות לך על כל הצלחה שלי, לקוות שאתה מאושר ומסופק, לקוות שאני חסרה לך לפעמים.

תודה לך על הכל.

וסליחה



P.S.
אתה יכול להשאיר את התמונות עד היום שבו תופיע בחיים שלך מישהי אחרת. סומכת עליך שתמחק אותן. אני בכל זאת קצת קנאית, ולא רוצה שאפילו הפנטזיות שלי יחלקו אותך עם מישהי אחרת

עריכה

אני זוכרת שאמרת שאם יהיה לי מישהו אחר אוכל פשוט לחתוך בלי להסביר.
אז אני לא יודעת למה, אבל אני מרגישה צורך להדגיש שאין. זה מטופש, אבל אני לחלוטין ולגמרי שלך, ורק שלך. וזה לא הולך להשתנות בזמן הקרוב. לא ככה מתמודדים עם כאב ויאוש. לא בעולם שלי לפחות. אם זה יגרום לך להרגיש קצת יותר טוב, אני רק אשמח. אם לא אכפת לך... וול, אני לעולם לא אדע :)

חלמתי שאתה דיקטטור רשע וסדיסט, שלא אכפת לו ממני מספיק בשביל לדאוג לי לתנאים טובים יותר מהשאר, אבל משום מה אכפת לך מספיק בשביל לדאוג שלא אוצא להורג.

וכל פעם אתה מזהה אותי מאחורי מליון תחפושות, ושוכב איתי, ומשחרר.

והיה משהו נפלא בחלום הזה, בידיעה שאמנם אני באותו הגיהנום עם כולם, אבל לא משנה מה אעשה לא יהיה גרוע יותר.

ולזין שלך בחלום שלי יש את אותו הטעם בדיוק

התעוררתי הבוקר שעתיים לפני השעון (תודה קטני, נחמד מצידך לקפוץ לי על הראש לכבוד הסופה הבאה עלינו לטובה. 4 שעות שינה בעמק) ומאותו הרגע כאילו חיברו לי אינפוזיה של כאב מזוקק.

היום היה יכול להיות יום השנה שלנו. לפי הספירה שלי, לא שלך.

ואני אף פעם לא הייתי האחת, זה פשוט רעיון שהשותפה שלי לשעבר הכניסה לך לראש, ברירת מחדל כושלת שכזו.

למרות שאמרת לא פעם, שאנשים מחפשים חיים שלמים מה שאני נותנת לך, שאף אחת לא אהבה אותך כמוני, שאתה לא ידעת אפילו שאפשר להיות כל כך מאושר ושאם לא היינו נפגשים היית מתפשר כל החיים בלי לדעת אפילו שזו פשרה

אני לא יודעת למי מכם להאמין.

אני לא יודעת איך לשרוד את היום.

אני לא יודעת איך לשרוד שום יום. אבל היום במיוחד. אני סנטימנטלית ונוסטלגית, וככזו צפים לי ברוך כל הדברים המקסימים שאמרת לי. ואז העלבונות שהטחת בי. עלבונות שלא הגיע לי לשמוע. שגם אם הם האמת, היה מיותר ואכזרי לומר אותם.

ואני כזו רכיכה

ואתה שונא את זה בי

ואני שונאת את עצמי. מזל שאני מצתמצמת עם כל יום שעובר. אולי כשאעלם לגמרי תיכנס לקליפה הריקה מישהי ראויה יותר לחיים שהותרתי.

כתבתי פעם פוסט שמתאר את הדיסונאנס בין מה שאתה אומר למה שאני שומעת. על הבן אדם הנוראי והמתעלל שיושב לי בראש ואומר דברים מחרידים בזמן שאתה רק תומך ודואג ומפנק.

אבל קלוט קטע.

הבן אדם שהתקשר אלי לפני השינה ואמר שמקווה שהכוכבים יסתדרו כך שנוכל לחזור להיות זוג הוא אתה.

וגם הבן אדם ששכב לידי במיטה ואמר שהוא פשוט לא מסוגל לשלוט בעצבים שלו בנוכחותי והתנהג אלי נורא בלי שאני אעשה שום דבר (!!!) שיהווה אפילו לא סיבה- תירוץ להתנהגות הזו... זה גם אתה. אתה האמיתי. לא דמות דמיונית בראש שלי.

