ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

א?ש??ת פ??ת?יו?ת

ת??ב?ל כ??א?ש??ת פ??ת?יו?ת/ ה?ב?ל ה??ד??ר?ה? ו?הו?ד?ה?
ת??מ?ת??יק א??מ?ר?ים ו?א?כ?ן/ ת??ח?ת ל?ש?ו?נ?ה? מ?צו?ד?ה?*

(ר' משה אבן עזרא)

*מצוד= אמצעי ציד
לפני 13 שנים. 15 בספטמבר 2011 בשעה 9:33

הפסיקו עם השטויות האלה ש"אין הנחתום מעיד על עיסתו". ברור שהנחתום יעיד על עיסתו. מי מכיר את העיסה טוב ממנו?
וגם הציטוט הזה מ"1984" וה"שליטה עושים באהבה או לא עושים בכלל"... הקלות הבלתי נסבלת של העלאת הגרה הבנאלית. פשוט מקומם שעשרות שנות חיים לא מלמדות אדם שיש משפטים שסתם נשמעים טוב.
העיקר התוצאה.
באמא שלכם.

לפני 13 שנים. 7 בספטמבר 2011 בשעה 9:53

מורות בינוניות בגיל העמידה
חנוטות בבלייזרים גבריים
מחמיאות זו לזו בצביעות על תספורתן השמרנית
לוגמות בלאות שאין כמותה קפה אינסטנט דלוח מתובל באבנית,
ושולחות לי מבט בוחן
בעיניהן הכבויות,
מנסות להבין אם אני
תלמידה.
לבסוף הן מתרצות ומעזות לשאול
בקולן הדידקטי להכעיס,
תוך משיכת המשקפיים במעלה האף:
"מה את
מלמדת
כאן?".
"כא-ן?
כאן נקודתית
אני לומדת
על סטריאוטיפים ושחיקה בהוראה".

לפני 13 שנים. 3 בספטמבר 2011 בשעה 11:57

עד היום פגשתי משהו כמו 15 גברים האתר הזה. לא כל פגישה הייתה אסון, אבל כולן היו מיותרות. חוץ מזו של אתמול, היא דווקא הייתה אסון. דיברנו בערך שבוע, כמה פעמים כל יום. הוא אמור להיות בחור טוב. מלא פגמים, אבל טוב. תוך חצי שעה מצאתי את עצמי בגילופין מכוס קאווה. לא זוכרת מה אמרתי, לא חושבת שזה היה מעליב. הוא ברח כאילו ראה רוח רפאים, ואולי זה באמת מה שהוא ראה. אפלפלד אמר שאין האדם רואה אלא את שמראים לו. איחלתי לו חיים יפים ולא התכוונתי לזה. שלחתי אותו פעמיים להזדיין, ולזה ממש כן התכוונתי. אם זה היה מבחן ג'נטלמניות או הכלה, הוא נכשל. אבל זה רק הסימפטום, יקיריי. אני לא מהכלים האלו שבאים בזוג, וחסל סדר נסיונות פאתטיים. בגיל 32 אני אגש לבנק הזרע, ועד אז כדאי שלא אטריד את ראשי היפה.
אני חותרת לסוג של מכתב פרידה. שורה צהובה למעלה צועקת עליי שנשארו לזהב עוד 14 יום. אל תחדשו לי אותו. כשהוא יגמר, כך גם השהות שלי פה, כי אדם נמדד בחיים האמיתיים והוניליים, לא הסוטים והוירטואליים. בנתיים אני אשתדל להשלים את הכתיבה של פוסטים שהתחלתי.

שיהיה לכם טוב.
שתזכו לאהוב.

לפני 13 שנים. 1 בספטמבר 2011 בשעה 17:55

גודל האדם עומד ביחס הפוך לגודלו של האגו.

לפני 13 שנים. 30 באוגוסט 2011 בשעה 19:15

הדשא של השכן ירוק יותר, אם הוא מפלסטיק.

לפני 13 שנים. 28 באוגוסט 2011 בשעה 13:55

"ופעם בחודש בערך, כשהמחנכת שלי, הגב' מרכוס הייתה מסלקת אותי מבית הספר, והפעם לצמיתות, היתה גבי טסה לחדר המורים, לבקש על נפשי... גב' מרכוס הייתה מגחכת שסילוק לשבוע זה עונש בהחלט מתון לילד כמוני, למים רדודים כמוני, לתבן, לפני רוח כמוני- ובימים ההם היו המורים משקיעים מחשבה רבה בעלבונות שלהם, לא כמו היום- ושבכלל אולי צריך להשלים עם זה שאני זקוק למסגרת אחרת שתתאים יותר למגבלות שלי. אתם יכולים להיות בטוחים שגבי לא עברה לה על זה בשתיקה: "מה שבעינייך הוא מגבלות, בעיני הוא יתרונות! ...ואולי לא כל אחד מתאים למסגרת המרובעת של בית הספר! כי יש אנשים עיגולים, גברתי, ויש אנשים שמיניות, ויש ילדים בצורה של, נניח, משולש, למה לא? ויש...", גבי הנמיכה את קולה, הרימה יד אחת גבוה באוויר, כמו שעשתה השחקנית הידועה לולה צ'יפרולה ב"בבית הבובות", ולחשה בקול מצמרר: "ויש ילדים זיגזג!""

