שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

אהבתי את מי שהיית

לפני 6 שנים. 18 במרץ 2018 בשעה 14:46

לא יודעת אם אי פעם אהבת, לא בטוחה שאתה בעצמך יודע כבר. אבל אני מתחילה לחשוב, שהקשר שלנו נמשך כל כך הרבה זמן (יחסית אליך) כי היית איתי הגרסה הכי טובה של עצמך, ואהבת את העובדה שיש מישהו שמכיר אטתך רק ככה. ואהבתי אותך. ראיתי את האופי הקשה שלך הרבה לפני שאתה חושב, ואהבתי את כולך. 

אני, לעומת זאת רציתי להפוך לאדם שרצית לראות בי. זה שוחק, אף פעם לא להרגיש שגם מי שאני עכשיו בסדר. בעתיד נהיה טובים יותר, אבל מי שהיינו לפני שנה יכלו להינות אחד מהשניה.

אולי כשקראת את הבלוג ראית את עצמך כחלאה. אני לא ראיתי אותך ככזה כשכתבתי פה. אבל כפי שאתה יודע, השארתי לך את הבלוג הזה במתנה, וניקיתי אותו עבורך. אתה יכול להרגיש בטוח לחזור ולקרוא כמה היית אהוב. אבל תזכור שאני זו שכתבה גם את אלה שלא נהנת לקרוא. וזה מעולם לא מנע ממני להעריץ אותך. את כולך.

פשוט תזכור את זה, בבקשה. אל תיתן לביקורת העצמית שלך להרוס עוד קשר טוב. ושלנו היה מדהים. הכי טוב שהיה לי.

חברה אומרת כל יום לכלב שלה שהוא אהוב, יפה, ומוערך. אתה קראת לי "כלבה יפה שלי", אבל נראה שךא הבנת כמה הייתי זקוקה לאישור שלך.

 

 

אתמול היה לנו וויכוח קולני למדי על מונח ביולוגי. בזמן שאני מחפשת באוסף המאמרים המבולגן במחשב שלי, שמתי לב שהוא מסתכל עלי בחיוך.

"מה?!"

"את כזו יפה כשאת מנסה להוכיח משהו"

****

כמה כעסת על עצמך אז, שלא יכולת לסבול כשאני הייתי מסתכלת עליך באותו האופן? כמה רחוק חשבת שאתה מהשמות שאני ראיתי? 

 

פשוט... פעם הבאה שמישהי תאהב אותך, אל תהיה דביל, בסדר? כואב לי עד עכשיו, שלא יכולתי לשכנע אותך שאתה ראוי לאהבה שכזו. 

 

אבל ממש ממש חשוב לי שתזכור: המשקפיים הורדות ירדו כבר בפסח, משם ראיתי אותך. ואהבתי את מה שראיתי, גם כשאתה עצמך לא הצלחת. גם עכשיו, שנה רחרי. פשוט על hold

 

 

אני עדיין מאמינה שעוד נמצא את עצמינו כזוג. ולו רק כדי שאוכל לוודא שהגעתי לרמה של ערך עצמי בה אני לא זקוקה לאישור בצורה כל כך נואשת.

מאחלת לך עד אז להיות מי שיוכל להראות הערכה. גם אתה צריך את הקלוז'ר הזה, אין לי ספק.

בכל מקרה, יהיה כיף. אחרי הכל, אתה בעצמך אומר שכנשלטת אין לי תחליף. אני יכולה לומר עליך את אותו הדבר. אבל עכשיו זה לא מה שאף אחד מאיתנו צריך

 

Be good.

 

 

לפני 7 שנים. 26 באוגוסט 2017 בשעה 3:33

כשהייתי בלטביה, הבאתי במתנה חוברת שהשם שלה היה wreck this journal.

בחוברת על כל עמוד כתובה הוראה יצירתית לגבי איך להרוס אותו. לפעמים לקשקש, לפעמים להדביק משהו, או לכתוב משהו מביך. 

הסקטצ'בוק תורגם לרוסית, ושמו כתוב באותיות מודגשות

Уничтожь меня

השמד אותי

***

 

זה הספר היחיד שהכלבה שלי הרסה ולעסה את הכריכה. לא מאשימה אותה. זו הוראה שקשה מאוד לסרב למלא.

 

 

***

ואת העמוד שכתוב עליו "תלעס את העמוד הזה" לא היא לעסה

 

 

לפני 7 שנים. 20 ביולי 2017 בשעה 12:40

היום גיליתי שיצאה העונה החדשה של משחקי הכס.

היינו אמורים לראות את הפרק הראשון בצורה היחידה שבה סדרה ראויה כמו משחקי הכס ראויה להצפות

אני לא חושבת שאני מוכנה נפשית לראות את העונה הזו. היום הזה שבר אותי יותר... יותר משאר הימים חודש האחרון יהיה די מדוייק.

אתה צדקת, אדוני, בדאגתך, כשאסרת עלי לפנטז על איך נראה את הסדרה הזו יחד. הייתי צריכה להקשיב לעצתך. הלוואי. הלוואי ויכולתי.

