זר, לו היה צופה מהצד, היה מתקשה להבין את הנעשה לנגד עיניו.
גבירה, עומדת זקופה בלבוש מוקפד ואלגנטי עם נעלי עקב מהודרים, מכנסיים נוצצים ותספורת מודרנית. בידה קיין עץ ארוך וגמיש. לרגליה, זכר אתלטי למדי ללא בגד לגופו ועל אברו כלובון מפלסטיק עם מנעול חתום וסגור. הזכר עומד על רגליו, כפוף ונשען בידיו על מיטה ואחוריו מופנים אל הגבירה. היא מצליפה באחוריו וחיש קל מופיעים סימנים אדומים החורכים בעורו הלבנבן. ההצלפות אכזריות. הזכר מייבב ודוחף לפיו מגבת לבנה להחניק את צרחותיו עד שהוא מתמוטט על הרצפה. הגבירה ממתינה. אדישה למראה. אטומה למתרחש. חסרת רגש לנעשה.
הזכר מתרומם שוב לעמידת המוצא הקודמת. ההצלפות נמשכות וגם היבבות הנחנקות בתוך בד המגבת, עד שהוא מתמוטט שוב. הגבירה ממתינה. אדישה למתרחש. אטומה לנעשה. חסרת רגש למראה. הזכר מתרומם שוב. ההצלפות נמשכות, העור נחרך, הפצעים מופיעים בפלחי העכוז, על המתניים על ירכיי הרגל. הוא שוב מתפרק לרסיסים, בוכה בקול מר. בכי תמרורים אמיתי ונוראי. הגבירה ממתינה. אדישה לנעשה. אטומה למראה. חסרת רגש למתרחש. "מי מהם ישבר ראשון?", ישאל הזר הלא קיים. הזכר מתרומם שוב לעמידת המוצא וההצלפות הנוראיות נמשכות. אחוריו הפכו לפצעים פתוחים של ממש. ההצלפות נמשכות והוא שוב קורס ושוב מתרומם לעמידת המוצא ושוב קורס וחוזר חלילה. "תתחנן שאמשיך", היא מסננת באזניו. הוא מתחנן בבכי. החדר מסתחרר לנגד עיניו. היסורים כבר חלק ממנו. הנהי הפך לטבעי ומתבקש ואף נורמטיבי.
"אל תסתכל בראי", תבעה ממנו. "לפחות שבוע ימים", הוסיפה. הוא כבר לא שמע דבר. עולמו סחרחר עליו ונראה בבירור כי אינו יודע היכן נמצא. כמתאגרף גרוגי חבוט בזירה הוא מתמוטט על המזרון. הגבירה מלטפת את אחוריו בעדינות רכה כמגע נוצה עדינה. "זה לא מרחמים", היא לוחשת באוזנו. "זה כדי שתתמכר ותרצה עוד, אפס שלי. אני כל כך מאושרת. חייבת להצליף בך עוד ועוד". הוא מהנהן בראשו בהסכמה.
ההצלפות נמשכות, לא לפני שהגבירה רוכסת למתנייה סטרפון עם דילדו צמוד. היא מושיטה לזכר קונדום והוא מלבישו על הדילדו ומוצץ בתאווה. בהוראתה נשכב על גבו ומרים רגליו. הגבירה על ברכיה דוחסת את הדילדו אל אחוריו ומזיינת ללא הרף כשיכורת ניצחון. שוב ושוב. הוא נאנק ומבקש עוד. גם כשהתחלפו והיא על גבה והוא רוכב על הדילדו הנעוץ עמוק באחוריו הוא מתחנן להמשיך עוד ועוד.
משקרס נשכב בהוראתה על בטנו, והגבירה ממשיכה בשלה. הצלפה אחרי הצלפה חותכת בעור הפצוע והמדמם. הוא ממשיך ליבב אל תוך המגבת כשבחוץ שקעה כבר השמש והחשכה השתלטה על הרחוב הסמוך. הגבירה שוב ממתינה. אדישה למראה. אטומה למתרחש. חסרת רגש לנעשה. היא ממשיכה להצליף ללא רחמים. השעות נוקפות, אך הזמן עושה את שלו. ערב גיבוש במשרד של בעלה של הגבירה ישלח אותה מייד לצד אהובה אל מסעדת הפאר בהרצליה. לא לפני שתמרח משחת בנגיי חריפה ואיומה לתחושה על אברו המיוסר של הזכר ותכריח אותו לאונן ולגמור ביסורי תופת לנגד עיניה.
השניים נפרדים. הם יודעים שגורלם כקשר גורדי נקשר אחד בשני. רק שם הם מאושרים. רק שם הם עצמם. זה לא יגמר לעולם !
