כשהתגייסתי , בתחילת הטירונות שלא ממש היתה טירונות, כי ל"תלפיות" היתה פריבלגיה מיוחדת. תמיד נהגנו לצחוק ולגלגל על המורעלים למינהם. בתור הבוגרים גם התגלגלנו ועברנו לכל מיני יחידות, ואפילו יכולה להתגאות בתגים מובחרים שזכיתי לענוד.
ותמיד אמרתי לעצמי , אני...מעל כל זה, אני לא מורעלת.
ביקרתי בבתים, ראיתי הערכות ממוסגות, סמלים ואותות הערכה, ושלי ...מתגלגלות באיזשהי מגירה.
מה? אני מעל כל זה.
עקבתי בנשימה עצורה אחרי מבצעים, ליבי התרחב בגאווה בסיום המוצלח. וגם דמעות עצורות שלא יצאו בפומבי כשהיה כישלון.
יצאתי , חזרתי ושוב . תמיד עם נגיעה ושהייה בצבא.
אבל, תמיד הקפדתי להגיד - אני לא מורעלת.
חייכתי כשראיתי התהגות של חברים בבתים. הצבא המשיך גם לשם.
לגלגתי על חברים ושאלתי : אם גם בבית עורכים מסדרים?
כשפוגשת כאלה שפרשו , ויודעת שהיו מורעלים , שואלת - אם נהוג אצלהם לשפוט ולהטיל למחבוש כאלו שסרחו בעבודה.
בקיצור , אני תמיד מעל.
ואני? אני מה פתאום?
כשמגיעה הביתה מיד מעיפה את נעלי העבודה , פותחת את ארון הבגדים , פונה לחצי הנינוח של טרניניגים , שרוואלים ,קפקפים .
בעבודה? המממ....נכון שמקפידה על משמעת צבאית נוקשה. שומרת על דיסטאנס .
אבל...זה לא נקרא מורעלת.
נכון , שבפרויקטים מיוחדים גם ידועה בתרגילי בוקר שמקיימת לאנשים.
אבל, זה לשמור על כושר.
נכון , שיודעת להעריך מסעדות גורמה , אבל מחליפה בקלילות באוכל בסיסי ועממי , ונהנית עד הגג
משקשוקה טובה .
ונכון שיש לי ציפורנים מטופחות, ואפילו עם קישוטים. אחת לחודש אצל הקוסמטיקאית ועושה מניקור פדיקור , וכל יתר הבלושיט . אבל, שמה בכיס כל אחד כשצריך להחליף צמיג , או לטפל במנוע . לא פוחדת ללכלך את הידים בשמן וגריז.
אז...אולי , אולי....קצת מורעלת.
אבל...קצת.
:)
לפני 13 שנים. 7 במאי 2011 בשעה 11:27