זה לא שלא השלמתי עם זה שבחרת לעזוב. ההפך הוא הנכון, אתה מקבל בחוץ יותר ממה שאי פעם אוכל לתת לך, ולא הייתי סולחת לעצמי לו היית נשאר כלוא.

אני פשוט לא חושבת שאני מסוגלת להשלים עם זה, שאני צריכה לחיות בלעדיך.

 

אני יודעת שביקשתי ממך למחוק הכל. ואני יודעת שאתה מחקת. ועם זאת (היי, אני פסיכית עם תעודות, זוכר?) אני רוצה להשאיר לך רק את זו. האהובה עלי. כמתנה

 

עונה שביעית שמחה. מקווה שיש מי שתמלא את מקומי לרגליך בזמן הצפיה בפרקים.

מקווה שלמרות זאת, תשמח לקבל את זו בחזרה.

פשוט כי זה הכי קרוב שאני יכולה להגיע לפנטזיה שהיתה לי. והרי מגיעה לי פנטזיה קטנה, לא?

 

 

http://noonesavesyou.smartimage.com/yourfairy

 

הסיסמא היא בלי רווחים היום החודש והשנה המלאה (4 ספרות) של יום ההולדת שלך

 

 

 


All my bones, they are gone, gone, gone
Take my bones, I don’t need none
Cold, cold cupboard, lord, nothing to chew on!
Suck all day on a cherry stone
Dig a little hole not three inches round —
Spit your pit in a hole in the ground
Weep upon the spot for the starving of me!
Till up grows a fine young cherry tree
When the bough breaks, what’ll you make for me?
A little willow cabin to rest on your knee
What’ll I do with a trinket such as this?
Think of your woman, who’s gone to the west
But I’m starving and freezing in my measly old bed!
Then I’ll crawl across the salt flats, to stroke your sweet head
Come across the desert with no shoes on!
I love you truly
Or I love no-one

 (C) 

Joanna newsom/only skin

לפני 7 שנים. 16 באפריל 2017 בשעה 8:17

אני חייבת לעשות את זה דרמטי. אחרי הכל, זה כל מה שאני. דרמה קווין לא יציבה.

האמת שאני די טובה בלהסתיר את זה IRL, אבל אני חייבת לתת אקורד סופי שיהיה נאמן לעצמי.

נאמר לי, ומוזר שלא חשבתי על זה בעצמי, שאני נעזרת בהכל. אני מטופלת תרופתית, אני עושה ספורט, יש לי כדורי הרגעה וכדורים לריכוז ווויד למצב רוח טוב ופסיכותרפיה ומוזיקה מרגיעה לפרודוקטיביות ורשת תמיכה של מליון קבוצות פייסבוק שבייסיקלי הפכו לפינת הליטוף שלי, ואפילו עם כל זה אני לא משהו בלהיות יציבה.

תכלס. אני נעזרת בכל מה שיש לעולם להציע, ועדיין מפרכסת בניסיון למצוא את עצמי בעולם.
כשתינוק נולד עם מום רציני בגוף, הוא לרוב לא שורד עד גיל בגרות. כשתינוק נולד עם מום רציני בנפש, או כמו שאנחנו קוראים לזה התודעה, או "איזורים מסויימים במוח, מאזן נוירוהורמונלי לקוי" (ובינינו, אני לא סובלת מ PTSD, אלא חיה עם ביפולריה, שהוכח מעבר לכל ספק שמועברת בתורשה, והתהליכים הנוירוכימיים שנפגעים אצל הדו קוטביים דומים מאוד לאלה שפגועים אצל חולי אפילפסיה. עד כדי כך, שתרופות נגד אפילפסיה במינונים מאוד גבוהים יכולים להוות אלטרנטיבה יעילה ומועדפת למייצבי מצבי רוח כמו ליתיום) הוא מגיע לגיל בגרות, ממשיך לחיות, ומותיר אחריו שובל של הרס, אנשים מוכי רגשות אשם על שלא הצליחו להכיל את מה שהמוח האנושי הבריא לא מסוגל להכיל.

וזה הביא אותי למסקנה שנמאס לי. אני לא רוצה יותר להפגע. אני לא רוצה יותר לפגוע. וחמור יותר, חרא קטן ומניפולטיבי שכמוני, אני לא רוצה לגרום לאנשים שאני אוהבת לפגוע בי כדי שהם יחיו עם תחושת אשמה, ואני עם ההרגשה שקיבלתי את מה שמגיע לי.

 

כשיצאת מכאן אתמול, שידרת המון חוסר שביעות רצון. חשבת שזה אתה שאני מוחקת מהחיים שלי. אבל האמת היא שזו אני שאני מוחקת מהחיים. של כולם. אני התעייפתי לפרכס. התעייפתי להשקיע כפול מאמץ כדי להגיע לאותם ההישגים. התעייפתי להיות פגומה בעולם של נורמלים, לחנוק אינסטינקטים בסיסיים עבורי שלא קיימים עבור אף אחד אחר.

אם עץ נופל ביער, ואף אחד לא היה עד, האם הוא נפל? ואם אני יורדת מהפסים באיזולציה חברתית, האם אני משתגעת?

