היא קיבלה הנחיות ברורות איך להגיע ואיפה נמצא המפתח לחדר.
היא גם ידעה כיצד עליה להמתין.
הגיעה לפני הזמן אף שלקח לה כמה שעות להתכונן: היא רצתה להיות מושלמת הפעם.
הכי יפה. הכי חלקה. הכי ריחנית. הכי מוכנה בשבילו. היא רצתה להיות מושלמת כי חשבה שבכך תכפר על שמץ ממה שעשתה אבל גם כי חיפשה נואשות משהו שיסיח את דעתה מהמועקה, מהצער, מהפחד.
הפחד הזה מלווה אותה מאז אותו רגע בו התוודתה לפניו. היא לא היתה יכולה אחרת, כי ברגע ששאל היתה מוכרחה לספר לו את האמת. אבל באותו הרגע בו סיפרה לו וראתה את המבט בעיניו מתחלף מרכות של אהבה לעוצמה של כעס, הרגישה שהיא לא יכולה לעמוד בזה.
הפחד הזה גרם לה לרעוד ללא שליטה, להתכווץ מבפנים ולהשתתק חסרת אונים. היא הפרה את דברו, מרתה את פיו וידעה שעליה להיענש. אבל לא העונש הפחיד אותה אלא הידיעה שאין לה מפלט מן האשמה. ומהכעס שלו.
עכשיו היא כורעת עירומה בחדר הקר ומניחה את מצחה על הרצפה, הידיים פשוטות לפנים.
הוא ציווה שתהיה שם בשש ועכשיו שתי דקות לשש והיא ממתינה.
היא מנסה בכל מאודה לנקות את הראש ממחשבות, לשכנע את עצמה שזה כבר לא בידיה. אבל המחשבות נמשכות שוב ושוב אל מה שעשתה ואל הניסיון להבין למה ואיך זה קרה ואל תחושת החרטה.
וכמו בסרט שרץ שוב ושוב בלי הפסקה היא רואה את עיניו ואת עצמה בהן, ומתכווצת שוב.
הפחד.
שמא יעזוב. שמא ישחרר. שמא יגיד לה ללכת.
מעליה שעון גדול
ובשקט שבחדר היא שומעת את השניות עוברות, אחת אחרי השניה.
היא לא מעזה להסתכל כמה זמן עבר: ואם בדיוק ייכנס?
וכמה שהיא פוחדת, היא עדיין מחכה בקוצר רוח שיבוא כבר, שיכפר ושיסלח.
היא נאנחת בשקט לעצמה. זה לא יהיה קל.
ושוב חרטה: איך נתנה לזה לקרות?
היא יודעת
שלא היה זה מחוסר נאמנות או חוסר אהבה
היא הרי אוהבת אותו יותר מעצמה...
זה היה בגלל שהיתה חלשה וחסרת אמונה בו. באהבה שלו כלפיה.
הברכיים שלה והידיים מרגישים את הדקות החולפות.
היא נשברת ומציצה בשעון
שש ורבע.
והוא לא בא.
היא מרגיעה את עצמה בכוח. עדיין מוקדם מלדאוג.
היא תוהה לרגע מה חזק יותר: הרצון לשנות תנוחה או הציפייה המכלה לסליחה.
רק שיגיע כבר...
שש וחצי
אולי טעתה בשעה?
רבע לשבע
אולי טעתה במקום?
שבע וחצי
כבר מצאה עצמה מתעוררת מנמנום חטוף למרות התנוחה והקור
ונבהלה.
שמונה.
אולי קרה לו משהו?
המחשבה הזו מקפיצה אותה. היא קמה מכריעה של שעתיים. האיברים בקושי נשמעים לה
אבל היא לא מסוגלת לכרוע עוד מרוב דאגה ומתח.
היא הולכת בחדר הקטן, הלוך ושוב. בוכה.
בסוף מבינה שאין לה ברירה. היא נאחזת במילים האחרונות שאמר לה, בהנחיות הברורות.
היא חוזרת לכרוע. מצח על הרצפה. ידיים פרושות לפנים.
זה העונש שלה.
השעון מראה תשע.