אהבתי את מי שהיית

יש 2 גברים בחיים שלי.

אתה האמיתי, בשר ודם, סדיסט במידה, שולט בחסד, מעט נכה רגשית, לפעמים מאבד את זה, אבל בעיקר האהוב שלי שדואג לי ומשקיע ומפנק. הגבר שמעולם לא אמר לי "לא". כל כך נדיר שאני מבקשת משהו, אבל כשזה קורה, אני כמעט בטוחה שהתשובה תהיה "אם זה מה שיעשה לך טוב"

ויש אותך בראש שלי. בסיוטים שלי. בחרדות שלי. בשיחות הפנימיות שאני מנהלת "איתך" לפני שינה. בן אדם אנוכי, מניפולטיבי, נהנתן שדומה לך כמו שהג'וקר דומה לליצן רפואי. השתקפות עקומה שלך עם זום אין על כל החסרונות שלך.

אתה בקשר חיובי עם נשים שלא הצליחה איתן מערכת יחסים, כי אתה מכבד נשים ומעריך את בן האדם שבהם גם אם כבני זוג לא התאמתם.

הוא מצד אחד משווה אותי לנשים הנפלאות האלה בהשוואה שאני תמיד מפסידה בה, ומצד שני לא מסוגל להתמסר בקשר והולך לזרוק אותי כל רגע.

אתה בכל רגע נתון עובד על עצמך, מפתח תחביבים, עושה ספורט, אוכל בריא, לומד. ודוחף אותי להתקדם גם כן, שנתקדם ביחד

הוא מבקר כל צעד שלי. שום דבר שאני עושה לא טוב מספיק בשבילו. הוא הולך לזרוק אותי.

אתה כותב לי "את מתקדמת נהדר בחדר הכושר! עוד חודשיים תהיי פצצת על ולא תזהי את עצמך! אני כל כך גאה בך!"

הוא עומד מאחורי על ההליכון ולוחש "את שמנה ומכוערת אבל אם תתמידי אולי תפסיקי להתחטב לפני שאני אתייאש ממך סופית" 

אתה מתעקש שאני לא אתן ליאוש ורגשות שליליים להכתיב את סדר היום שלי, וגורם לי להתמיד העשייה חיובית, או לכל הפחות למלא את הזמן שלי כדי לא להתמרמר

הוא צועק "את בכיינית ועצלנית, את מגעילה אותי"

אתה אומר שלא נתראה שבועיים כי אתה צריך לעבוד, וללמוד למבחן כדי לסיים את התואר.

הוא אומר שנמאס לו ממני והוא צריך זמן לנוח ולחשוב מחדש אם הוא צריך את הקשר הזה.

אתה אומר שהיית רוצה לעבוד על התנהגות בעייתית של הכלבה שלי, כי בקרוב נגור ביחד וחשוב לך שהיא תהיה בסדר. ואז מעלה לפייסבוק סרטון חמוד שלה.

הוא אומר שהוא שונא את הכלבה שלי, וגם אותי, כי אנחנו כמעט זהות באופי.

אתה הגעת אלי חמש דקות אחרי שכתבתי לך שאני עצובה (ביום שבו נכתב הפוסט האחרון). כשאתה גר שעתיים נסיעה ממני. כלומר כשכתבתי שאני עצובה כבר היית בדרך אלי, כי אתה כל כך מרגיש אותי והתגעגעת.

אתה בנית לי מגירה במו ידיך, וקנית לי מכסה לפתח הניקוז של המקלחון, והתקנת מזגן בדירה שאתה לא מתכנן לגור בה בשום שלב.

אתה חיבקת אותי כשבכיתי בהיסטוריה כי הכדורים הפסיכיאטרים שלי פגו תוקף (מסתבר הרבה לפני שהכרתי אותך) ואמרת שמעכשיו אתה תאזן אותי ולא תיתן לי ליפול לקיצוניות.

אתה מקפיד להתקשר כל לילה לאחל לילה טוב, גם כשאני נרדמת מול פרק.

אתה כבר חצי שנה בוחר בי כל יום מחדש למרות החרדות שלי שמרעילות את הקשר שלנו.

