"אתה שונא אותי?", שמעתי בשארית כוחותיי בת קול. שכבתי על בטני, ידיי מושטות קדימה, רגליי מתוחות ואחוריי חשופים, בוערים מכאב עצום ובלתי נסבל. לרגע התעשתי. היה זה קולה השקט של גברתי, אשר ישבה לצד אחוריי הארגמניים ובידה זרד מחוספס וקשיח, או שמא הייתה זו חגורת העור שהוסרה מעל מכנסיי כמה שעות קודם לכן.
"שונא?.....למה שאשנא?.....איזו סיבה יש לי לשנוא", מלמלתי. ההצלפות המשיכו, שוב ושוב ללא הרף. עוד אחת ועוד אחת, גנחתי, התייסרתי, התרסקתי. התפללתי שתפסיק, אך לא פציתי פה. משהפסיקה התפללתי שתמשיך, אך לא פציתי פה. כך – שעות על גבי שעות במעין מעגל שלא נגמר, גברתי ואני סגורים בעולמנו, מחוברים – תוהה לאן נגיע.......
למה אני לא שונא אותה? למה? הרי כבר משנפגשנו בדירה והסרתי את חליפת העסקים שלי והשלכתיה הצידה ונותרתי בעירום עם כלוב נעול על אברי, חיברה אטבים דואבים לאשכיי ולפטמותיי והתעללה קשות בזין העלוב שלי . חשתי פאתטי ומאופס. מעולם לא נראה הזין שלי מושפל ועלוב כל כך. אך לא שנאתי. הייתי מאושר להיות כך עימה.
למה אני לא שונא אותה? למה? הרי כששכבתי על בטני, בין הצלפה דואבת לאחרת, החדירה אל פי הטבעת שלי קוביות קרח קפואות. שוב ושוב. בקור רוח קוטבי. הכאב היה מקפיא ונוראי. בלתי נסבל. איום. קורע. לא מאמין שאחר היה עומד בו. אך לא שנאתי. הייתי מאושר להיות כך עימה.
למה אני לא שונא אותה? למה? הרי כשהגיע האורח הקרח והשזוף עם הגוף האתלטי והזין הענק, היא הורתה לי למצוץ לו. ואני לא בעניין של גברים. אף פעם לא הייתי. מצצתי ומצצתי ומצצתי. בתאווה , בערגה, בשקיקה...עוד ועוד ללא הרף. אחר כך ניסה להחדיר את הכלי הענק שלו לאחוריי וזעקתי מכאב אדיר. משהתפתלתי בכאבי, זיין הוא את גברתי ושניהם צרחו שוב ושוב מתאווה ואני נותרתי עם זין נעול רופס, עלוב ופאתטי. באף רגע לא שנאתי. הייתי מאושר להיות כך עימה.
למה אני לא שונא אותה? למה? עם זין רופס וחסר חשיבות הורתה לי לבצע בה פיסטינג עמוק בין רגליה. היא יבבה, יללה, התענגה כחתולה מיוחמת ולבסוף צרחה מעצמת האורגזמה שלה. במשך דקות ארוכות רעדו ברכיה כשכל גופה מפרכס לו ללא הרף. ואני כלום. אפס מאופס ועלוב. אך לא שנאתי. הייתי מאושר להיות כך עימה.
למה אני לא שונא אותה? למה? הרי הכריחה אותי לאכול את האפר של הסיגריה שלה אותה עישנה בעונג ואף חרכה את הבדל הבוער על לשוני שנותרה עם שלפוחית נוראה. לא שנאתי. הייתי מאושר להיות כך עימה.
למה אני לא שונא אותה? למה? הרי הביטה בי בעונג כשאני רושם על גופי העירום בעפרון האיפור שלה: " שייך לגבירה ליליאן " - באותיות שחורות וענקיות והיא מצלמת ומתעדת את השפלתי. לא שנאתי. הייתי מאושר להיות כך עימה.
לא שנאתי. בחיי! הייתי מאושר כל כך. כך רוצה להיות תמיד. בכל עת. בכל רגע נתון. מתי שאפשר. מתי שתרצה!
אבל...מדוע היא שאלה?
לפני 12 שנים. 29 באפריל 2012 בשעה 10:21
