אהבתי את מי שהיית

מסתבר שלא ממשיכים.

העולם, שלי לפחות, מחולק ע"י רגעים.

רגע אחד קטן וסתמי, וחיים שלמים מתחלקים למה שהיה לפניו, ומה יקרה אחריו.

משפט קצר שזרקת בלהט הרגע, אפילו בלי להתכוון לפגוע (וזה מה שהופך את זה לככ נורא) היה הסטירה הכי מטלטלת בקשר שלנו, לפחות עבורי. שינתה את הצורה שבה אני רואה אותך, את רמת האמון שלי בך.

וזה כואב להודות, ואני ממש מקווה שזו התשישות שמדברת ממני. אבל פתאום נהיה לי ככ קשה איתך.

אני אוהבת אותך, מאוד, עדיין. ואני לא רוצה לעשות צעדים בלתי הפיכים.

אבל אתה, שמעולם לא היה צריך להתאמץ כדי להוכיח לי משהו, צריך ממש להתאמץ עכשיו, אם תרצה להחזיר את המבט המעריץ שהיה לי עד עכשיו.

אם, כמובן, אתה רוצה אותו בחזרה. מה שאני כמובן לא בטוחה, כי אם יש משהו שלעולם לא השתנה בקשר שלנו, זה הפקפוק שלי בערך שלי עבורך.

אני מצטערת. גם בשביל עצמי. חלק גדול ממני מקווה שאני טועה, שזה משבר חולף, שיש משהו אחד שאתה יכול לעשות כדי לתקן, כמו שהיה מה לעשות כדי להרוס.

"לא אכפת לי מה חשוב לך"

איך לעזאזל ממשיכים מכאן?

זו היתה הפגישה השלישית, או הרביעית שלנו. והבאת לי קולר. הוא לא סימן עבורך יותר מדי, סתם צעצוע חמוד בשביל לשמח אותי. אתה ידעת לחזר יפה אז, ואתה יודע לדאוג ולפנק אותי יפה עכשיו, ולפעמים אני מופתעת כמה אתה קולע בול במחוות שלך בלי לדעת מה המשמעות שלהן עבורי. פשוט ברגע מסויים בשיא הטבעיות מרגיש לך נכון לעשות את מה שהכי מרגש אותי, ולפעמים אפילו מונע אסון.

אז, בפגישה השלישית או הרביעית שלנו, אני כל כך רציתי לדעת שזה לא משחק זול, שאני לא מפתחת תקוות שווא ונקשרת לבן אדם שיפגע בי. שאפילו שאנחנו בקושי מכירים יש לשנינו רצון לבנות משהו אמיתי, ולא סתם להעביר את הזמן. ואז הבאת לי קולר. בפגישה השלישית, או הרביעית. ואני קיבלתי את האישור שחיפשתי, וצללתי לתוך העולם שלך בלי לעצור ולשקול את הסיכונים שלי. וזו היתה הבחירה האימפולסיבית הכי טובה בחיי.  

לקראת סוף חודש הבא אתה תחדור עמוק יותר לחיי. והקשר הונילי למראה-מאוד היררכי שלנו יהפוך לחלק מהשגרה שלנו. לא שעכשיו אני לא מרגישה שאתה סופר משמעותי עבורי, אבל יש המון דברים שאני מרשה לעצמי לעשות או לא לעשות בהעדרך. לא כדווקא, אלא באמת כי לא אכפת לך כשאני עושה או לא עושה אותם, אבל בשגרת מחיה משותפת עם בן אדם שכל כך חשוב לי שיהיה מרוצה ממני, גם בלי שתבקש אני אחנוק הרגלים שיכולים להפריע לשגרה נוחה שלך, אפילו שמהווים שגרה נוחה עבורי. הדוגמא הכי פשוטה - להדליק הרצאה להתנגן ברקע כשאני לא מצליחה להרדם, אתה צריך שקט מוחלט. או להזמין חברים לשבת אצלי מתי שרק מתחשק לי - ברור שזה לא משהו שעושים כשחולקים 40 מ"ר. ואנחנו כמובן נזרוק את הפוף שאתה ככ שונא כדי להציב במקומו עוד מקום אכסון. או שנגיד אני בכיף יכולה להתקיים שבוע מטונה ותירס, אבל הגבר שלי יקבל 3 ארוחות ביום גם אם זה יעלה לי בשעות שינה .