כשחתכנו פעם שעברה, או לפחות ניסינו, כתבתי לך שאתה האקס של שרדינגר עבורי. שללא הידיעה אתה יכול להיות מאושר בזרועותיה של אחרת, ויכול להתאבל על כל מה שהיה יפה בינינו ולא יכולנו לשמור. אבל הפעם זה לא עבורך, וזה לא הסיפור שלך שאני חיה. הפעם זו אני

ואני הפסיכית של שרדינגר. והבית שלי יכול באותה המידה להבריק מניקיון, או להיות אחרי חורבן היסטרי עם פטיש. אני יכולה באותה המידה לפרוש מהלימודים, או להצטיין בהם. אני יכולה לקרוס חזרה להפרעות האכילה, או להפתר מהן סופית היות וזה תמיד התקשר אצלי לפידבק חיצוני. אני יכולה להיות מאושפזת במחלקה סגורה, או לנתב את ההשקפה השונה שלי כדי להפוך להיות אקסטראורדינרית בכתיבת קוד, או אילוף כלבים, או הקמת כת. אני יכולה למלא כל יום בפרודוקטיביות שתהיה ריקה משיפוט או השוואה, ויכול להיות שכבר מזמן אלימות ספונטנית בשכונה הכי מסוכנת בחיפה (יאי לי, אני גיבורה קטנה כל פעם שאני חוזרת מהעבודה ב1 בלילה, וגיבורה גדולה כל פעם שאני מפספסת את התחנה והולכת את ההפרש ברגל) גאלה אותי מהצורך לבחור כל יום במשפחה ובחיות המחמד שלי. 

החלק הכי יפה בסיפור (או שרק אני יכולה להעריך את היופי בו?) שלא משנה מה מזה קורה עכשיו, בכל רגע נתון שבו כל אדם נתון קורא את הפוסט הזה - בעולם שלו זה לא קורה באמת. פרפר שיניף את כנפיו יכול לגרום להוריקן בקצה השני של העולם רק אם לא להכניס אותו לצנצנת. 
מה שאומר שעבור רוב האנשים שבכלל היו מודעים להסטוריה שלי - היא מסתיימת כאן. קצת כמו התאבדות, רק בלי כל השיט של רגשות האשם וחיפוש האשמים ומחשבות מיותרות שחולפות ברגע שזה מפסיק להיות טרנדי. ואני משתעשעת במחשבה שאני כל כל שואפת למזער את הנזק שיש לי פוטנציאל עצום לזרוע סביבי, שאני אפילו מתאבדת חצי קלאצ' כזה, בצורה אלטרואיסטית עד כדי בחילה. ואמשיך להתקיים כרוח שכזו שצופה מהצד, כמו בדרמה מיסטית סוג ז. אולי הודית אפילו. אבל החיים שלי תמיד היו דרמה סוג ז, אז למה שלא אשאר נאמנה לעצמי באקורד האחרון?

 

THE END

לפני 7 שנים. 12 באפריל 2017 בשעה 11:13

אני צריכה לעצור את עצמי ולהבין מתי אני עושה דברים כדי לרצות אותך כמה שיותר, ומתי אני עושה דברים מהפחד שלא תהיה מרוצה מספיק.

 

העניין הוא שכשהראשון קורה, אני מלאת השראה ורצון, ומשקיעה את כולי בהנאה מלדמיין את ההנאה שלך. וזה יותר טוב מסמים. ואני יודעת את זה, כי אני עכשיו על סמים.

כשהשני קורה, אני חסרת מוטיבציה, מוצפת ברגשות אשם, עושה את המינימום ההכרחי כדי להמנע מנזיפה, ואז כועסת על עצמי שלא עשיתי מספיק.

 

זה לא שיש לך באמת שליטה על מצבי הרוח שלי. או במקרים שכן, שאתה אמור לשנות את ההרגלים שלך כדי לתת לי מוטיבציה נכונה. וגם יהיה לא נכון לומר שאתה לא עושה את זה המון. והמון זה יותר ממה שאני יכולה לדרוש, ככה שאני לא אגיד מילה על "כל הזמן".

אבל לפי מצב הדירה שלי, איכות האיפור שלי, ההשקעה בתלבושת (אולי אפילו חדשה, בכסף האחרון עד סוף החודש. וזה לגמרי היה שווה את זה), כמות המצרכים והבירה במקרר... לפי איכות החוויה של שנינו, אפשר בקלות לראות מתי השתוקקתי לבואך, ומתי פחדתי שלא תבוא, ולא האמנתי עד הרגע האחרון. 

אתה תמיד מתעקש לשמוע אותי "מודה" בכל שאני מתגעגעת. אתה אמרת ועכשיו תורי, שלא יצא שתפסתי אותך. האמת היא שאני תמיד מתגעגעת. אבל לא תמיד נכון. לפעמים זה געגוע עם ציפיה, ולפעמים מהול באבל.

