לפני 13 שנים. 18 באוגוסט 2011 בשעה 16:02
מי שלא מפיל את עצמו כשהוא בשל, נרקב על העץ.
א?ש??ת פ??ת?יו?ת
ת??ב?ל כ??א?ש??ת פ??ת?יו?ת/ ה?ב?ל ה??ד??ר?ה? ו?הו?ד?ה?ת??מ?ת??יק א??מ?ר?ים ו?א?כ?ן/ ת??ח?ת ל?ש?ו?נ?ה? מ?צו?ד?ה?*
(ר' משה אבן עזרא)
*מצוד= אמצעי ציד
לפני 13 שנים. 7 באוגוסט 2011 בשעה 18:27
"אבל משהו תקוע, תקוע עמוק בתוך הגרון..."
רבע מאה אני חיה מהשביעי לאוגוסט לשביעי באוגוסט. טוב, זה לא לגמרי נכון, אבל כשהוא מגיע, כל 364 הימים האחרים מצטמצמים למה שהספקתי בהם. כשהייתי קטנה לא הבנתי איך שאר העולם לא עוצר ביום הזה לרגע ומבין כמה הוא מיוחד.
ביום ההולדת ה-19 שלי כתבתי את זה בשירותים של בה"ד החינוך והנוער בצל ההתנתקות:
7.8.05
"7.8.70- סוף מלחמת ההתשה", אני קוראת בכתב העגול, תחת הכותרת "תאריכון אוגוסט". "מוזר", אני חושבת לעצמי, "מחלמת ההתשה האמיתית נולדה בדיוק שש-עשרה שנה אחרי, ועוד לא מראה סימני נסיגה.
זה היה לפני שש שנים בדיוק. אני מקווה שבעוד שש שנים בדיוק, מי שלא יקרא לי "דוקטור", יקרא לי "אמא".
לפני 13 שנים. 7 באוגוסט 2011 בשעה 18:04
פורסם לפני 12 ימים ב - 21 ביולי, 2011 בשעה 00:19
זה לא שאלוהים נותן אגוזים למי שאין שיניים, שיניים ואגוזים מחולקים שרירותית.
לפני 13 שנים. 7 באוגוסט 2011 בשעה 18:03
פורסם לפני 13 ימים ב - 20 ביולי, 2011 בשעה 12:59
חל אתמול יום השנה הרביעי לשחרורי משורות צבא ההגנה. השנה נציין אותו במספר מילים מאותה העת:
2.3.2007
"אומרים שבבוקר הכל מסתדר.
זה אותו הסיוט- רק עכשיו אתה ער"
(ענבל פרלמוטר ז"ל)
*
כל יום
השעון המעורר צווח
כמו מ"כית טירונים עם חצ'קונים
ואני מגרדת שאריות דמויות דבק מגע
מהעיניים,
מתעו
רר
ת
בחוסר רצון מופגן.
מכבה את הניצוץ בעיניים,
לובשת את הירוק המחליא הזה
ומתחילה הספירה לאחור
(תמיד זה בינתיים).
אמא, רק רציתי
לחזור הביתה
בשלום.
1 תגובות ��� ��� ���� �� ��
לפני 13 שנים. 7 באוגוסט 2011 בשעה 18:01
תובנה יומית פורסם לפני 13 ימים ב - 20 ביולי, 2011 בשעה 10:01
קישוא הוא תחליף עלוב מידי לזין, שבעצמו מעליב ויברטור טוב...
3 תגובות ��� ��� ���� �� ��
לפני 13 שנים. 8 ביולי 2011 בשעה 15:47
שנאה מתחילה בטראומה.
לפני 13 שנים. 7 ביולי 2011 בשעה 18:42
חלק 1- http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=237304&blog_id=54361
"השער הגדול שנפתח לך לרווחה,
מעשה שסתום, חוסם דרכי".