ואני מצטערת שהלבשתי על החרדות את הדמות שלך, זה לא מגיע לך בשום צורה, אם כי זה מראה די טוב איזה חלק משמעותי אתה תופס בחיי.

ועכשיו, כשהצלחתי סוף סוף להבין את זה (ואיך זה לא קרה עד עכשיו??) אני אוכל לתת לך את האמון שמגיע לך, ולתת לעצמי להינות ממך בצורה מלאה.

אתה עדיין עושה המון שיט, אבל אתה לא הוא.

וזהו

אדוני התמרמר פעם שאני בעיקר פורקת נגטיב בבלוג, שרובו מתרחש בראש שלי והוא מגלה עליו בכלל בדיליי של כמה חודשים.

ואכן, אם הפרופיל שלי לא היה אנונימי כנראה היו צולבים אותו בסמטא אפלהעל ההתעללות הקשה שהוא מעביר אותי.

אבל זה לא המצב. אני די קורבן מיסודי! אני שונאת כל פרט בגופי ובאישיותצשלי. אני משווה את עצמי ללא הרף לנשים שהיו לו לפני. הוא מעולם לא התפשר על פחות מהבחורה הכי יפה, הכי חיובית והכי אהובה בסביבה שלה. 

ואני לנצח מרגישה פשרה, ואין שום דבר בעולם שהוא יכול לעשות כדי לשנות את זה.

בחלומות שלי יש מוטיב חוזר, או שאקסיות שלו מעוניינות בו בחזרה, ואני מבינה שהפסדתי ואין דבר שאוכל לעשות כדי להשאיר אותו לצידי. או השהוא עצמו מעוניין במישהי אחרת ואין דבר שאוכל להוסיף על מה שאני כבר עושה עבורו כדי להחזיר את העניין שלו בי.

אבל את אותם החלומות אני חולמת כשאני ישנה בכירבול איתו, האחרון בכלל בא בסופו של ערב מושלם בכל קנה מידה אפשרי, שהתעלה אפילו על כל התקופה האחרונה, שהיתה מדהימה. אני אוהבת יותר מאי פעם, ומרגישה יותר מאי פעם את הדאגה שלו.

אז כן, אני קורבן להתעללות רגשית. ואני גם הסדיסט חולה הדם שמעביר אותי את זה. והוא? מושלם. ומדהים אפילו יותר כי הוא יכול ללכת בכל רגע של חולשה ספק או שבירה שלי. אבל במקם זה חוזר בפעם המיליון "את מדהימה והכי טובה ואני לא צריך אף אחת אחרת" ובפעם המיליון אני נושמת לרווחה ומאמינה לו. עד הפעם הבאה

הוא יצא ממני בבת אחת, הכניס את הדילדו החדש, והתחיל להזיז אותו בתוכי. נאנחתי בבכיינות וחוסר שביעות רצון.

"אבל זה לא אתה" מיררתי בעודי מזיזה את האגן אחורה, מנסה לשלוף ממני את הגומי הקר.

"נכון מאוד" הוא ענה בחיוך בעודו מוציא את הדילדו ומחזיר במקומו את האיבר החם והפועם שלו. "זו את"

ודחף לי את הדילדו לפה

אגב, החתול שלי מאוהב בדילדו הזה. אם הוא לא היה כל כך קל לזיהוי, אולי הייתי מעלה כמה תמונות של הפטישיסט הקטן

*סטירה מצלצלת*

-תודה, אדוני

-את זונה, כלבה, אסלה

-כן, אדוני

*חדירה בעומק שתוציא ממדי דם בסוף, קצב בלתי אפשרי, כאב שמתפשט בגוף*

-אוהבת אותך אדוני

*חדירה עמוקה לגרון, הרגשה של נייר זכוכית על הושת*

*תלישה של הראש שלי מהשיער, הקרקפת בוערת*

-אתה מרוצה, אדוני?

ואז הוא מסדר את הידיים שלי מאחורי הגב, וקצת טועה בזוית. או שבועות נתלשת שיערה, או שהראש נדפק בקיר

-אווץ'!!! ודפ?!