 

עוד יומיים אתה כאן. אמרת שלא מחר, כי קשה לנו לבלות יותר מדי זמן ביחד (וזה נקודה לפחד, לא לרצון)
בוא נשחק משחק. 
יש לך יומיים לגרום לי למרות החרדתיות המתפרצת שלי להאמין שאתה מאוד רוצה לבוא. ונראה אם זה יעזור לי לגרום לך להתחרט על היום שדילגת עליו 😉  
מחזיקה לנו אצבעות

אדוני  3>

 

 

עריכה: (זה כבר לא לך, זה סתם מחשבות)

אני כנראה רווקה מספיק זמן בשביל שפייסבוק יחליט שהתייאשתי, והתוכן הממומן שלי מכיל המון מדריכים לאיך להגיע לזוגיות מאושרת, איך לתפוס את גבר חלומותייך, 5 טעויות שמונעות ממנו להתייחס אלייך ברצינות, וכו. לפעמים אני נכנסת לרפרף, לראות אם המדריכים האלה השתנו מאז "המדריך לביץ'" שחברה החריכה אותי לקרוא אחרי שעזבתי את האקס. המסקנה היחידה שאני מגיעה אליה, זה שאני לא רוצה את הגברים שהטקטיקות הזולות האלה עובדות עליהם.
אני הבן אדם שאוהב אותך על כל אותם הדברים שאתה שונא בעצמך. לא למרות, אלא כי הם מה שמרכיבים אותך. אני הבן אדם שיכיל את החולשות שלך, ויתפעל מהכוח שלך. וכן, אני גם נראת כמו פיה וטובה במיטה. אני יכולה להרשות לעצמי לא להיות ביץ' היסטרית שתמציא לך מכשולים בכוח כדי לתחזק עניין מלאכותי ^^. אבל אם אתה משתעמם ממציצה בזמן שאתה רואה סרט, אתה תמיד יכול לעצור אותו ולעבור לאקשן. זה מנוגד לכל מדריכי הפייסבוק בעולם לומר את זה. אבל בניגוד למי שכתב אותם, לי היו יותר קשרים ארוכי טווח מדייטים (נשבעת! פי 2 בערך!) אז נראה לי שאפשר להחליף את מדריכי ה "כך תסקרני את הגבר שלך\תגרום לה לרצות אותך ב5 שלבים" ב "כך תנתבו את האנרגיות שלכם ממשחקי אגו לבניה של קשר מבוסס אמון בין 2 אנשים בוגרים" 
וכדי להוסיף תבלין לקשר? וול, בשביל זה אנחנו כאן, בדסמים שלי, נכון?

לפני 7 שנים. 5 באפריל 2017 בשעה 20:51

פעם (בעצם, לא פעם) אמרת שאתה לא אוהב אותי. שאולי אתה בכלל לא מסוגל לאהבה. שאהבת פעם, וכל כך נפגעת שאתה לא מסוגל לזה יותר. והרבה, הרבה אחרי שהשלמתי עם זה שאני לא אהובה, וזה בסדר, כי מעולם לא הייתי, הבנתי משהו חשוב.

כל הפעמים שאמרת "אוהב אותך" כי נעים לי לשמוע את זה, היו מזוייפות וחסרות משמעות.

אבל אתה יודע מה לא חסר משמעות?

הפעם ההיא שהתלהבת ממש מהרכב שלך, ואז ראית רכב קטן וחמוד מאותו היצרן, והודעת לי שאני עושה רישיון, כי אני צריכה רכב כזה בדיוק, הוא ישרת אותי נהדר ואני אהנה ממנו ואהיה עצמאית.

הפעם ההיא שניסיתי לסיים את השיחה כי הייתי ממש עייפה, ולא הפסקת לדבר, שיכור לחלוטין על כמה שאתה חייב לקחת אותי למצפה רמון כי זה לא הגיוני שהשמים כל כך יפים ואני חיה בעיר ולא רואה את זה.

הפעם ההיא (וזה הכי מדהים בעיניי) כשהתקבלת לעבודה הראשונה שלך, בדיוק במקום שרצית, מקום שאגב היית סקפטי לגביו לפני הרעיון אבל אני אמרתי שזה נראה לי כמו מקום נהדר להתחיל בו, מקום שאגב התברר כאכן מקום נהדר להתחיל בו את הקריירה (צדקתי. כן. נשלטת או לא, אני אשה 😄 ) והתקשרת נרגש לספר לי. זמן קצר *אחרי* שנפרדנו. וסיימת את השיחה במילים "טוב ביי, אני חייב לספר לאמא". תעצור רגע לחשוב על זה, להתקשר ברגע כל כך מרגש לאקסית שלך לפני כל אחד אחר, זה לא מעיד על קשר רגשי חזק הרבה יותר מאשר מילים שנזרקות לאוויר בכל הזדמנות?