ומשום מה עניין הקולר עלה שוב. אני לא רוצה שתביא לי קולר מנצנץ ויפה עבודת יד של אחת הידידות שלך ארוז כקופסת מתנה יפה לנובי גוד כי אני ביקשתי.

אני רוצה שכמו אז, אתה תסמן לי שאתה כאן איתי, ולא רק מנסה את המים עם קצה הרגל. שאתה מוכן להתחייב על מצבי הנפשי ולקחת אחריות שווה על ההצלחה של השותפות הזו. שאתה כאן כדי להשאר, ולהצליח. לא כדי לטעום. 
שאתה מאמץ אותי, אם תרצה, ולא באת ליום כיף ללטף.

אני רוצה קולר חדש. כזה שיסמן משהו גם בשבילך. 

*לא טרי*

האוויר מלא בעכירות הכעס של הלילה, אני מתחפרת בחזה שלו ומנסה לשאוב קצת חיבה והכלה. הוא שולח אותי לרגליים, שם מקומי. 

אם יש משהו שאני שונאת ושבאמת פוגע בי, ובו בזמן משהו שאני לא יכולה לסרב לו ולהוציא מהחיים שלי, זה hatefuck.

אין לי ספק, שבזמן שאני משופדת על הזין שלו, והוא יורק לי על הפנים ומחזיק אותי מהפה שלי כדי להלביש אותי עמוק יותר עליו אין בו טיפת כעס כלפיי, רק סדיזם טהור. אני לעומת זאת, זה כבר סיפור אחר. 

מספר דקות אחרי ששלח אותי לרגליים, איבדתי תחושת זמן מרחב והערכה עצמית. הייתי בשפל הכי נמוך שאני מסוגלת אליו מבחינה רגשית, שנאתי כל תא בגופי והייתי מוכנה להתמסר אליו רק כדי לכפר על אירועי הלילה. הייתי מסוגלת לספוג הכל, רק להרגיש את המגע שלו. רק שלא ילך. שלא יעזוב אותי לבד עם מערבולת השנאה העצמית. 

הוא ישב מעליי והמטיר עלי סטירות חזקות, עם תנופה, אחת אחרי השניה. הראש התפוצץ מהנגאובר. נשכתי את השפה כדי לא לצעוק, כדי לא לנסות להתחמק. כל כוח הרצון שלי היה מכוון למטרה אחת. לא לבכות. הוא שונא כשאני בוכה.

"למה את נותנת לי לעשות את זה עכשיו?"

הוא קם ויצא מהחדר. ואני נשארתי על המיטה. או לפחות מה שנשאר ממני באותו הרגע.

כשסיימתי להקיא את נשמתי באסלה, הוא בא והתיישב מאחורי על השטיחון שבשירוקלחת, ושאל לשלומי.

"אתה יודע למה אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים?" שאלתי

הוא גיחך "את זה לא ציפיתי לשמוע ממך עכשיו"

"אתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים" המשכתי לדבר "כי עם מי שאני, לא יכולתי להיות בזוגיות נורמטיבית לאורך זמן. או שליטה, או קשר מתעלל. אדם נורמלי לא ידע להכיל אותי, וגם לא ירצה"

"דווקא עכשיו זה מה שאת חושבת עליו?"

"כן! כי עכשיו אני הכי מרגישה את עצמי, ואת המקום שלי. אני לרגליך, תמיד, ואתה בוחר אם לבעוט בי או לא"

הוא חיבק אותי בעדינות מאחורה, מתאמץ להשאר מהצד הנקי מקיא, בזמן שחיכיתי שיתחממו מים למקלחת. אני אוהבת שהוא טיפלה מגזים. ואותו. בעיקר אותו.

הוא לחש לי באוזן תוך הידוק החיבוק שלו סביבי "זו לא באמת בחירה"

אני הכי שונאת כשיש בינינו מתיחות ואז לפני שאנחנו פותרים אותה אתה הולך להתעסק במשהו אחר (או נרדם) ואני לא יודעת להתנתק מהסיטואצה בכזו קלילות ואז אני לבד עם כל העכירות הזו באוויר והאבן בלב.

