פינת הפנאי - מתחת לחגורה

נתתי לו לנוח מעט , יצאתי למרפסת הענקית . הלפטופ מולי . סיגריה ביד .
וסתם בוהה בנוף.
הנוף קסום , הכוכבים כל כך קרובים. ממש להושיט יד ולגעת.

מרגישה עייפה כל כך, תשושה מהכל.

אסור לי להיות עייפה, חייבת להיות חזקה .
יודעת את זה.

אבל, עכשיו ....כשאף אחד לא רואה .
אז מותר קצת להתפרק.

נזכרת במוטו שהיה אצלנו בבית.
אסור לבכות בחוץ , אם עצובים ...נכנסים הביתה .
וכשאף אחד לא רואה, אז מותר להזיל דמעה.

דמעות ...לא זוכרת מתי הזלתי , הרגל של שנים עושה את זה,
וגם עכשיו, אין לחלוחית. אבל יש עייפות.

מנוחה קצרה , והכל יסתדר .
מכירה את עצמי ,
רבע שעה מנוחה ,

ואין דבר שמחזיר אותי לענינים יותר מתכנון.

החוקי עד יום ראשון ישאר.
מארגנת תורנות ,
דודו דאג לקייטריניג .
המפונק אנין טעם שלי , כנראה כבר מרגיש טוב , התחיל להתלונן על האוכל.
טלויזיה יש , לפטופ יש .
החברים מגיעים בחמולות.

היום צריכה להתחפף מפה לקראת אחת עשרה. על מנת לא להרוס להם את התוכניות. "כאילו" לא שמעתי את דודו מדבר בפון עם החברה לקפוץ לאיזה פאב סמוך. ממש רופא , 😄 .
לא שמעתי , אבל וידאתי שיש לו חולצה ומכנס נקיים ומגוהצים.
שילך ויהנה קצת , מחר אהנה לראותו מתפתל , הוא לא מסוגל להסתיר ממני דבר .

אוף, זהו זה. מספיק להיות רגשי.
נכנסת פנימה .