וגם הפעם ההיא שכעסת. ממש כעסת וזעמת וירקת אש, אני חושבת שכמעט פחדתי ממך באותו היום. על זה שפתחת את המקרר והוא היה גועלי ומסריח ובאותו ההרכב המדוייק שאתה מילאת אותו שבועיים קודם. כעסת עלי על שאני לא דואגת לעצמי, ולא פתחתי את המקרר שבועיים. (כן, אנשים שעושים רומנטיזציה במדיה לדיכאון לא חוו דיכאון אמיתי בחייהם. לא לפתוח את המקרר שבועיים ולהשאר כל אותם השבועיים בפיג'מה זו תמונה מציאותית בהרבה מהדמות המלנכולית והמסתורית שכותבת שירה על עדן החלון). ואז הבאת אוכל בקופסאות שימורים שלא יתקלקל. ואכלת אותו בדיוק, כשחזרת אחרי שבועיים. כי למרות הגועל שאני הייתי, למרות האכזבה שלך ממני כיחידה מתפקדת, אתה חזרת אחרי שבועיים. כמו שעון שוייצרי.

וגם אותה הפעם שקיבלת משלוח מנות בעבודה בסלסילה, והודעת לי שבסלסלה הזו יאוכסנו כל השמפואים שלי, כי כבר אין מקום במקלחת. וזה מקסים שכשקיבלת ממתקים, חשבת על המקלחת שלי.

ואיך אפשר לדבר על המקלחת שלי בלי להזכיר את המכסה הקטן שהבאת לפתח הניקוז כדי שאני לא אפצע, ואני אפילו לא חשבתי על זה!

 

ובכל הפעמים שאתה רוצה להתנתק ממני, אתה אומר שאתה ממשיך לפגוע בי. וזה נכון, נכון חלקית. אתה ממשיך לעשות דברים בעלי פוטנציאל לפגוע בי. ואני ממשיכה להיות במצב תנודתי ורגיש ולהפגע מהם, או אפילו ממחשבות חסרות בסיס שלי בלי שתעשה משהו. או שאפילו מקצר תקשורת בנאלי שקורה בגלל אינפורמציה שהולכת לאיבוד בשיחות חטופות כשמישהו מאיתנו עסוק. וגם בזה אני שומעת "אני אוהב אותך", אמנם קצת מריר. כי אני יודעת מה אני בחיים שלך, או לפחות מקווה שאני באמת תופסת את המקום שאני מרגישה שאני תופסת כשאני במיטבי. ואתה מוכן לוותר על זה במחשבה שאני זו שנפגעת.

 

אבל האמת היא, שאני ממשיכה להפגע כי אני מאוד פגיעה מולך. וזה בגלל שאתה מאוד חשוב לי. וזה לא כי אני מנותקת מהמציאות ומחפשת סימני אהבה באובססיביות שבה הכלבה שלי מחפשת פירורי צ'יטוס בתחבורה ציבורית. זה כי אתה באמת נמצא בכל מקום טוב וחשוב בחיים שלי. כשאני ניגשת למטלת הבית, הקומפיילר מברך אותי בשם שלך. אתה שכנעת אותי להרשם לחדר כושר במקום להקיא ולהרעיב את עצמי, ואני אסירת תודה לך על כך. כשהייתי בתחתית, אתה הבן אדם היחיד שיכולתי לראות למשך יותר משעתיים, ואתה היית היחיד שדאג לי כשהתפקוד שלי היה הרבה מתחת ללגיטימי. ואני אסירת תודה לך על זה. וכשמישהו תופס כל כך הרבה מקום בחיים שלי, אני לא יכולה שלא להיות פגיעה בפניו. וזה כל כך, כל כך שווה את זה. 

לילה טוב אדוני. ותודה.

לפני 7 שנים. 5 באפריל 2017 בשעה 9:29

אני אמורה להיות כנועה ללא תלות במצבי הרוח שלך. 

ואני אמורה להיות כנועה גם בלי ביקורת שלך

ואני אמורה להיות כנועה גם בלי לצפות ממך לפידבק.

אבל מאז שאיימת להתנתק הפסקתי להתאמן על לבלוע דילדו עמוק, ואז אמרת שאתה מגיע ממש מחר, ויש לי ככ מעט זמן, וכל כך הרבה דילדו לדחוף לגרון כדי להשלים פערים!!!! מרגישה כמו לפני מבחן, וכל כך מפחדת לאכזב.

לפחות הגוף שלי חזר והתחטב ממש מהר מאז שחזרתי להתאמן. אני חושבת שלראשונה בחיי אני מתפשטת מול המראה ומרוצה מעצמי. חבל שהכלוב הורידו את האפשרות לחלוק תמונות, והדרך היחידה שלי להשוויץ זה ללכת בלבוש מינימליסטי ברחוב. וקר לי :(

קשה להיות יפה, קשה :(

לפני 7 שנים. 2 באפריל 2017 בשעה 10:33

בדיקת עירנות? סתם למקרה שעדיין אכפת למישהו.

אני מתאשפזת במחלקה פסיכיאטרית. יאי

02.06.17

לפני 7 שנים. 28 במרץ 2017 בשעה 23:53

זה הפוסט אולי הכי לא בדסמי שאכתוב, אבל אני רוצה לשפוך על המקלדת פרץ מחשבות, כדי לחזור אליו מדי פעם.