מה היה קשה לך לזיין אותי זריז כדי שאני ארגע ואז לעשות את המבחן האלקטרוני המזורגג הזה שלך? עד שתסיים אני כבר אתארגן לעבודה, ואתה תיסע הביתה, וניפגש עוד מליון שנה כי חס וחלילה שאני אגיד שאני מתגעגעת אליך, זה מתקבל כמו סחטנות רגשית.

אתה אומר שאתה לא סדיסט כשלא עומד לך. אבל ככה אתה הכי מכאיב לי.

כביש מהיר, אחרי אימון. הוא על ההגה, אני על הג'ויסטיק.

-את בת זוג כל כך נהדרת וכלבה אפילו יותר טובה! אני לא יודע מה אני אוהב יותר

אני מוציאה לרגע את הזין המלוח מזיעה שלו מהפה, רק כדי לענות

-כנראה את זה ששניהן אני, ככה שאתה לא באמת צריך לבחור.

וחוזרת למקום. מעבירה לשון על הכיפה, מתחפרת עם האף במפשעה, ושואפת ריח של גבר. הגבר שלי.

לפני חודשיים שאלתי אותך אם יהיה לך טוב יותר בלעדיי.
אני זוכרת את החלק הזה של השיחה. הרצתי אותו בראש אינספור פעמים.

-יהיה לך טוב יותר בלעדיי?
-את כאילו מנסה לגרום לי להכאיב לך. אני לא רוצה לענות על זה. לא עכשיו, לא בצורה שבה את שואלת את זה
-אז זה "כן?"
*אנחה בצד השני של הקו*
-לא. אבל גם לא יהיה לי פחות טוב בלעדייך.

אתה תמיד מתמרמר על הנטיה שלי להגיב לכל סטרס בבכי. שזה אגב לא היה קיים לפני שהכרנו. וזה סימן טוב, בעיניי, שאני מרשה לעצמי להיות פגיעה לידך, גם אם הצורה שבה זה מתבטא פחות מוצאת חן בעיניך. אבל באותו הרגע לא הייתי מסוגלת לבכות. זו היתה מכה בבטן הרכה. נאטמתי מול עצמי. לא ידעתי איך לאסוף את עצמי ולהמשיך בחיי בלעדיך, אחרי שניפצת את האשליה שאני אולי ראויה לאהבה. 

חזרת בך אחרי פחות מחצי יממה, ואני לא הראתי אפילו טיפת אופי, זחלתי אליך על ארבע בשניה שרמזת שאולי יש איזשהו סיכוי להשאר בקרבתך.

מאז ביקשתי ממך לפרט לי למה כן טוב לך איתי. למה אתה בכלל צריך אותי. כל כך עלובה ונידי. הרבה אחרי שהעניינים בינינו הסתדרו, ואפילו כלפי חוץ נראו טוב יותר מאי פעם, ועשית בשבילי כל כך הרבה, השיחה הזו, החלק הזה שלה הדהד לי בראש ללא הפסקה. התחלתי לחלום סיוטים בכיכובך, להסתגר בתוך עצמי, לחפש הוכחות למה זה כבר לא ככה, ובו בזמן לחפש סימנים שזה עדיין כן והאשליה שלי עומדת להתנפץ. כדי להיות מוכנה.

בכל צעד שלי לקראתך שמעתי שוב ושוב "לא יהיה לי פחות טוב בלעדייך" , בכל מחווה שלי עבורך שמעתי "לא יהיה לי פחות טוב בלעדייך". בכל אקט של דאגה מצידך, בכל פעם שניסית להרגיע אותי, בכל רגע משבר וחולשה שלי מול עצמי, ידעתי, פשוט ידעתי שהמילים האלה, שנאמרו בכזה עצב ורחמים, היו אמיתיות. שלא יכול להיות שמשהו השתנה ב12 שעות מהרגע שיצאו מפיך ועד שסיימת את הפרידה הבדיחה הזו.