(י. עמיחי)
אתה פס הקול של חיי. פס קול עם קונספט, אקורדים חוזרים, שינויים חדים, שתיקות מתודיות ודיסטורשנים (ואולי סתם עיוותים). יותר משמונה שנים אתה מזפזפ בי מקלאסיק למלודי, לגלאם, לפרוגרסיב, לטראש' ולד'את מטאל. אתה מנגן אותי על גיטרת בס, פורט על עצביי הרופפים בקצות האצבעות המחוספסות והמיומנות האלה, ובאותן התנועות בדיוק על הדגדגן, מכה בגופי כמו בתופים שלך- ברגישות ובנחישות. ואני נכנסת אחריך לתוך הנהר של המלין. ארורה תהיה הדייקנות שלך.
אתה ההרגל הכי עקשן והכי מגונה שלי. בכל פעם מחדש, אני מוצאת את עצמי עושה אותך בסתר אחרי חודשים של detoxication, ועדיין נדמה לי שאני יכולה להפסיק מתי שאני רק רוצה (מעתה יקרא שמך 'מים גנובים'...). מחר דיאטה. אמא של מיכאל אומרת, "שככה אנשים: כשקשה להם לגמור, הם מושכים את הסופים". אולי בכוונה שרטתי את הדיסק שלך במקום הזה. חשבתי שאתה שומר מקום, אך אתה שומר הסף, ואף אחד לא יוכל להיכנס כל עוד אתה שם.
הליטראלי נמהל במטאפורי כאשר אני חוצה את החורשה החשוכה שמפרידה בין הביניינים שלנו, ומבקשת מעצמי למרקר את הרמז המטרים. הדירה שלך (שרק לפני שנתיים גיליתי הצבע שלה, כי אף פעם לא ראיתי באור יום) מרגישה כמו חדר שכור על בסיס שעות לזוגות בוגדים שמגיעים במכוניות נפרדות. רק עכשיו הבנתי למה: אני בוגדת בי איתך.
אתה הקריפטונייט הירוק-עד שלי, שאלוהי הערווה שמו על פני האדמה כדי לערער אותי. איתך נאלמת בי השליטה ובהמחיר שלי יורד ככל שאני קרובה יותר לגמור. איתך אני זיון בנזיד עדשים, הרבה פחות מסך איברי.
פעם אמרת לי שאני ואתה זה כמו תאונת דרכים שמחכה לקרות. כנראה שמאז נתתי לך לעשות לי "פגע וברח", ולשכנע את עצמי שככה אני אוהבת את זה.
אני יודעת שאתה רוצה שאני אקשור אותך למיטה, אבל שאשחרר אותך מכל היבט אחר; שאתה חושב שאני אישה מדהימה, אבל שאתה קורא לאיזו קאטולית מהקצה השני של העולם "האישה"; שאתה תמיד תמות עליי בזכות, אבל גם שלעולם לא תאהב אותי למרות.
[b]
אתה פס-הקול של חיי, אבל לא כתוב בסולם שלי. הגיע הזמן להפוך תקליט.
לפני 13 שנים. 6 ביולי 2011 בשעה 9:14
כל מה שחי נוטה למות.
לפני 13 שנים. 5 ביולי 2011 בשעה 16:19
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=238164&blog_id=54361 -חלק 1
אזהרה- לא פיוטי, לא בטוב טעם, לא לבעלי לב חלש!
זחל אליי, נועם
עם כלום פרט לזוג משקפיים שרוטים לגופך.
זחל אליי, נועם
חוסך שבטי- שונא בנו.
אני אתלה אותך הפוך
וטלטולי ישחררו מאסוריו משהו עמוק בתוכך
עטוף כמו פקעת, ועדיין שביר.
תצרח את מילת הקוד
עד תתאדה לנהמה
נעימה
ונייר הזכוכית ירגיש כמו טישו ריחני בשלוש שכבות
צבעוניות.
העינויים שלי יתחרו באלו של החמאס,
של אולמרט-ביבי-צה"ל
ושל הספקות.
השוט יקהה ימים חשוכים
וירדים לילות חשוכי שינה.
זחל אליי, נועם
(על הגחון, בחוסר אונים)
עשה כפשוטה
את המטאפורה שאתה חי כבר חמש שנים.