 

אני דו קוטבית. מוגדרת כחולת נפש. ודו קוטביות זה לא תמיד להמצא במצב רוח קיצוני. זו היכולת ליפול, או להמריא לשם. והרבה זמן היה נהוג לחשוב שבין האפיזודות בן אדם דו קוטבי הוא נורמטיבי לחלוטין. וזה נכון, אבל רק חלקית. גם בין אפיזודות אנחנו אנשים מעט שונים. מעט רגישים יותר. מעט אמפטים יותר. 
בשבועות האחרונים חזרתי לקבל טיפול תרופתי של מייצבי מצבי רוח, וזה קצת מקל עלי כי בשנים האחרונות הייתי רגילה להיות בביקורת עצמית תמידית, להתעסק עם מה נורמלי ומה לא. לתפוס את מצבי הרוח ולשאול את עצמי האם יש להם טריגר חיצוני, או שמא מדובר בהתפרצות. למדתי לווסת את עצמי, והייתי מצויינת בזה. ייתכן ולעולם לא הייתי פונה לטיפול, וממשיכה לחיות במודעות מוגברת, לולא התפרצות של דיכאון מאז'ורי חריף היתה נופלת על חוויה מטלטלת. בגלל שהיה טריגר חיצוני, הרשתי לעצמי להתפרק כי זה נורמלי, ואז כשהבנתי שזו לא הפרידה, אלא דיכאון - היה כבר מאוחר מדי. אני יודעת לבלום התחלה של אפיזודה, לא לצאת ממנה בכוחות עצמי.
ההתעסקות בנורמליות הזו מאוד מעייפת. וכשאת מחזיקה באבחנה כל כך בומבסטית, עם ייצוג מכובד למדי בתרבות הפופולרית. כשהשם של המחלה שלך הפך לתאור סלנגי של בן אדם רע, היסטרי, לא סגור על עצמו, את מתחילה במסע הוכחה לכולם (אפילו שאני לא באמת מסתובבת עם שלט נאון "יש לי מאניה דיפרסיה") ובעיקר לעצמי, שאני כן בסדר, שאני כן בן אדם מתפקד ונוח לסביבה, שלא צריך לאשפז אותי במוסד סגור, שאני יכולה לנהל קשרים חברתיים ורומנטיים וראויה לכבוד והערכה. כל זה נורא מובן מאיליו לאנשים שלא ישבו מעולם מול פסיכיאטר - רופא נורא שמרגיש כאילו הוא עושה נתיחה לאחר המוות לנפש שלך, כשבאת אליו שבורה ומתה מבפנים. לאנשים שלא עמדו בבית מרקחת עם מרשם לקלונקס או נוגדי פסיכוזה ותהו אם הרוקח של היום מספיק מאופק בשביל לא להרים גבה. לאנשים שמעולם לא נשאלו ע"י רופא במיון כשהגיעו עם מנת יתר (רשלנות, לא פגיעה עצמית מכוונת) אם את שומעת קולות, חושבת שאנשים זוממים נגדך משהו, חושבת מחשבות "רעות" (וכשעניתי שכן, כמובן, כולם חושבים מחשבות רעות, הבעת הפנים שלה היתה מזעזעת. נחמד שאת אומרת "רעות" במקום אובדניות, אבל מבחינתי הדאגה לכך שחיות המחמד שלי נשארו לבד בבית אלוהים יודע לכמה זמן עד שאשוחרר זו מחשבה מאוד, מאוד רעה. המחשבה שאת מסוכנת לעצמך גם כשאת לא מתעסקת בפגיעה עצמית ונכשלת בלהיות בן אדם זו מחשבה רעה. אבל זה לא אובדני אז תעזבו אותי בשקט). נורא קשה להרגיש ראויה לאהבה, כל אהבה שהיא, בין אם רומנטית או חברית, או אפילו הורית, כשאת שומעת שאנשים מנתקים קשר (ובצדק) עם אנשים אנוכיים והיסטריים בטענה "הוא מתנהג כמו חולה נפש". נורא קל להרגיש ראויה לפאקינג להתהלך ברחוב, ללכת לעבודה וללימודים, לנהל קשרים חברתיים, אם לא פגשת מעולם פסיכולוג שאומר לך בפגישה טיפולית שאמורה להקל על התפרצות חריפה של דיכאון מאז'ורי שאת מסוכנת לציבור אם את במניה, והתאבדות זה לא הדבר הכי נורא שאת יכולה לעשות. לי. לבן אדם שמעולם לא פגע באף אחד, שתמיד מוותר על עצמו כי עדיף להתמודד מצב לא אופטימלי עבורך ולא לחיות עם הידיעה שפגעת בערכי המוסר שלך והכאבת למישהו כשיכולת שלא.

