סיפורים

הארוחה המתינה על השולחן ריחנית ומהבילה ועל הרצפה ליד השולחן כרעה על ברכיה סופי והמתינה.

פסעתי לעברה וליטפתי את ראשה בעדינות

"שלום, שפחונת שלי." אמרתי. "אני שמח לראות שאת עומדת בזמנים".

"הביטי אליי" ציויתי

היא הרימה את ראשה והביטה בי בעיניים גדולות ורכות.

"איך את מרגישה, שפחונת?"

"טוב מאוד , אדון" היא השיבה.

"האם את רעבה?"

"לא אדון, בכלל לא. אני נרגשת מדי." היא שבה והשפילה את עיניה.

"טוב מאוד" אמרתי

"אם תהיי רעבה תוכלי לאכול מאוחר יותר.

כעת, בשעה שאׂכל, ספרי לי איך עבר עלייך היום"

התיישבתי בכיסאי ואכלתי את ארוחת הערב בשעה שסופי למרגלותיי דיווחה לי על קורותיה אותו יום.

התרשמתי מדבריה שיש לה תפיסה מהירה ושהיא לומדת מהר וגם ציינתי זאת באוזניה

היא הסמיקה והודתה לי על המחמאה

לאחר מכן השתתקה והמתינה.

סימתי במהירות את ארוחתי. גם אני, מסתבר, הייתי נרגש מכדי לאכול.

הרחקתי מעט את הכיסא מהשולחן וסימנתי לשפחה להתקרב אליי.

היא התקדמה על ברכיה וכרעה למרגלותיי.

"הביטי אליי", ציוויתי

היא הרימה את עיניה והביטה בי בעיניה המופלאות

"לאחר שתסיימי לפנות את הכלים אל המטבח עלי לחדרי. מאחר שהינך כבר מכירה את הבית וחדריו, תוכלי למצוא את הדרך אליו בעצמך. הכנסי והכיני לי את האמבטיה. אני אוהב שהמים חמים מאוד. הכיני גם שתי מגבות נקיות ולאחר מכן המתיני שאבוא"

"כן, אדון" היא השיבה

היא חיפשה מבטי אישור לקום ממקומה וכשזה ניתן לה, היא התרוממה ללא מאמץ ופנתה לעשות כדבריי.

 

היו לי עוד כמה עניינים לא גמורים בחדר העבודה שלי. נכנסתי אליו וניסיתי להתרכז בהם, אך זה היה קשה.

מחשבותיי נדדו שוב ושוב אל השפחה שזה עתה קניתי ואל מה שאעשה איתה הלילה.

לרגע חששתי שזה היה הימור לא די מחושב לרכוש אותה: אולי היא באמת פגועה עד כדי כך שלא תוכל להשתחרר מעכבותיה? במה אני טוב יותר מבית המסחר לשפחות עם כל הידע והניסיון שלו? הרי מן הסתם ניסו לרפא אותה שם לפני שויתרו על האופציה למכור אותה...

בהחלטה תקיפה סילקתי את המחשבות האלה מראשי.

האינטואיציה שלי היא זו שבחרה למעני את סופי ובדרך כלל האינטואיציה שלי לא טועה.

ומלבד זאת, יש לי גם את אליאנה...

לבטח לא יהיה משעמם.

העפתי מבט אל השעון; הגיע הזמן.

הכל למעלה בודאי כבר מוכן.