ואז בנושא שולי, שבכלל היה בדסמי ומיני והיפוטטי לחלוטין, פתחת שיחה ב "אני מפחד לאבד אותך". פשוט ככה. לא כי ביקשתי שתגיד את זה, או כי ניסיתי לסחוט את זה ממך בפאסיב אגרסיב ומשחקי שתיקה. לא באמצע ריב, כשאתה מנסה לפרוץ איזשהו סכר. זה לא מילים שנאמרו בשבילי, כדי לרצות או להרגיע אותי. פשוט חלקת איזשהן חששות ומחשבות שלך. 

נכון הצליל הכי מספק בעולם זה הקליק הזה כשמרכיבים משהו וחלק נכנס בדיוק למקום שלו ומתקבע שם? 
אז הרגשתי שהיקום כולו הדהד בקליק הזה. המעגל הזה בחיים שלי נסגר.

בלילה, אחרי כמה שעות נהדרות ומספקות ביחד, כשנרדמנו מכוסים באותה השמיכה, לראשונה מאז אותה השיחה חלמתי שאנחנו ביחד, מאושרים.

את האמת לא התרגשתי במיוחד כשההודעות האלה הגיעו. עניין המשפך הוא מוטיב חוזר בשיחות שלנו, משהו שאני יודעת שאדוני היה אולי רוצה, אבל תמיד מצא דברים אחרים שהיה רוצה לעשות באותו הרגע.

 תמימה שכמותי. הפעם זה קרה. וכשהייתי רחוקה שנות אור מהסאבספייס, אחרי שחשבתי שהכל נגמר וכבר זמן מה ישבנו והתבדחנו על שירי ילדות מביכים.

***

התעוררתי חרמנית יותר מהרגיל. הייתי מוכנה ליסוע עד יבנה ברכבת כדי להזדיין באוטו ולחזור לחיפה. הצעתי לו את זה בהודעה. ואז הצעתי להגיע עם הכלבה שלי ללילה. הוא אמר שמעדיף להגיע בעצמו (מה קרה ל"אין לי זמן?" 😄 ), ואכן הגיע אחרי העבודה, קרוב לחצות. חיכיתי לו עם כל הצעצועים שמצאתי בברדאק של הדירה שלי, עם נרות דלוקים בכל החדר, על הברכיים, עם בירה קרה ביד.

זיון בגרון עמוק עם לוב בטעם תות, כמו שאדוני אוהב. ואז זיון חזק על רצפת הסלון כשהוא מחזיק בשיער כדי להלביש אותי עמוק יותר על הזין שלו, כמו שאני אוהבת. גמירה בפה, בטעם זרע וכוס ותות, והתיישבנו לנוח. שום דבר מיוחד, אפילו די ונילי למען האמת. התחלתי להתנער ממצב הרוח השפוט ולהינות פשוט מחברתו של אהובי.

-אני הולך להתבזבז

-בתחשב בכמות הבירה ששתית זה יותר משמח ממעציב אותי

-איזה כלבה בלאי את

-רוצה שאני אבלע קצת ממש כאן רק כדי לשמח אותך?

-את לא רוצה

-אם זה ישמח אותך אני רוצה.

משהו שחשוב לציין, בשלב הזה אני לא בסאבספייס, שבו אני באמת שפוטה ברמה קיצונית ומסוגלת להפסיק לנשום אם אדוני יבקש. אני פשוט.. אני. העניין הוא שגם האני הרגילה תעשה פחות או יותר הכל כדי לשמח את אהובי. עם המון ציניות בריאה ומרמור בקול, אני עדיין העשה כל מה שהוא יגיד לי. 

הוא הביא מהשיש את בקבוק המים הריק שסיימתי כמה רגעים לפני כן, וחתך את התחתית שלו. משפך.

-תהיה עדין איתי ואל תמלא אותו עד הסוף, בבקשה?

-לא. 