 

אז על רקע כל זה, מאז שאובחנתי לפני 5 שנים, אני מנסה להיות יותר נורמלית מהנורמה. יותר שפויה מהשפויים. וזה מעייף. זה מעייף כי אנשים נורמליים ושפויים לא מתנהגים ככאלה. המילה "היסטריה" הפכה לפוביה האישית שלי, וכדי לא להתנהג בצורה שיכולה להקרא "היסטרית" אני ספגתי התנהגות מזלזלת של בן זוג שחייתי איתו, לא התעקשתי שיעזור לי להרים את הקניות שכללו שישיית מים לקומה השניה, לא יזמתי קונפליקט כשאמא שלו הודיעה לי בחגיגיות שאנחנו מתחתנים, ולא סתם, אלא בבית כנסת בצפת, עם חגיגה בגינה האחורית שלהם. כדי לא לצאת היסטרית שכבתי משותקת מפחד במיטה עם "ידיד" שנשאר לישון אחרי ששתה ונורא נפגע מזה שבכלל הרגשתי צורך לציין שלא יהיה בינינו משהו מיני כי הוא כל כך ידיד טוב שלי ולא יהיה בינינו כלום, ואז ניסה לגעת בי חצי לילה, ואני רק שכבתי שם וחיכיתי שיעשה משהו מספיק בוטה בשביל שאוכל להרשות לעצמי לגרש אותו בלי להיות "היסטרית". כדי לא להיות "היסטרית" אני מורידה את הקול כשאני כועסת, במקום להרים אותו כמו מי שיכול להרשות לעצמו, ותמיד מפסידה בוויכוח כי על רקע הצעקות פשוט לא שומעים את הלחישה שלי.

אבל הנורמה המפגרת הזו שלכם היא לא מקור לגאווה. נכון, אנשים "רגילים" לא יכולים לחוש כאב בעוצמות שאני חשה אותו. אבל גם לעולם לא יהיו מאושרים כמו שאני יכולה להיות. אתם שואפים להישגים נראים לעין בזמן שאני מחפשת רגש. ולמרות שהמילה "מניה דיפרסיה" הפכה להיות סלנג לבן אדם שלא סגור על עצמו, אני הרבה יותר בטוחה במטרות שלי, והרבה יותר עיקבית.

פעם רציתי לקעקע את השועל מהנסיך הקטן, כי אמר "כשאתה מאלף מישהו אתה אחראי לו לעולמי עד" ונורא התחברתי לאחריות האישית. אבל ככל שאני קוראת יותר את הקטע הזה, אני מבינה שהאחריות האישית היא לא הדבר הכי חכם שאמרה הדמות המקסימה הזו. אני חושבת שהוא היה בי פולרי. הוא ידע לקחת את הסיכון להפגע בשביל האפשרות לחוות אושר. הוא ידע שייפגע מההתחלה, וגם אחרי שנפגע ידע להודות על הרגש שקיבל, כי זה מה שבאמת חשוב.

השועל אמר לנסיך הקטן שהעיניים עיוורות, ואת מה שחשוב באמת רואים עם הלב. והוא צדק. אנשים באים לכל מקום עם רשימת ציפיות, אני רק מחפשת להרגיש שייכת ונינוחה. אנשים יוצרים קשרים עם צ'ק ליסט של תכונות רצויות, ולעיתים מרשים לעצמם להתפשר על חלקן. אני יוצרת קשרים עם אנשים שאני מרגישה איתם חיבור מהרגע הראשון, חותכת קשרים מאנשים שגורמים לי להרגיש לא בנוח מכל סיבה שהיא, ולעולם לא מתפשרת על תחושה פנימית.

ובזוגיות כולנו נחשפים לחולשות של הפרטנר, וזה יכול לשגע אותנו. בזום אין על תכונות שליליות של בן אדם, אתם שואלים את עצמכם האם תוכלו להשלים עם זה. האם הייתרונות של הבן אדם, ההתאמה שלו לצ'קליסט במידה גבוהה יחסית, יכולה לפצות על החסרונות שנגלים לנו עם הזמן. אני לא שואלת את עצמי אף פעם את השאלה הזו. אני מרגישה. אני אוהבת את הבן אדם שאיתי. והבן אדם שאיתי הוא מכלול של הכל, וגם כשנחשף כמטופש או לא מאופק, אני אוהבת אותו כי זה הוא, כמו שהוא, חשוף מולי עם מה שאחרים היו מחשיבים לחסרון, ולכן שלם, אמיתי. ואפשר לאהוב רק בן אדם שלם ואמיתי, לא דמות פיקטיבית שלובשים כדי להרשים זרים. כלומר לאהוב *עד כדי כך*, כמו שרק בן אדם דו קוטבי שחיי בעולם הרגשות יכול לאהוב. 

ואתם, הנורמליים, יכולים להתאכזב, להשתעמם, לשאול את עצמכם אם מחכה משהו טוב יותר בחוץ, אם אתם לא מתפשרים יותר מדי, אם אתם באותו ה"ציון" עם האנשים שסובבים אתכם. וזה תמיד גורם לי לחרדות, כי אז אני צריכה לעמוד באיזושהי תחרות שוק עם הסביבה במקום להתמקד במה שחשוב עבורי ועושה לי טוב, גורם לי להרגיש כמו שהייתי רוצה, ולהיות הבן אדם שהייתי רוצה. אבל אני לא. כי אני לא שואפת לצ'קליסט, אני מחפשת את הסיפוק הפנימי, ואם הוא קיים אני יכולה להיות נינוחה ולחפש להוסיף עוד דברים שיגרמו לי להרגיש עוד יותר טוב, במקום לחפש לשדרג את מה שכבר קיים וכבר טוב בחיים שלי.