אני אולי פטאתית ומסכנה שמדביקה לעצמה כוכבים על הארון על כל הישג קטן 

אבל לך אפילו לא מגיעה מדבקה של כוכב על התנהגות כזו מבזה.

ולא כי אני נפגעתי, אני לא פונקציה. אף פעם לא הייתי.

אלא כי מי לעזזל מתנהג ככה?!?!

אם תמיד היית מרגיש כלפי את מה שאתה מרגיש בזמן שאתה מנשק לי את הכתף שניה אחרי שגמרת, אנחנו היינו בסדר

זה נחמד שאחרי שנפרדנו אתה עדיין מגיע להזדיין.

זה נחמד שיום לפני אתה טורח לברר אם בכלל יש לי חשק מיני.

זה היה נחמד יותר, אם השאלה לא היתה מנוסחת בצורה (ונשבעת שזה ציטוט כמעט מדוייק) "יצא לך השבוע להביא ביד, או שאת מתה מבפנים?"

אבל היי, אתה משתדל, אני מעריכה את זה

סיפור שנזכרתי בו היום, אנסה לתרגם מרוסית. כשנזכרתי בו בכיתי המון מלאה ברחמים עצמיים על כך שלי זה לעולם לא יקרה (בווריאציה המודרנית), אבל אני מקווה שמישהי כאן תקבל ממנו את הנחת שאני זכיתי בה כשנתקלתי בו לראשונה. ואולי יש בו מן האחריות שמוטלת על השולט כלפי הנשלטת שלו - לגרום לה להאמין בעצמה.

לפני שנים רבות הגיעו שני בוחרים לאי. ובאי חי שבט. לראש השבט היו שני בנות. הבכורה - יפה, חכמה, ידיים מזהב. והשניה - לא משהו.

אחד הסוחרים מיד אמר "אני נשאר באי הזה! כאן מצאתי את האושר שלי. אתחתן עם ביתו של ראש השבט, ואקים איתה משפחה"

הסוחר השני הנהן בהבנה "בהחלט, ביתו הבכורה של ראש השבט באמת נהדרת, ואתה תהיה מאושר איתה". אך הסוחר השני נד בראשו "לא, אני רוצה להתחתן עם ביתו השניה"

"אבל היא... לא משהו!" התפלא הסוחר השני, אך הראשון היה עיקש.

למחרת בא הסוחר לראש השבט ואמר "אני רוצה לקחת את בתך לי לאשה, ואתם לך עליה 10 פרות"

"טוב מאוד", ענה ראש השבט. "בתי הבכורה אכן יפה וחכמה, לא הייתי מחתן אותה בשביל פחות. אתה רשאי להנשא לה"

"לא לא!!" ענה הסוחר "אני רוצה את בתך השניה!"

" אבל היא... לא משהו" התפלא ראש השבט "אני אדם הוגן, אתן לך אותה גם עבור 5 פרות"

אך הסוחר עמד על שלו "אני רוצה את בתך השניה, ואני אתן לך עבורה 10 פרות"

לא נשאר לראש השבט, אלא להסכים. החתונה היתה מפוארת ושמחה, ותוך זמן קצר הסוחר השני עזב את האי והמשיך בנדודיו.

בחלוף כמה שנים חזר הסוחר לאי לבקר את חברו. הוא שאל את התושבים היכן יוכל למצוא אותו, והילדים המקומיים הובילו אותו לאחד הצריפים. הוא ראה שם את חברו הוותיק יושב לצידה של אשה יפה באופן יוצא מן הכלל, אוכל סעודת מלכים. הסוחר התפלא "מה, התחתנת שוב?"

"לא, זאת בתו השניה של ראש השבט"

"אבל, איך זה ייתכן?! הרי כשעזבתי היא היתה... לא משהו"

חברו צחק ואמר "אם אתה סקרן, לך ושאל את אשתי מה גרם למהפך שבה"

הסוחר המבוך ניגש לאשה ושאל "איך נהיית כל כך נהדרת? הרי כשעזבתי היית... לא משהו"

היא הביטה עליו בעיניים מלאות חכמה טענתה ברכות "פשוט יום אחד הבנתי, שאני שווה 10 פרות"