"L" as in "laundry"

היום שיחה עם חברה חדשה גרמה לי להרהר בסיפור היציאה שלי (my coming out story), יותר נכון להרהר אם היה כזה, אם היה רגע אחד מכונן כזה שבו יצאתי, ואני לא בטוחה.

מעולם לא טענתי לסטרייטיות, לפחות לא ביני לבין עצמי, למעשה הגדרתי את עצמי כבי עוד לפני שידעתי שיש מילה כזו, נשים פשוט הדהימו אותי (וגברים פשוט היו שם), אני זוכרת את עצמי כילדה לאימא צעירה מתאהבת בכול החברות שלה, משהו בקול שלהן, משהו בריח, משהו כול כך שונה בעיניים, במגע, הייתי מרותקת בכול לבי הקטן, לקראת גיל 12 היה לי ברור שאני נמשכת לבנות, מה שלא היה ברור זה מה לעזאזל זה אומר?

המילה "לסבית" לא הייתה קיימת בעולם בו אימא תופרת לי שמלות נסיכה עם מלמלה ומכריחה אותי לשחק עם הבן של השכנים ש"היה דלוק עליי" (בגיל 6? באמת? מדהימה אותי כול פעם מחדש הרומנטיזציה שאנשים עושים לילדים קטנים) ונורא נורא רצתה ילדת ברבי, אז למדתי להיות ברבי, זה קורה לכול הילדים להורים נואשים: יום אחד לומדים לזייף את מה שרוצים ממך, יום אחד לומדים להיות השתקפות הפנטזיות האוטו ארוטיות של המבוגר האבוד, האהוב, הכול יכול והחסר אונים שהוא כול עולמך, אז למדתי, למדתי ללבוש מלמלה ולא להתלכלך, למדתי לשבת בשיכול רגליים ולזקוף גו, למדתי ללכת "נכון" ולמתוח צוואר, למדתי להכניס רוך לתנועות הידיים ולחייך רק בזוויות קטנות ומאופקות, למדתי להיות כוסית ולספור קלוריות, למדתי להתלבש ולהתאפר וללכת על עקבים, למדתי לעמוד "נכון", להצניע את הגובה שלי, להבליט חזה, לנענע אגן, למרוח לק ולהיחנק, להיחנק, להיחנק למוות, בשקט, באיפוק, רק ביני לבין עצמי, כמו ליידי.
וגם, "למדתי" להיות סטרייטית, ז"א היה לי ולכול מי שהכיר אותי ברור שאני לא, למעשה הפינג שנשמע כשאני בת ה16 הייתי נכנסת לבארבי (לראות את קורין, איך לא) היה כול כך רם וצלול ששמעו אותו כול הדרך למינרווה (פינג, מי שלא יודעת – הצילצול הקטן על הגיי דאר שנשמע כשאח/אחות נכנסים לחדר) בנות מבוישות בחולצות גזורות עשו לי עיניים, ביקשו אש, שלחו לי פתקים, חברות, שפכו עליי בירה (מילולית, טינייג'ריות הן לא עם חינני וקל רגליים), החברות שלי העניקו לי את הכינוי המעודן והמרומז "the dyke magnet" ועדיין, התעקשתי שאני בכלל, רק עברתי פה בסביבה.

הסקס הראשון שלי היה איום בצורה יסודית ומוחלטת, הוא היה החבר הראשון שלי, החבר הכי טוב שלי, הילד הכי יפה בכיתה, השקט והמהורהר, הגאון המוזיקלי הביישן, עיניים ירוקות דולקות, תלתלים שחורים ועור חלק, תמיד היה לו ריח של מסטיק והוא אהב אותי בצורה נוגה וענוגה ושוברת לב, ועדיין, אלוהים, זה היה דוחה.

