הכמיהה הזו שתישמע כבר הדפיקה המיוחלת בדלת היא לעיתים בלתי נסבלת. הדירה אפלה, המזגן מקפיא, כלי המשחית סדורים להם במסדר על השולחן העגול – ענפים גרומים ירקרקים בעובי שונה, קיין, חגורת עור, גלגל כאב. הכלוב הדוק וצמוד לחלציי משעת הבוקר המוקדמת, כמו ביום האתמול. כמו ביום השלשום. גופי עירום וערייה. כולי ממתין בשקיקה.
הכמיהה בעיצומה.
או אז מגיעה הדפיקה הקצרה , אך הנחושה בדלת. אני פותח אותה וגברתי נכנסת. כמו תמיד לבושה בהידור רב, אך איני רואה זאת אלא במבט חטוף ומהיר. תוך שניות אני מוצא עצמי על ארבע ולשוני צמודה בתאווה לאצבעות רגלייה של גברתי. אני מלקק ברעב נוראי כל פיסת עור חשופה, מריח את ריחה המטריף, מתענג על ציפורנייה המהודרות. רגל אחר רגל. לעיתים גברתי משטה בי ומזיזה את הרגליים ממתינה לראותי מסתער אחרי מיקומם החדש. ואני מסתער – ועוד איך. לעיתים מלטפת את ראשי ולעיתים מלטפת בתאווה את חור אחוריי הפעור מולה ברעב לא פוסק. אוחחח...התאווה הלא מרוסנת הזו. עלייה אני חולם בימים ובלילות.
דקות אחדות אחר כך אני כבר מוצא עצמי על ברכיי ראשי טמון בכר או במגבת ואז מתחילים ההצלפות בכלי המשחית. הצלפות איומות נוראיות וסדיסטיות. אני קורס וקם שוב. מתמוטט ומתאושש. נוחת על הרצפה וגורר עצמי שוב לכריעת המוצא. הכאב נוראי והדם נוטף. "לעולם לא תהיי מאושרת יותר אני זועק". אני חש שגברתי מתקפדת, אך אני ממשיך. "אין מקום בו אושרך רב יותר! אפילו כשבעלך חודר אלייך ואת בשיא האורגזמה, את מעדיפה את הרגע בו את מצליפה בי גברתי! ", אני מייבב בקול חנוק ובצרידות גוברת והולכת.
כשאני ממוטט על הרצפה בי הצלפה להצלפה אני מביט בגברתי חצי מעולף תחת מטה ערפל. תמיד היא נושאת ראשה אל התקרה ומליטה את פנייה בכפות ידיה. התפילה היא זו? אולי מעבר למימד אחר? הבעת רחמים? אין לדעת. מסופק אני אם גברתי תוכל להצביע ישירות היכן נמצאת נשמתה באותם רגעים. הלוואי וידעתי.
משפרקה את בשר אחוריי לגורמים ומצצה את דמי בלשונה, גברתי נרגעת כמעא, אך לא תוותר על התעללות בי כשהיא פוקדת עלי להסיר את הכלוב ולתת לאברי המזדקף לחכך את מקדשה שוב ושוב ללא מתן אישור לחדירה. לפני שתשוב לבעלה האוהב לא תוותר גם על חגירת הסטרפון והדילדו האימתני ותטחן באגרסיביות את חור אחוריי שוב ושוב, ממכרת אותי לתאוות החדירה האלוהית הזו.
ואז, נעלמת היא.