 

ואתם יודעים מה הכי מטופש? אני לנצח אמשיך להמנע מקונפליקטים כדי לא לצאת היסטרית. לנצח אשאל את עצמי האם יש טריגר ראוי להרגשה שלי, האם התגובה שלי לסיטואציה מסויימת היא תגובה נורמלית, האם סגנון החיים שלי הוא נורמלי. אני לעולם לא אוכל להרשות לעצמי להשתחרר. כי אנחנו חיים בחברה, ואם את לא בקוביית הנורמה יהיו לזה השלכות שלא קל לעמוד בהן. אבל הנורמה הזו שלכם לא באמת מוצלחת יותר מהעולם שבו אני חיה. כל כך הרבה אנשים סביבי טוענים שאושר זה פיקציה, וממשיכים לרדוף אחרי הישגים חסרי משמעות. אני יודעת שהוא קיים, שואפת אליו, ולפעמים מצליחה לחוות. בין אפיזודות של מאניה ודיכאון (מרווח של שנים, אגב) אני אוהבת יותר חזק, חשה כאב נפשי יותר חד, חולקת שמחה ועצב של אנשים קרובים לי כאילו זו אני שעברה את החוויות שגרמו להם לכך, וכן, גם יכולה להיות מאושרת. כל מה שצריך זו היכולת להרגיש יותר

 

 

 

https://themighty.com/2015/06/living-with-bipolar-disorder-what-to-know/

לפני 7 שנים. 24 במרץ 2017 בשעה 19:41

כשדיברנו ביום ראשון, ואז בשני, הודאתי בפניו שבתקופה האחרונה כשנכנס למצב דומיננטי פול טיים, אני פחדתי ממנו. מהיצר האנוכי והסדיסטי שיצא ממנו. מהטירוף בעיניים.

 

כזוג, הרגשתי את הדאגה שלו לשלומי במלואה. ה"לא אהבה" שלו היתה אמיתית ומחבקת בהרבה מכל מה שהרגשתי מאנשים שנשבעו שאוהבים אותי עד טירוף. הפקדתי את עצמי בידיו מדי יום ביומו, וידעתי שידאג לי יותר טוב ממה שאני יכולה בעצמי. וכשבחר לבוא לכל סוג של סיפוק באמצעות גופי לא היתה מאושרת וגאה ממני. התמסרתי ליצר שלו ושאבתי ממנו טירוף גם לעצמי.

 

מאז הפרידה המשכתי להתמסר. כי לא אהבתי אותו פחות ולו לרגע. ולא יכולתי לעמוד במחשבה שהוא לא יקבל את הסיפוק שמגיע לו (ויצאתי מנקודת הנחה שאף אחת אחרת לא משתווה לי. כמה יהיר מצידי. וכמה נכון 😉 ) אבל לא יכולתי להתמסר לרגע ולהגיע למצב השפוט שממנו אני נהינת ומסתנכרנת עם היצרים שלו, כשלא היתה לי שום וודאות. הייתי מרוכזת לחוות ולתעד בזכרון כל רגע, באמונה שהוא יכול להיות האחרון. ומבט של שולט סדיסט מעלייך זה לא דבר שקל לעמוד בו בראש צלול. וכל פעם הייתי משותקת מפחד.

***

כשעה אחרי שיחה מאוד טעונה לאור נרות שניהלתי משמיכה פרוסה לרגליו, הוא כבר היה בתוכי. ידיי קשורות מאחורי הגב בחגורה שלו (לא כואבות לך הכתפיים? לא הדוק מדי? נמסתי למשמע השאלות האלה בטון הרגיל שהתגנב לפתע באמצע האקשן ונשמע כל כך מוזר פתאום) הוא מלביש אותי עליו לכל העומק בתנופה, ועם הפלאג שהופך אותי לכל כך צרה זה מרגיש כמעט על גבול הסיבולת שלי. הסטירות שלו חזקות יותר מאי פעם. האצבעות שלו עמוקות יותר מאי פעם בתוך הגרון שלי, ואני משתנקת ומתכווצת עליו. כמויות הוא יורק על פני ומורח ביחד עם הריר שנוטף ממני. וממשיך לסטור, בלי להוריד את הקצב בתוכי. אני מסונכרנת איתו, מחזיקה בידיים הקשורות את הזנב שלא יפריע. מנסה לזוז מתחתיו, לפגוע בקצב. מנסה לצעוק ספק מהנאה ספק מכאב, אבל עם האצבעות שלו בגרון שלי יומה רק חרחור שמכווץ אותי עליו שוב. 

אני מרגישה את הפעימות שלו בתוכי כשהוא גומר. הוא לבסוף מניח לגרון שלי. אני ממהרת לפלוט, לפני ש *הוא* הולך, לפני שהצבא המטורף נרגע: "אני לא מפחדת ממך"

ופורצת בבכי כל כך מר ואמיתי שמשום מה מרגיש כל כך לא מתאים לזנב, והידיים הקשורות, והזרע שנוזל ממני על המיטה.