גרסת הגבירה,
אין סודות יותר, כל הקלפים על השולחן, נותרתי אני האמיתית, ללא חומות, ללא מגננות. יותר משלושים שנה עברו מאז. הכל הוא יודע עליי האפס שלי. יותר משיודעים בני ביתי ומשפחתי. לשנינו היה ברור שברית נכרתה בינינו, להמשיך ולנצור את סודי הנורא.
הגלובוס לא עצר את סיבוב צירו הקבוע.
עולם כמנהגו נוהג.
כך גם פניי אל הסשן הבא.
נפגשנו.
ניצבת אני למולו, קומתו גבוהה, חשה בדפיקות ליבו המואצות מנוכחותי הדומיננטית. למרות נעלי העקב לרגליי קומתי נמוכה לעומת גבה קומתו, אך בעיני שנינו הוא נמוך כל כך, בגובה הרצפה. בלתי נראה. א פ ס !!! התרגשותו הרבה מציפה אותו. אף על פי כן תחושות השלמות והרוגע מעצם נוכחותי בחדר ממלאות אותו. אני כאן. סופסוף בבית. שנינו חווים את תחושת הבית האמיתי שיצרנו לנו, כל אחד מצידו. מיד ציויתי עליו בטון סמכותי ושקט לשכב על בטנו על המיטה הרחבה והתחלתי במלאכת הקשירה. גפיים עליונות למראשות המיטה. גפיים תחתונות למרגלותיה. לבסוף חיברתי בין ארבעת הגפיים. כך השגתי שליטה מלאה ביכולת התנועה.
כיוונתי מצלמה והקלטתי את העתיד להתרחש בשעה הקרובה.
הצלפתי בו הצלפות נוראות באכזריות אין קץ. ללא רחמים. הסדיזם המתפרץ שלי רעב לישבנו הלבנבן. יכולת תנועתו מוגבלת, לכן לא הופרעתי. עם כל הצלפה ששוחררה לחלל החדר ופגשה בבשרו הרך והלבנבן, נשמתי. נשמתי נשימה עמוקה. נשימה מלאת חיים. נשמתי עמוק אל ריאותיי את כאבו. את בכיו המתנגן באזניי כמנגינת רקויאם. את יסוריו ללא לאות. את דמו הזב ודמעותיו הממלאות את הצורך הסדיסטי שלי כאילו היו מי גשמים המעלים את מפלס הכנרת. כך הצלפתי עד שחשתי במפלס הגואה. יש לפתוח את הסכרים ולמלא מאגרים לשעת חירום. חבל על כל טיפה. רק אז, כשהוצפתי באנרגיות חדשות ומרעננות וחידשתי את מלאי החיים שלי נתגלתה התוצאה לפני, אפס מכור שכוב על בטנו במיטה הרחבה, מושפל, כאוב, פצוע, עלוב, באפיסת כוחות, ישבנו מדמם.
וכמו משום מקום, במלא הטבעיות, כאילו כך צריך להיות מחזורו של סשן, פקדתי עליו: ״גש למקלחון. חכה לי שם כשפניך מופנים לקיר.״ כמו אם שדואגת לילדה הפצוע והמדמם ניגשתי לברז ויסתתי את זרם המים וחומם ורחצתי את גופו הפצוע והמדמם. כל פצע, כל פיסת גוף זכו לטיפול מקיף וחם מידיי שאך זה קרעו מעליו את בשרו באכזריות שלא תדע שובע לעולם. לא ריחמתי עליו!!! לא הצטערתי!!! רציתי לשטוף ממנו הכל. את כל השעה האחרונה. להריח ממנו את ריח הנקיון. ההתחדשות. לחשתי באזניו: ״אני כאן הכל בסדר. אתה שלי. שייך לי. לעד.״ הוא היה רפה, חלוש, מבקש לו כוחות, לעמוד ולא ליפול, בזמן שרוחצת אותו. עם זאת נמלא אושר רב, מהידיעה שאך זה נגרם לי אושר עצום נוכח יסורי התופת שצלפו בגופו.
ניגבתי את גופו הבנוי לתלפיות כשאותות הגיל מסגירים את שנות חייו. השכבתיו במיטה הרחבה ופרשתי מעליו שמיכה חמה ועוטפת.
