אתה יושב.
אני פרושה על המיטה למולך, חשופה.
האצבע שלי מגששת את דרכה אל הנקודה הרגישה הלוהבת, שבמרכז הגוף שלי
תרה, כמצוותך, אחר מקור הגירוי
מקור העונג.
אני מלטפת שם בקצה האצבע בעדינות ואתה מסתכל.
קשה לי תחת מבטך.
המחשבות מתפתלות ומנסות להחלץ משם, מהסיטואציה המביכה הזו
לנדוד אל מחוץ לגוף, להיות שם מעלינו ולהסתכל מנותקות.
יש שם מאבק. אתה מבחין בו?
הן מנסות, המחשבות. אבל המבט שלך שהוא מוחשי לחלוטין מחזיר אותן למקומן.
הן מרכינות את הראש, מושפלות, ומפנות את המקום לתחושה שעולה מן הגוף:
חזקה, מרטיטה, מענגת.
אני נסחפת לשם וטוב לי וזה מתגבר.
ואז אני נבהלת מהעוצמה הזו של העונג ומהעובדה שאתה רואה הכל ואני פרושה וחשופה.
והאצבע נעצרת, מהססת ונעלמת משם.
אתה שואל אם הרשית לי להפסיק, ומתחת לקול הרגוע שלך מסתתר משהו אחר שגורם לי מייד להתעשת.
האצבע הסוררת חוזרת למקומה וממשיכה בליטוף, בלחיצה בשפשוף.
היא כבר לא עדינה- המגע שלה בטוח וחזק- היא יודעת בדיוק איפה ללחוץ ומה לעשות כשאין מחשבות
שמפריעות לה.
ואני, אין לי ברירה: אני נכנעת אליה, אליך ומרפה לחלוטין, מרפה ושוקעת אל תוך הגלים של העונג הזה
שהוא מצד אחד כל כך חדש עדיין ולא מוכר ומצד שני קדום וקמאי כמו העולם עצמו.
הגלים גוברים והעונג גובר ואז אני הופכת להיות גוף בלבד.
אינסטינקט טהור. והגוף הזה הוא כולו עונג ורצון בלתי נשלט לפנות מקום. להיות כלי. להיות שלך.
אני מרגישה אותך שם כל כך חזק מרגישה צורך חזק להיות בשבילך.
הצורך הוא גם עונג בעצם והם מעורבבים זה בזה עד שאי אפשר להפריד...
אני לא רוצה שזה ייגמר... אבל השיא בלתי נמנע:
הגל הגבוה מכולם מגיע ומחזיק אותי בפסגתו למשך רגע שהוא נצחי אבל גם קצרצר-במידה-שלא-תאמן בעת
ובעונה אחת, והוא גם מטיל אותי אל החוף מסוחררת ורפויה.
אני נחה שם ולאט לאט חוזרת המודעות אל עצמה. אל המבט שלך.
אתה מחייך.
