אני שונאת את כל העולם", סיננה הגבירה מבין שינייה והמשיכה להצליף בזרד הירקרק שנקרע מעוצמת ההצלפות.
"אפשר לראות תמונה גברתי?, התחנן האפס המוצלף והדואב.
"לא", הייתה התשובה.
"בבקשה תמונה גברתי..תני לי לראות", המשיך להתחנן, כשפס אדמדם נוסף לאחוריו.
"לא", הייתה התשובה.
כעבור דקות אחדות משנמשכו התחנונים, שלפה הגבירה תמונה על צג האייפון הבוהק שלה. האפס נטל את המכשיר והניח אותו על המיטה הצחורה לנגד עיניו כדי שיוכל להביט בפנים הניבטות אליו ומן הסתם גם אל הגבירה.
"בבקשה תמשיכי להצליף גברתי..אני מתחנן", קרא בקול והביט בפנים חרושות הקמטים, עם המבט הכבוי, המיוסר ששום ניצוץ של רגש, חמלה או אהבה ניבט ממנו.
ההצלפות נמשכו , הפעם עם מחבט העור הדק והקטלני. האפס המשיך להתחנן והגבירה שוטטה בין הסלון (שם הצליפה מלוא כוחה) למטבח (שם מן הסתם הזילה דמעה). האפס המשיך להביט מהופנט בפנים עם המבט הכבוי והבין את גברתו המיוסרת שנזדקקה לאפסותו כדי לחיות, לנשום ולהתמודד מול יסורייה. מששבה גברתו מן המטבח התחנן שתגביר את עוצמת האכזריות שבה ושאל שוב ושוב עם מיצוי הסדיזם עוזר ומרפא. בתוך תוכו ידע שכן. ועוד איך.
כעבור שעה קלה מצא עצמו כשפניו קבורות בתוך שדייה העצומים והמהפנטים כשכל גופו חבול מכאבים. כשזיינה אותו עם הדלידו שוב ושוב כגבר רושף וחסר מעצורים, ידע שהחיבור הזה בין שניהם ישאר לנצח.
