"ביתי עולה באש" כמו שכתבה נערה אוברדרמטית אחת בשירה, או אם לקחת את זה צעד אחד קדימה, אל עבר תהום הנשייה המוחלטת של הWallowing אז נפשי עולה באש, שריפה, באימאשלי, שריפה!
אולי זה כי יום הולדת 28 מתקרב אליי בצעדי ענק וללא חומרי סיכה? אולי כי מצאתי 3 שערות שיבה בפוני שלשום (טוב, טכנית יש מצב שזו רק שערה אחת, אבל באותו הרגע, בחיי שהיא הייתה ממש בכול מקום)? אולי זה מין קטע כזה (שוב אני חושבת על סקס בזמנים לא הולמים) של חשבונפש תקופתי? כאילו שלב בהתבגרות או שיט כזה?
אתמול רציתי להתפטר, באופן גורף, להגיש מכתב לבוס שלי, פאק, להגיש מכתב לכול החיים שלי ולברוח! להיות אדם אחר, במקום אחר, זמן אחר, ממש, דרינק עם מטרייה קטנה, קילומטרים של חוף לפניי וחופש, אלוהים חופש, אני מרגישה כמו גולדן רטריבר עם שלפוחית רגיזה והפרעת קשב שנעול בדירת קלמר בדרום העיר (אני ממש אוהבת לדייק במטפורות שלי).
יש ימים כאלה, בהם נדמה שתוך רגע אפשר לפרק חיים שלמים (ויש מצב שאפשר) ימים שבהם הכול מתנקז והופך לקפיצות רגל עצבניות ועיניים אדומות במשרד של הבוס שהופכים לבכי ולאלימות כלפי חופצים דוממים בבית שהופכים להתפלצות בלתי נשלטת והתקף חרדה בעוצמה של, מממ, נגיד 4 אבל לאורך יממה שלמה, ללא הפסקת התרעננות.
אני מרגישה חסרת אונים, כן, אני חושבת שזה זה, הכי זה, אני לחוצה על החיים שלי כמו שלא הייתי שנים, הכול דחוף,הכול בוער, אני צריכה הכול אתמול, והכול מרגיש זמני והזמן עובר מהר ואני מצאתי שיערה לבנה (או שלוש) מה שגרם לשאלה שמתנגנת אצלי בראש כבר המון זמן להגביר ווליום - "מה אני עושה עם החיים שלי, לעזאזל?" כן, זאת, הזונה.
בעולם מושלם תוך שלוש שנים יש לי תואר ראשון בעבודה סוציאלית ואז תוך שנתיים שלוש גם תואר שני בתרפיה ומספיק ניסיון בכדי להיות מטפלת, אני רוצה לעבוד עם נפגעי/ות/ים אלימות, מינית ובכלל, ואני ממש רוצה לעסוק בסקסולוגיה ושיקום רגשי/מיני/זוגי לנפגעות (זו המטרה שבתוך המטרה) חוצמזה מתישו בשנתיים הקרובות אני אמורה (כי אני אמרתי ככה) להוציא ספר שירים ראשון (לרומן יש דד ליין של 5 שנים).
בעולם מושלם אני אמורה למצוא דרך לשלם את כול זה ושכר דירה, בעולם מושלם יש לי זמן ללמוד ולכתוב ולעשות יוגה.
בעולם האמתי החיים שלי קצת מרגישים כמו ציר אינסופי של כביסה, האישה חוזרת מחו"ל יש יותר כביסה ברחבי הבית, היא נוסעת יש פחות, כשאני ברוגז עם אימא שלי אין לי (לנו) גרבים וככול שאני יותר בדאון יש יותר פיג'מות זרוקות בסלון.
בעולם האמיתי אני רודפת אחרי השלמות של חובות אקדמיים שזמנם עבר מזמן (עיין ערך פסיכומטרי) והעבודה שלי, מלאת הביורוקרטיה והלחץ היא חסרת כול חשיבות, לעולם ז"א, ולי בעיקר. בעולם האמתי אני פוחדת שלעולם לא אתחיל כבר ללמוד, שלעולם לא אצליח להיבחן כמו בת אנוש סבירה (לפחות יחסית) ואיך בדיוק אני מתכוונת להוציא ספר אם אני אפילו לא מצליחה להחליף שם משפחה כבר שנתיים (אני בעצמי לא בטוחה מה הקשר, זה לא משנה, זה חרדה, היא לא חייבת להיות הגיונית). בעולם האמתי אין לנו חשמל בצד השמאלי של המטבח ואני תוהה בזוועה איך הפכתי, בעיניי בת הזוג שלי, מהדבר הכי לוהט בצד הזה של המזרח התיכון לכרית /כירבולית /חיית מחמד הכי מתוקה בבית? איך "בואי נזדיין" הפך ל"בואי נתכרבל ונראה סדרות"? איך זה, שאחרי כול כך הרבה עבודה קשה החיים עדיין כול כך לא יציבים ועדיין יש בי כול כך הרבה רעב ותסכול? אולי אני עושה דרמה מכלום? (על פי The L Word זה ממילא עיקר עיסוקן של לסביות) ולמה, למה, למה אני כזו משוגעת?
ובכלל נולדה לי אחיינית היום (טוב לא אחיינית ביולוגית, ז"א היא ללא ספק ביולוגית, פשוט לא קרובת משפחה במובן הביולוגי) ובכלל בכלל תכננתי לכתוב סיפור סקס שנון ומלא זיכרונות משובבי נפש, אבל החור שנפער בתוכי בשבועות האחרונים שאב את שארית יכולת הסינון, וכך מצאתי את עצמי מקטרת.
לפני 13 שנים. 22 בדצמבר 2010 בשעה 17:46