-יו סליחה סליחה סליחה!! את בסדר? באמת שזה לא היה בכוונה!

-אני בסדר נסיך יפה שלי

*חיבוק*

*סטירה מצלצלת*

-תודה, אדוני.

אני לא אדם בריא נפשית. יש לי הפרעת מצבי רוח דו קוטבית, והתקפי חרדה נדירים. אני לא מסתירה את זה מבן זוגי. והיום הנושא שוב עלה, והראתי לו את הכדורים שלי, שאני שומרת במגירה כבר מאז השחרור, לכל מקרה שלא יבוא.

מסתבר שהם פגו תוקף לפני שנה וחצי.

בכיתי , ועדיין אני בוכה במחנק, בהיסטריה. כל השנים, כשכל חיי התהפכו מן הקצה אל הקצה, ידעתי שאם העולם יהיה קשוח לי מדי, תצא האני הבטוחה בעצמה והמאוזנת שעל הכדורים ותחזיר את חיי למסלול הראוי.

-חבל לי שלא יצא לך להכיר אותי על כדורים. היא כל מה שאני לא. בטוחה בעצמה, שמחה, חזקה (כל הדברים שחברים לו בי)

-אני יכול להישאר עם ה*** שאני אוהב, או להכיר בן אדם חדש שגם אם אחבב אותה תחייה עשור פחות

חצי שעה ושני צ'ייסרים מאוחר יותר

-אתה ער?

-חצי כוח

-ה **** על הכדורים לא היתה נשלטת

-אני לא צריך אותה

יד על הישבן שלי, והמיטה הזולה זזה בקצב הנשימה הרגועה שלו.  איך לעזזל ארדם בלי זה עוד שבוע שלם???

סוף סוף הערב נגמר ונכנסנו לרכב. היה נהדר, אתה היית נהדר. הספקתי להתאהב בך שוב באותו הערב לפחות 4 פעמים. המכופתרת השחורה סובבה לי את הראש. זה היה ערב כל כך נהדר, אבל קיוויתי שהכיף רק עומד להתחיל. 

בנסיעה היה לנו, או לפחות לי, רגע של התפוצצות אהבה. אולי הדבר הכי חזק שעשיתי היה להסביר לגבר שלי מה הוא בשבילי וכמה אני אוהבת אותו בזמן שהזין שלו בפה שלי. אני מקווה שהוא לפחות לא סבל מפרץ הרוך שלי, כי כנראה היה מעדיף את המציצה יותר בשקט. אבל זה כבר היום שלי, מותר לי להיות רגישה ודביקה ולאהוב עד דמעות.

בבית נעמדתי על ברכיי מולו, והוא שלף מצלמה. דקות ארוכות (ולפי הסרטון רק 3) שתיתי את השתן שלו במנות קטנות. זה פחות נורא כשהוא נוהג ולא שתה המון בירה לפניי. הרצפה בחדר שלו נשארה נקיה, ובאמת היה מביך אם הייתי מפספסת, ונאלצת ללקק מהרצפה.  

-את מריחה כמו אסלה

-אבל זה מה שאני, אדוני.

שניות ספורות, והוא חודר אלי. בעדינות, כדי לא להוציא ממני צעקה. ואז בקצב גבוהה יותר, ככל שהוא רואה כמה אני מסוגלת לספוג בשקט. גמר לי בפה. טעם הזרע התערבב עם טעמו של השתן שעוד נשאר. אני קצת משחקת איתו על הלשון. "תבלעי"

אני מכורבלת לרגליו כמו כלבלב, שיכורה מהריח שלו, ואין נינוחה ומאושרת ממני באותו הרגע. עד שהעלה אותי במשיכה לגובה שלו, וחיבק מאחורה. 

***

למחרת, כשמצוננת ויבשה ישבתי עליך נאנחת מכאב, הדוקה סביבך ומרגישה כל מילימטר של תנועה שלך בי, עצרת. הרגשתי את הנשימות שלך כמו כוויה מבפנים. הרגשתי את פעימות הלב שלך דרך הזין, קצת כאילו כל פעימה מסוגלת לקרוע אותי. זה לא חכם מצידי להיות מצוננת ומיובשת אחרי תקופה כל כך ארוכה.