(דוד גרוסמן, "יש ילדים זיגזג").
**

פגשתי היום את י'7 המתהווה. בכל שנה זה מרגש. בכל שנה מבצרים את הגבולות ומנסים להתקדם בתוכם. בכל שנה תנועת מטוטלת. בכל שנה עשרות עולמות נכנסים לחיי, ובכל אחד בספטמבר רוחות קרב מנסות לחפות על זוגות עיניים תוהות-בוהות. כנראה שהמבט הזה בלתי נמנע בגיל ההתבגרות. לא ברור למה אנשים מתגעגעים לגיל הזה. אני בגיל ההתבגרות ריחפתי לי בחלל, כאילו אני האדם היחידי בעולם. אבל היה לי חבל בלתי נראה על המותניים, ששמר מהסחף. אני רואה את י'7 ופתאום מבינה: אין להם חבל. הם מופקרים לרוחות, לרוחות שאין להם יכולת לתמרן בתוכן. מקווה שהניסיון נצבור עם חבלים, כבלים ואזיקונים יעזור לי בתפקידי החדש.

לפני 13 שנים. 24 באוגוסט 2011 בשעה 14:04

בגלל ש"נימפית ערפילית" ו"אופליה" תפוסים (יש כאן כמה בחורות שנונות), הלכתי על מחווה ללורה ווינגפלד של טנסי ווילימס.

לפני 13 שנים. 21 באוגוסט 2011 בשעה 19:35

http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=278885&blog_id=54361
חלק 2
**
אני מרטיבה את גרוני שניחר מגניחות (כבר אמרתי שארורה תהיה המיומנות הדגדגנית שלך), ואתה מתלבש ומצחקק לך. "אני מתבאס אחרי שאני איתך כי אני רגיל מהצבא שאני מזיין אותך במוצ"ש, לפני שאני חוזר לשיבטה", אתה אומר לי ואני חושבת לעצמי: יש גברים שתפקידם לנגב לך את הדמעות (האקס שלי היה כזה, בדרכו הנאבכית וחסרת האונים, אך הנוגעת ללב), ויש גברים, כמוך, שתפקידם הוא לקצץ לך את הכנפיים. ברור למה את צריכה את הראשונים, אבל כשאני איתך אי אפשר לשלא לתהות- למה אנחנו לא מרפות מהאחרונים? הקיטש הפאתטי של התשוקה לטראומה ריטואלית, והשיעור הראשון בכל ספר מבוא לפסיכולוגיה יגיד לך שנפגע טראומה, לעולם יחטט בה בכפייתיות. שכאילו אתה עצמך גם הOCD וגם בטיפול בחשיפה, החטא כולל את עונשו.

יש לי מנגנון פסיכולוגי של אישה מוכה ("הוא אוהב אותי, הוא לא יעשה את זה שוב"). המוזר הוא שזה פועל ככה רק במה שקשור אליך. נראה לי שבכל השאר, הוא קרוב יותר לשל גבר מכה ("אמרתי לך לא...!").

פרויד אומר שמזוכיזם הוא חסר פשר, בגלל עקרון העונג, אבל הוא כן כלכלי כשהוא התכלית. אז אנו משיגים את עקרון העונג ומגיעים לנירוונה (נראה לי שהוא מתכוון ל"סאב ספייס"), למרות שזה עינוג שמקורו בטנטוס ולא בארוס. בעצם, במקרים מסוימים, מזוכיזם הוא סאדיזם של הסופר אגו על האגו, ובמילים אחרות- מצפון. במקרים כאלה המזוכיסט "יושיט תמיד את לחיו במקום שיש לו סיכוי לספוג מכה" בגלל שיש לו תחושת אשמה שהועתקה וצורך לא מודע בענישה. במו ידי בניתי את דמות התליין שלך, קרציה תת-עורית שכמוך. לא איכפת לי אם תדפוק נפקדות מחר.

לפני 13 שנים. 21 באוגוסט 2011 בשעה 15:15

אנחנו אומרים "זה מורכב", כאשר לא ברורים לנו כל המרכיבים.

לפני 13 שנים. 19 באוגוסט 2011 בשעה 20:42

בביה"ס של החיים יש רק סטאג'.