[i]
לפני 13 שנים. 4 ביולי 2011 בשעה 7:35
"קלות דעת- שמך הוא אישה!" (המלט לשייקספיר).
אילנה הייתה הבחורה היחידה שהצליחה לגרום לי למשהו שניתן להתבלבל בינו לבין בלבול מיני. לא היה לי ספק קודם. בכלל, נראה לי שדו-מיניות לא קיימת בצורתה הטהורה, אלא גייז בהכחשה או איזה נסיון נלעג להיות ליבראלי בעידון הפוסט מודרני של 'זהות נזילה'. אני בזה לזהות נזילה. אצלי העיקרון הפרוידייני באמת עבד: האישיות הגיעה בגיל חמש לתצורתה הסופית, בגיל 10 תכננתי את החיים עד לפוסט-דוקטורט ולא היה שום צורך לטוס להודו כדי להבין מי אני או ללקק כוס כדי לדעת לאילו חורים לא מעניין אותי להיכנס. אבל זו לא הייתה הסיבה העיקרית לדחייה שלי ממיניות (סלחו לי, אבל זה לא ראוי להיקרא 'סקס') בין נשים. כשהייתי בת 16, ילדה בת 15 מפתח תקווה הכניסה אותי לתא בשירותי הגברים במועדון וקרעה את קרום הבתולין שלי בציפורניים שלה. לא סצינה מסרט פורנו צרוב, זה קרה באמת, וזה היה טראומטי כמו שזה נשמע. יהיה מוגזם להגיד שהיא לקחה ממני את התמימות (הייתי בתולה רק טכנית, וכשהיא כבר הייתה על שם על הברכיים... בואו נגיד שלא התנגדתי נחרצות), אבל היא יצאה עם דם על האצבעות ומתחת לציפורניים ושטפה (בדיוק כשנכנס ידיד שלי, שעד היום אני תוהה אם הוא הבין נכון...) ואמרה לי שבטח קיבלתי מחזור. יכול להיות שזה מה שהיא חשבה, אבל היה לזה טעם מר של בגידה, ובגללה בעלי כבר לא יוכל לצאת ולנופף בבד מוכתם.
היכרנו לפני קצת יותר משנה בצ'ט שדווקא לא ידוע בBDSMיותו. היא הביעה רצון להשתעבד או להפוך לחפץ, ואמרתי לה שאלה הפכים. בדקתי את הסחורה במצלמה מכל הצדדים: היא לסבית בת 22, מוזרה ולא כי היא מיוחדת, בהחלט לא העיפרון הכי מחודד- את כל זה הבנתי עוד לפני שראיתי אותה בתלת-מימד. בכל זאת, היה בה משהו נוגה, איזו חוסר-הסתגלות מובנית, זרות בסיסית לעולם הזה. מצאתי בה חלק מהקווים האוטיסטיים שלי, רק ששלה התפלשו בחוסר אונים. אם היא הייתה תלמידה שלי, היא הייתה משתייכת לאיטיות במשקיעניות שלאף מורה אין הרבה סבלנות לקחת אותן כפרוייקט, אבל חמלה מספיקה בהחלט בשביל לעגל את הציון מעלה.
למחרת נפגשנו. אילנה חיכתה לי בפינת הרחוב, רזה, אפילו מידי, לבושה כמו טום-בוי, החולצה הגדולה מידי מטשטת את זכר שדייה הקטנים, ידיה הענפיות מפיקות תנועות שכאילו לא מודעות לעצמן ומוטוריקה גברית למדי. היא נראתה יותר טוב מאשר במצלמה ולא כל-כך זיהיתי אותה, מה שגרם לי להסתכל בה בעיני עגל. זה ערער את התוכנית, אז בשביל לבנות אמון ישבנו בבית קפה ולגמנו אייסים בחשדנות הדדית. התרשמתי שהיא ילדה סקרנית קשורה מידי לאמא שצריכה הכלה, אבל נראה ששתינו השתכנענו ברצינות הכוונות.
"את רוצה לעלות אליי?", אילנה שאלה.
הנהנתי בכובד ראש.