שנתיים וחצי חיפשתי את מה שאבד לי,חיפשתי את השלווה שנעלמה. חיפשתי את הלהבות שכבו בחלוף הזמן. חיפשתי את זו שאבדה לי בין הצללים.
אבל אז פגשתי אותך,אחד שלא עוצר טרמפים לאף אחד או אחת,אך עצרת לי כשעמדתי על הגשר קפואה כבר. עצרת בהיסוס כי כמוני לא הבנת מה אני עושה שם.
כשהתקרבתי,ישר זרקת שאתה לא מחפש קשר,והנה...הלכנו לאיבוד ביחד אחד מול השנייה,בתוך עצמינו.
נפגשנו רק שלוש פעמים,אחת מהפעם הראשונה זה הרגיש כאילו הכרנו שנים,כאילו שנפגשנו אין ספור פעמים לפני.
כל פגישה איתך,עורכת שעות ואמרת את זה נכון. אנחנו לא יכולים להפגש רק לשעה או שעתיים,זה בלתי אפשרי עבורינו,כי הזמן הולך לאיבוד בין המילים.
אך לא רק בין המילים,אלא גם המבטים החודרים לתהומות חדשים,המבוכה שעוטפת את שפתיי בחיוך בגללך,שאני די סבורה שאתה אוהב.
המגע המחשמל,חסר הפשרות,שנחרט עמוק בתוך בשרי המעונה כשאני רחוקה מימך.
שאלתי אותך אם אפשר להתאהב בפעם הראשונה במישהו בצורה כזו,עדי כך שאתה מרגיש כל נשימה שנעתקת בגלל אותו בן אדם. את הלב מחסיר אין ספור פעימות והפרפרים בבטן עפים במערבולת חסרת כיוון. ענית שכן.
לפנות בוקר כשנירדמנו,זזתי מעט אך לאחר כמה דקות התעוררת,כיסית אותי ואספת אותי חזרה לתוך זרועותיך.
הקשבתי לנשימותיך בדממה בעודי מחייכת.
אני לא יכולה להסביר את עצמי איתך,אבל אני יודעת שמצאתי את מה שחיפשתי הרבה זמן. כשהנחתי את הקולר שלי בידך,ידעתי שיום אחד תחזיר לי אותו,ותדע בדיוק איך.
גרמת לי לחלום,לא חלום חטוף או בודד,אלא כמעט כל לילה בחודש וחצי מאז שהכרתי אותך לראשונה.
הגוף שלי מתענה מהמרחק מימך,עדי כך שאני חסרת מנוחה,ורק קולך מרגיע את הרעב הבלתי פוסק הזה. לאו דווקא מגעך אלא כולך.
אז עד שנתראה שוב,אמשיך להתגעגע אליך בין הצללים שלי