גם כשהוא השתפר (והילד הזה השתפר פלאים) וגם כשגילינו שגם אני יכולה לגמור, גם כשהוא למד לעשות כול דבר אפשרי בשביל לגרום לי להרגיש טוב, גם כשהוא היה יורד לי שעות, תמיד תוך כדי זה היה קצת אכסה, לא ידעתי להסביר את זה, והוא היה קשוב ומתוק ועדין ומעניק עד אינסוף, אין צורך לציין שהרגשתי כמו הנבלה הכי שפלה עלי האדמות, לא הבנתי מה נסגר איתי, לא הבנתי למה אני לא מצליחה לרצות אותו, למה הגוף שלי, אפילו שהוא מסוגל להגיב לגירוי, לא מסוגל להגיב לגוף שלו, למה הוא דוחה אותי? אז זייפתי, זייפתי במשך שנה שלמה והרגשתי איך עם כול יום אני מתה עוד קצת מחנק שחור ודביק שאיים לסתום לי את דרכי הנשימה לנצח.
וכך בגיל 17 יצאתי ממערכת היחסים הזו אל העולם מלאת רגשות אשם ונחיתות, כמובן שהמשכתי להתעקש לצאת עם גברים, הפעם נחמדים הרבה פחות (הרי אני כזו דפוקה וקרה, לא מגיע לי בחור מתוק ואוהב) ולמדתי להתרגל לזה, לשבור את רוח המרד הלא ברורה הזו, להיות "נורמלית" למדתי לצאת לדייטים ולפלרטט בברים ולהתנתק ולהזדיין ולא לראות את עצמי ממטר, כי אני מקולקלת, כי צריך לאלף אותי, כי משהו אצלי דפוק.

פה ושם הייתי מתאהבת בטירוף, אם זה בגברים הם תמיד היו בחורים אנטי סוציאליים, קודרים, נשיים באופן זה או אחר, בעלי נטייה מינית לא ברורה ובעיצומו של משבר קיומי עמוק, במילים אחרות – בלתי אפשריים ובלתי מושגים.
ואם זה בנשים זה תמיד היה בסוד, מעצמי, בשקט, בגלים תת עוריים מצמררים שחשמלו את כול קצות העצבים, בתשוקה פראית ובדממה, הס פן תעיר, הן תמיד היו שם: החברה הכי טובה שלי בגיל 12, ילדה חצי רוסיה חצי אסייתית יפיפה שהייתה גבוהה ממני, שזופה ממני, חזקה ממני וגרמה ללב שלי לפרפר בכול פעם שהיא חייכה, היינו "הולכות מכות" בגינת הבית שלנו על המחצלת מתחת לעץ, אני זוכרת איך פלומת השיער הדקיק והבלונדיני על ירכיה השזופות והחזקות הבריקה בשמש כשרגליה הקיפו את מותניי, את השיער השחור והמשיי שלה נופל על פניי, את ריח הזיעה הדק, העדין שעלה מעורה, אלוהים! (זה נשמע פדופילי? יש לזכור שגם אני הייתי בת 12, מממ, לא, עדיין לא נשמע טוב) ונטע,אוה, נטע, הmean girl בהתגלמותה, כיתה יא', כולם (אבל כווולם) שמו לב שאני מאוהבת בה, מה שגרם לתחילתו של גל השמועות השני אודות הנטייה המינית שלי, לחברה הכי טובה שלי זה היה ברור (והיא ממש לא הייתה מרוצה, מזה שאני, כאוטסיידרית מקצועית, מאוהבת בסחית מהקליקה, עם עניין הלסביות לא הייתה לה בעיה) אפילו המורים קלטו אותי, כמובן שאני ממש סירבתי לדעת את כול זה, נכון, אז ציירתי אותה, שעות ע"ג שעות לאורך כול היחידה הראשונה של אזרחות, אז מה? והיו עוד רבות וטובות (וטובות פחות) ששמרתי מעצמי בסוד בזמן שכול העולם ידע, בזמן הזה המשכתי לצאת עם גברים ולנהל מערכות יחסים כושלות, עד גיל 24, עד שנכנסתי לטיפול, עד שהגיע הבחורה (הסטרייטית) שגרמה לי להתאהב בקול שלה, לזהות את כול סוגי הצחקוקים וגיחוכים ונחירות הקטנות שלה, זו שגרמה לעור שלי לזהור כמו פלוריסנט כשהיית הקוראת לי "אהובתי", החברות שלנו הייתה אינטנסיבית ואינטימית מלאת תשוקה ואהבה ואפלטונית לגמרי, אני הייתי רק על סף גילוי עצמי (נשמע פומפוזי, אבל זו האמת) והיא הייתה ממש לא בכיוון, אהבתי אותה והייתי חלשה מדיי ממאבקים בדברים אחרים בשביל להמשיך ולהדחיק, אהבתי אותה עד שזה התפרק (היא נשואה כיום) וכשהחברות שלנו התפרקה כי הייתי מאוהבת בה,איכשהו, מצאתי את עצמי כול כך מפורקת, מהכול, מהגינונים המבוימים והמשוחקים שלי, מהחיצוניות שלבשתי כמו דראגיסטית מקצועית כול בוקר, מתחושת הזיוף והמחנק והאי נוחות בעור של עצמי, מפורקת, מרוקנת ושבורת לב, זו אחר זו אמיתות מצמררות התחילו לצוץ מכול מקום – אני לא באמת יושבת ככה, ולא באמת נוח לי בבגדים האלה, ואני באופן עקבי עושה את ההפך הגמור ממה שאני מרגישה בשביל לרצות...מישהו? כול זה מזויף, כול זה מזויף ואני לא רוצה דבר מזה.