-לא משנה כמה אני אוהב אותך, בסקס את תמיד תהיי הזונה שלי והעשה איתך מה שארצה- הוא לחש. כשלקח שאיפת אויר היה נדמה לי שקצה הזין פתח בי פתח חדש וזומם לצאת מהפופיק.

-לא רק בסקס, אדוני. כל מה שאני רוצה בחיים זה לשמח אותך.

וכן, טיפשון. ברור  שזה כן משנה כמה אתה אוהב אותי. או לפחות כמה אהבה אתה מראה בכל רגע נתון. כשאני מוצפת בך, בנתינה שלך, בדאגה שלך, בנוכחות שלך בחיי. כשהרגש בינינו עולה על גדותיו, כדי לא להתפוצץ מהכלת יתר, אני מרגישה את הצורך להחזיר לך בדרך שאני מכירה הכי טוב. צריך להעיף אותי מאוד גבוהה, כדי שאצליח לרדת מולך ככ נמוך

יש ימים כאלה, שאני פשוט מרגישה לא.

באמצע החיים, כשהכל טוב ואין סיבה לדאגה, אני לפתע מרגישה שאני פשוט לא.

אני לא הבחורה הכי יפה שהיית איתה

אני לא הבחורה הכי חכמה שהיית איתה

אני בטוח לא הבחורה הכי כייפית שהיית איתה

אני לא הבחורה הכי תמימה שהיית איתה. ועם זאת, לא הכי מנוסה.

אני לא הכי נוחה, כנראה.

ואני לא הכי מנחמת

לא הכי רזה, ולא הכי חטובה, ולא עם השיער הכי ארוך, או הטוסיק הכי יפה

אני בטוח רחוקה מלהיות מסודרת. אפ כבר אז הכי לא. לא חומר לזוגיות, אם תשאלו... אותך

ואני לא הבחורה שאתה מדבר עליה בהכי רוך, למרות כל המאמצים שלי

אני לא זו שאתה רוצה לחבק בלילה, אפילו שזה בגלל שאתה פשוט לא בן אדם שמחבק

ואני לא......

כנראה שפשוט הרבה זמן לא מצצתי זין. כי כשאני עושה את זה, אני הכי מרגישה שאני כן.

*ברגע זה, אני בטוחה שתחושת ההחמצה שאתה חווה כרגע בהקשר של זוגיות, היא שאתה כל כך רחוק עכשיו*

מורעבת לזין. מורעבת . מוכנה להתפשר אפילו על לא זיון, אלא רק ללקק את הזין שלו. ואפילו לא את הזין, אסתפק אפילו בבתחת.

ובעצם, איזו זכות יש לי לדבר על להתפשר ולהסתפק? כל מה שאדוני יבחר לחלוק איתי מבורך וצריך להיות מוערך. 

אין כלבה כנועה יותר מכלבה מורעבת. כרגע נדמה שאין לי גבולות, ואני מסוגלת להינות מכל דבר, רק שיבוא ממנו. 

והוא רחוק. כל כך רחוק. ואני בעבודה. והשפתיים שלי מדממות מרוב שנשכתי אותן, כי הן לא מחבקות זין. את הזין שלו.

***

השתעשעתי היום ברעיון על קרס אנאלי. זה נראה לי כל כך כואב ומגביל, במיוחד בהתחשב בניסיון האנאלי המינורי שלי. אני חסרת סבלנות לנסות. הצעתי לו את הרעיון, והתשובה שקיבלתי. הו, אם ההקלטה הזו היתה רשומה על תקליט, כבר לא הייתי יכולה להאזין לה, כי היתה שרוטה מרוב כמות הפעמים שהאזנתי לה. 

"אני הבן אדם המאושר בעולם שיש לו חברה מזוכיסטית שאוהבת את הדברים האלה"

ואז נזכר בכמה הייתי חששנית בתחילת הקשר, ועל כך שלא יכל להעלות על דעתו שאני אהיה זו שתעשה עבורו כל מה שיעלה על דעתו.

