לפני 7 שנים. 7 בדצמבר 2016 בשעה 9:25
בכי-סימן לשבירה, חולשה.
מצליפה ובוכה. שלא ידע, שלא יראה, שלא ישמע.
הבכי פנימי, יבש, עמוק בתוכי.
מרגישה את הצריבה, את הכאב הנפשי החד. כואב לי!!!!! זועקת את זעקתי פנימה.
שוב חוזרת אליי התחושה הזו, רק בעזרת סבלו של אחר אני מצליחה לנשום, אני פורחת, אני חיה.
כלפי חוץ פני הפוקר, שלמד להכיר שרק פני פוקר הם ותו לא.
מצליפה ומצליפה, שוב ושוב, מפליגה לאי שלי, לבועה שלי, שם כבר לא כואב, שם חם ונעים ועוטף ושליו, בועת גן העדן שלי.
מידי פעם עוצרת.
מזכירה לעצמי לא להסחף מידי.
ככ קשות לי ההפסקות. נלחמת בעצמי.
כאילו הייתי שניונת לפני האורגזמה.
ככ קשה לעצור את גן העדן הזה,
ככ קשה לדחות את הסיפוק.
לא להפליג רחוק מידי!! היי ערנית!! השגיחי!!
מצליפה ומצליפה, רק שריקת הענפים החותכת בבשר מפוצצת את הבועה בפניי, מידי פעם. כמו צלצול שעון.
הקיצי מבועתך. אני פה. סובל.
אפס שלי!!! מביטה בפניו, עיניו המתגלגלות, רעד גופו, נשימותיו המהירות, אגלי הזיעה, יודעת שסובל, עבורי הוא סובל.
מצליפה ומתחננת, מבקשת לי את דמו.
לא אפסיק עד אטעם מן האדום האדום
הזה ניתז מבשרו, החרוך מהצלפות הענפים.
ירוקים וארוכים קטף אותם. עבורי. כפי שאוהבת. מכאיבים. פוצעים. מותירים אותו ללא נשימה.
כך כשהוא סובל יסורי גהינום בשקט מופתי, מידי פעם מבליח זעקה, בכי, שם טמון האושר הנשגב.
שם ברגעים הכי כואבים וקשים אוכל לחוש אמפתיה, להשקות, לכסות, ללטף, לערסל, לחבק, לנשק.
כמה קל לבטא אמפתיה.
כשאני מתנקה מהסדיזם הממלא אותי, רק אז קל לי לבטא אמפתיה!!!!
בני אדם מביעים אמפתיה בקלות יתרה כמחווה יומיומית, ואני מקנאה.
אני לא שם, אני לא מסוגלת. לא יודעת. לא מצליחה.
לא אנושית.
אני צריכה לגרום סבל. יסורים. להרגיש את טעם הדם. להריח את ריחו.
כאב.
כ א ב .
כ א ב .
כאב נפשי. כאב פיזי.
כך, כשכולו חבול, פצוע ומדמם, בוכה ומתייסר, מנסה להסדיר נשימה, על סף העילפון, מתעוררת לה האמפתיה שבי.
״בקר טוב, קומי. הצלחת. שוב.
אולי ביום מן הימים, תהפכי לאחד האדם״.
כך טוב לי! כך אוהבת! אינני כאחד האדם!
כך אני בנויה!!!