ימים של התפכחות והתפלצות סימולטנית, לילות של שיחות היסטריות עם עצמי ובקרים מלאי אימה בזמן שאני עומדת בחדרי בתחתונים, קופאת מקור וחרדה, מנסה להבין של מי הארון הזה.
אחר כך הגיע גזירת שיער דרמטית (כמה ג'ני מצדי) והמלתחה שלי עברה משבר זהות קשה ולמשך שנה לפחות נראתה כאילו נגנבה מארון של ילד בן 16 מאותגר מוטורית וקצר ראייה, הדייטים הראשונים, הנשיקות הראשונות, הסקס הראשון, הבוקר שאחרי הראשון, ההתאהבות המודעת והראשונה שלי כאישה חופשיה באופן רשמי (לימים התברר שהבחורה הייתה סוג של אבן דרך משמעותית בהיסטוריית שיברונות הלב של רוב חברותיי),הפעם הראשונה שנשארתי לישון, הפעם הראשונה שהחזקתי ידיים עם בחורה בציבור, הפעם הראשונה שיצאתי מניאקית (ואני עדיין מתנצלת בלב כול פעם שאני רואה אותה) בגיל כמעט 25, הכול היה ראשון פתאום, ולראשונה זה גם הרגיש נכון, הכול, הרצון והתסכולים והפחד והמבוכה והגמגומים והדמעות, אפילו כול אלו, והיו לא מעט, הרגישו טבעי, לכול היה טעם, טעם שהיה לי זר וחדש אבל בכול זאת, ידעתי לזהות אותו ללא צל של ספק, טעם של חופש, חופש בסיסי כזה, כמו נשימה, חופש של קיום מודע וכנה, חופש שאי אפשר להסביר אבל כול כך פשוט לזהות.

אני מופתעת מכמה שריגשתי את עצמי בפסקה האחרונה, ממש ילדת פוסטר ליום הגאווה (עושה לי לרצות להגיד שאלך לתלות את עצמי על דלת האגודה, אבל זה נראה לי קצת לא הולם, אז נשאיר את זה בסוגריים ואף אחד לא ידע), באמת שלא תכננתי לכתוב חיבור בניחוח הולמארק אודות גילוי הזהות המינית שלי, ועוד יותר לא תכננתי להזיל דמעה בעודי נזכרת ביום ה"אימא יש לי משהו לספר לך" שלי, אבל קרה, והיה די מרגש להיזכר, והנה מוריסיי, אני מסוגלת לצטט את השיר הזה במלואו, אבל אני אתאפק.