מילה אחת שזרקה אותי לגבול הפאניקה. הוא התיישב לי על הבטן, דחף אצבע לתוך הכוס, ותוך כדי שהוא משחק איתי מבפנים התחיל להשתין לתוך הבקבוק. מאוחר מדי להתנגד. לא חשבתי שזה באמת יקרה היום. או בכלל. אחרי 4 בקבוקי בירה אני פחדתי שנפח הבקבוק שחתך לא יספיק, אבל אני כנראה ממש מגזימה, כי לא ראיתי את הכמות באמת. והוא השתין והשתין, בזמן שהאצבע שלו חופרת בי, ואני שוכבת על הגב על השמיכה שפרושה על רצפת הסלון. כשסיים ירק לתוך המשפך המאולתר וחדר אלי בתנופה. לא ראיתי את הבעת הפנים שלו, היה לי בקבוק שתן מול העיניים, פתוח בתוך הפה שלי. רק הרגשתי את התנועה שלו בתוכי מגבירה את הקצב ככל שהמשפך התרוקן. הוא ירק פנימה עוד פעמיים, שיפד אותי לכל האורך, ואמר "עד הסוף כלבה"

לקחתי שאיפה עמוקה, וסיימתי אותו בלגימות גדולות, כמו שהייתי מסיימת את הבירה בפאב כשהטרמפ שלי אומר שהיה רוצה להתקפל. ירקתי את הבקבוק בשביעות רצון.

אלוהים אדירים. איזה מזל יש לי, שעדיין נשארו דברים שאני יכולה לעשות שיגרמו לו להסתכל עלי ככה 

רחוקה מהספייס שלי או סמרטוט רצפה לרגליו, אני תמיד חיה בציפיה למבט הזה. ככה מסתכלים על כרטיס זוכה בלוטו. על נס רפואי. ככה אני מסתכלת עליו תמיד. וזה המבט שנתקלתי בו כשדפנות הבקבוק השקופות הפסיקו לעוות את התמונה שבינינו.

בזוית לא אנושית שגמרה לי לחשוב על פיתוח גמישות, הוא המשיך לזיין אותי ובו בזמן לחנוק אותי עם הדילדו בפה, לסטור איתו על פניי לקפל אותי בצורה שיהיה לו נוח להזיז אותי, כאילו (ולמה רק כאילו) הייתי צעצוע לסיפוק הצרכים שלו ותו לא. הבעת פניו הפכה ליותר מרוכזת, על גבול הטירוף. התחינה שלי בהפסקות הקצרות שיתן לי לנשום ושאני הולכת להשבר לא עשתה עליו רושם. הוא פשוט הזיז אותי להנאתו וחנק אותי עם הדלידו, כנראה בשביל הנוף.

כשגמר בתוכי בפעימות חמות קיבלתי את החיבוק אולי הכי חזק שזכיתי לו. מאושרת ומסופקת לחשתי לו באוזן "תודה שהגעת היום"

כמה דקות אחרי זה, כשחפרתי עם 2 אצבעות בגרון והקאתי את כל השתן שהטיב להשקות אותי בו, השתעשעתי מהמחשבה שבסופו של דבר הוא כן מצא את דרכו לאסלה. ואז השתעשעתי במחשבה שלפני שנפגשנו לא ידעתי להביא את עצמי להקאה, כשהגרון שלי נפתח להכיל זין, הוא גם למד לשחרר. ואז חשבתי שמגניב שאני מקיאה רק את השתן שלו כי אין לי באמת אוכל בבטן, וכל הכבוד לי על האיפוק. ואז חזרתי אליו לסלון והתכרבלתי לרגילו.

בספייס או לא, אני תמיד הכלבה של אדוני. 

כל פעם שאני ממש ממש מתאמצת, והתוצאות לא מיידיות, אני מרגישה אכזבה.

אפילו שידעתי שיום של הרעבה עצמית לא יעשה אותי רזה, ואימון של שעתיים לא יעשה אותי חטובה, וכמה שעות עם ספרי הלימוד לא יגרמו לי להבין חומר של סמסטר שלם.

אני שונאת כשניסים לא קורים. אני אוהבת גמול מיידי.

אבל אתה אומר לי שאתה גאה בי כשאני מתאמנת. וכשאני לומדת. פחות כשאני לא אוכלת. וזה כן גמול מיידי. אז כמו ילדה קטנה אני אמשיך לבוא אליך עם ההצלחות הקטנטנות שלי שכרגע מסתכמות בזה שבכלל ניסיתי, עד שתהיה השפעה מצטברת שגם אני אהיה מרוצה ממנה.