משהראה סימני התאוששות לא ויתרתי על התעללות נוספת. מכיון שערג אליי גמרתי אומר להתעלל באברו העלוב. זה, היה מתעורר לחיים בכל פעם שהוצא ממנעולו, ומזדקר לו בסביבתי כאילו היה עצמאי. כן, גם הוא שולט באפס שלי. גם העלוב שלו בדיוק כמוני, מכתיב ומנהל את חייו. כשהוא זקוק לו יותר מכל, הוא נופל לשינה עמוקה. כשמבקש בסתר ליבו שלא יתעורר מתרדמתו בסביבתי, מתעורר הוא לחיים כאילו היה בעליו בגיל העשרה.
דרשתי ממנו להתחכך בי כשכולו זקור. נרטב מהרטיבות שבין רגליי. מרגיש את חום גופי שם. עוד רגע יאבד את דעתו ויחדור אל מקדשי. עוד רגע יתפוצץ בתוכי. אך לא, זה לא יקרה. הוא יודע, הוא אפס, לעולם לא יחדור לקודש הקודשים שלי!!!!! לעולם לא יחלל אותי באפסיותו. הוא לא יסתכן, שמא אעלם מחייו לנצח!!! כך כשהוא על סף התפוצצות הוא הורשה להשתפשף בברך האחורית שלי, במותני החלקה שעורה הצח כעור תינוק כמעט גרמה לו להגיע אל שיאו ולשפוך את מטענו החם והדביק על גופי הענוג המדיף ריח פצולי וניל. ״עד כאן. מספיק לך. כעת ענג אותי!״ הרטיבות שבין רגליי גרמה לו להבין שאני קרובה. כך כשכבש בתוכו את יצרו ולא פרק מטענו, האפס שלי, שלמד אותי, נפשית ומינית עינג אותי בלשונו ובכף ידו עד אורגזמה מטורפת.
אורגזמה נפשית. אורגזמה מינית.
הזמן מסרב לעצור מלכת.
הגלובוס ממשיך להסתובב על צירו.
עולם כמנהגו נוהג.
גרסת האפס,
אריחי קיתון המקלחת מולי כשאני עומד עירום והמים החמים נוטפים על גבי, אחוריי, רגליי. ידיי פשוקות לצדדים, למעלה וחוזר חלילה. צנור המים והמקלחון עצמו אינם בידיי. מי שרוחץ אותי עם סבון ריחני היא גברתי, בידיים רכות כל כך וחמימות. ממכרות. מרפרפות. מקרצפות. אצבעותייה משפשפות על פלג מעורי, חודרות לישבני ולא מחמיצות אף סנטימטר. סיטואציה הזויה למדי. בלתי אפשרית עד לפני דקות אחדות. ישבני צרוב, חרוך, פצוע וזב דם, ועתה הטיפול הכל כך בלי צפוי הזה.
שעה קלה קודם ואני שכובעל בטני על המיטה הגדולה וגברתי טורחת סביבי כשבידייה המיומנות ערמות חבלים. חיש קל נקשרות הידיים ואחר כך הרגליים. חוסר אונים מוחלט. אין יכולת להימלט. אין רצון להימלט.
ההצלפות מתחילות. כמו תמיד לא בהצלפות חימום אלא ישר ולעניין. עם כל האנרגיה. כל הנשמה כל היכול הפיזית משקיעה גברתי בהצלפות אלה. אני מתייסר בכאביי. בוכה ומיבב, אך יודע שכאן - ככלי שרת למלא את צרכייה של גברתי – מקומי האמיתי. כאן מוצא אני את האושר הצרוף.
בין יבבה ליבבה נזכר אני באחד מאמרותיו של הרבי מברסלב: "כל המקבל את הקיים בהבנה מאושר הוא. האושר נמצא בהישג יד ואין לחפשו במקום רחוק או אחר". האם משפט כזה נותן בי כח? כן !
כאן האושר בתוך הכאב הנורא והאיום. כאן רוצה אני להיות ולא בשום מקום אחר. אם כל כך טוב, הרי מאושר אני. וכשיודע אני שגברתי מאושרת שבעתיים, הרי הכוחות שבי לשאת בכאב הנורא בלתי נדלים הם.
המחשבות מתפוגגות בשניה כשסדרת ההצלפות הבאה נמשכת. הכך יראו חיי בתוך המרתף החשוך בו גברתי רוצה שאתגורר? האם זהו האושר העילאי הנמצא בהישג יד?
לא נראה לי שאסע לאומן. אני יודע שהמשפט נכון הוא לגבי. אין נכון ממנו.
תחת המקלחת החמה וידה החמה והרכה ידעתי זאת שבעתיים.