ועכשיו, כמה שעות ופצעים טריים על השפתיים מאוחר יותר, אני הנשלטת המאושרת ביקום, כי האדון שלי יודע שאין דבר שלא אעשה עבור הסיפוק שלו. ואין דבר שלא אעשה עבור.

כי כלבה מורעבת היא הכלבה הכנועה ביותר.

היה לי שולט, פעם, שלא היה בן זוג. שהכיר לי את ההנאה מהכאב, ועזר לי לעלות על הרגליים אחרי פרידה קשה. היה לי שולט, שהיה האדם הראשון שהרגשתי שהתאמץ עבורי מזה זמן רב. הבן אדם הראשון, שידעתי שבשגרה שלו יש דברים שמזכירים אותי, והוא מחייך כשנתקל בהם. הוא התגאה בי, ועזר לי להאמין בערך שלי.

ואז הכרתי אותך. ופרצת את כל המחסומים שלי, גרמת לי להאמין שוב בזוגיות, מונוגמיה ואהבה. עמדת מאחורי כשאני לא עמדתי מאחורי עצמי. הפכת לחלק יותר משמעותי בחיי ממני עצמי. ורק דבר אחד אתה לא. אתה לא נותן לי הרגשה שאני הדבר הכי טוב בעולם הזה. ובעצם טוב שכך, אתה דוחף אותי להתקדם ולהשתפר. 

אבל אני לא יכולה לשנוא אותו. אני לא עיוורת, ולא טיפשה. אני רואה מי הבן אדם הזה, ןיכולה להבין מה מניע אותו, ולמרות שלא מדובר ברוע טהור, אין ספק שמדובר באנוכיות שיכולה לגבול בו. אני מודעת להשפעה ההרסנית שלו עלינו, אני סופגת את הריקושטים מההשקפה החולנית שלו על האהבה שלנו דרך פילטרים של רכושנות ועלבון, ועדיין. אני לא יכולה לשנוא את הבן אדם שהחזיר לי את הרצון לחיות. גם אם עשה זאת בטעות, ומכל הסיבות השגויות.

והיום, היום אמרת דברים נוראיים, שאני לגמרי יכולה להבין למה עלו על דעתך, אבל עדיין פגעו בי (ואגב, אם נפגעת בצורה דומה כששאלתי אם אתה חש החמצה, אז אין דבר שאוכל לעשות שיוכל לכפר על כך, ואני מעריצה את הגדולה שלך להמשיך ולסלוח לי כשהנושא עולה שוב ושוב)

ואז ביקשת ממני לעשות את הצעד, שהיה עבורי קשה, ולהבהיר את היחס שלי לנזק שגורם, למרות שהדבר הקל היה יכול להיות להמשיך ולהסתתר מאחורי חוסר שביעות הרצון שלך, והרי אף אחד לא היה שופט אותי על זה. אתה הגבר שלי, האהבה שלי והשולט שלי.

אבל לא. כתבתי לו את ההודעה הכי קשה שכתבתי בחיי, גם אם בעיניך נראתה רכה בהרבה ממה שהגיע לו. למרות שנשבעתי לעצמי שלא אתן לגבר להכתיב את ההתנהלות החברתית ומערכות היחסים שלי עם הסביבה. עשיתי את זה כי אני מאמינה לך, שלא תשתמש בהשפעה שיש לך עלי כדי לנתק אותי מסביבה באמת תומכת, והדרישה (אפילו לא בקשה!) שלך באה ממקום של דאגה לשלומי בראש ובראשונה, ורק אחרי זה למשחקי האגו שלך נגדו, שאתם שניכם מנהלים בראש, ומעולם לא התפרץ כדי להרגע באמת. אני מאמינה בך, ואין דבר שיוכל להוכיח את זה יותר ממה שעשיתי היום.

רק דבר אחד אתה לא יכול לצפות ממני. אני מצטערת, אהובי, אתה הגבר היחיד בחיי. אבל אותו לעולם לא אוכל לשנוא. ולו רק בגלל החלק שהיה לו בבניית האישה שאתה כל כך אוהב.

כשאני מתחננת שתעצור, ואתה עוצר, אתה בעצם שולל ממני את הזכות הבסיסית להתחנן שתעצור.