"חכה לי לבוש. חדר חשוך. משקה. אדייק". לשון ההודעה בסלולארי שלי כשאני דוהר ברחובות העיר הגדולה בדרך לדירה לפגוש בגברתי. ידעתי שהיא צמאה להצליף בי עד זוב דם. ימים קשים עברו עליה ועלי להיות שם לקבל כל כאב באהבה כדי להחיותה. עשיתי הכל כדי להגיע בזמן ובשעה היעודה התיצבתי מוכן מושפל עיניים מולה לבוש כפקודתה , אבל כפי שהורתה - עם כלוב נעול על אברי כבר היום השלישי ברציפות.
כהרגלה הייתה לבושה בהידור כאשת עסקים קשוחה ודעתנית. אם הייתה צועדת ברחוב איש לא היה מאמין באיזו סיטואציה תמצא עצמה הגבירה הזו כמה דקות אחר כך כשפתחתי לה את הדלת. על שולחן הקפה הנחתי את האביזרים האהובים עליה ואת הזרד ספוג הלחות שקטפתי שעה קלה קודם לכן.
לאט לאט התירה את כפתורי חולצתי צובטת בפיטמותי כגבר רב עוצמה הממשש את שדי נערתו הסקסית והשפוטה שלו. בין לבין החדירה את אצבעותיה אל אשכיי המחוצים בתוך הכלוב ואני גרגרתי בתאווה כנקבה מיוחמת. אשכי התפוחים נמחצו בין אצבעותיה שוב ושוב ובמקביל נצבטו פטמותיי בכאב נוראי עד בלי הכרה. כעבור דקות אחדות נשלחתי להסיר את כל בגדיי מעלי ואז ניצבתי מול גברתי המהודרת בעירום , מושפל עיניים.
מהתיק האובלי שלה שלפה זוג מצבטים עם הברגה המחוברים בשרשרת והבריגה אותם לפטמותיי הזקורות. לאשכיי חיברה אטבים זעירים וראיתי כוכבים. כך כשאני בשיא קלוני, הורתה לי להסתובב. בזוית עיניי ראיתי שאחזה בזרד הלח. ואז החלה להצליף באחוריי ללא כל הכנה מוקדמת בעוצמה, כמה סדיזם היה בהצלפות האלה כשפיטמותיי ואשכיי משוועים לצווח אף הם מכאב אימתני לו היה להם פה. כך עם כאב נוראי ובלתי נסבל בחלקי גופי הרגישים ניצבתי כפוף אל מול עוצמתה של גברתי הסדיסטית. יללותיי לא עשו עליה רושם.ההצלפות נמשכו בקצב מונוטוני כשניכר היה שגברתי אטומה לחלוטין לסבלי. מן הסתם הייתה שקועה בזחיחות הדעת המרפאת שלה כמיכל ריק המתמלא בחמצן טהור מן האיכות המעולה ביותר. בכיתי עד בלי די. בשלב מסוים יבבתי: "אמא ! איפה את ! אמא !!! ". מעולם לא קראתי בשמה בסיטואציה שכזו. שנים שלא קראתי לאמא שלי כי נזקקתי כל כך לאהבתה. חשתי כי גברתי מחסירה פעימה לשמע זעקות הקריאה שלי לאמא, אך היא לא הירפתה. "אמא! אמא!", המשכתי לצווח בחוסר אונים ואז כשהייתי קרוב לקריסה הרפתה גברתי.
מצאתי עצמי שרוע על ארבע ללא המצבטים והאטבים שהוסרו מעלי בשלב לא ברור וידוע. גברתי שכבה על המיטה כבמעין טקס יוגה סוריאליסטי, מעכלת את מנת האדרנלין המזוקק לה התאוותה כל כך מאז מפגשנו האחרון.
שעות על גבי שעות התענגתי , או שמא סבלתי, על הדילדו שהחדירה לאחוריי ועל האיבר שלי, ששוחרר מן הכלוב בשלב מסוים כדי שיחוש את דגדגנה של גברתי בעודו זקור בטירוף. קרוב למזבח המקדש, אך לא ממש. רק קרוב. כפי שלא ניתן לחלל כהן העוסק במלאכת הקודש בבית המקדש כך אסורה הכניסה לקודש הקודשים ללויים ולשאר בית ישראל. לבטח לא לאפסים כמוני.
גברתי גמרה מספר פעמים בהשפרצות ענק באמצעות התותב והפיסטינג של כף ידי המאוגרפת. בין לבין המשיכה להצליף בי שוב ושוב באמצעות הזרד וחגורת העור. כל העת הדהדה קריאת "אמא" בחלל הדירה ואיימה לא להישכח ולו לרגע. ואני תמה כל העת – גם כעת - האם קריאת הישועה הזו עדיין מהדהדת שם בדירת הגן השקטה והאינטימית שלנו.
