אי שפיות

זו הייתה שאלה כל כך בנאלית, כל כך הגיונית לשאול, אני כל הזמן מקבלת אותה מאנשים, אז למה כשהוא שאל אותה זה כל כך הפריע לי?

"תגידי, את מתכוונת לקחת עוד משמרות בעבודה או להתחיל עבודה נוספת?"

זה הגיוני לשאול היות ואני עובדת רק יומיים בשבוע וגם זה רק לשלוש שעות כל פעם.
מהצד זה נראה כאילו אני פשוט עצלנית שלא בא לה לעבוד הרבה ונוח לה להמשיך לגור אצל אמא שלה בלי להתאמץ יותר מידיי.
תכל'ס אם הייתי רואה מישהו אחר במצב גם כזה גם אני הייתי חושדת בעצלנות.
אלא שהלוואי ואצלי ההעצלנות הייתה הבעיה. עם עצלנות היה לי יותר קל להתמודד.
אלא החרדות ולהחצים שלא נותנים לי לעבוד יותר. נכון זה נשמע כמו תירוץ נורא נוח, יש לי מניה דיפרסיה אז אני לא יכולה לעבוד הרבה, הלוואי וזה היה רק תירוץ.
מניסיון העבר שלי אני פשוט לא מסוגלת לעמוד ביותר מזה. וזה לא שלא עבדתי בעבר במשרה מלאה. הייתי עובדת ימים כלילות, משמרות כפולות ומשולשות. חלק בעבודות מפגרות וחלק בעבודות מתישות (נפשית ופיזית כאחד.) אבל כל פעם זה היה מוביל אותי עמוק עמוק אל תוך החשכה.
אני לא יודעת איך להסביר את זה, אני לא יודעת למה זה קורה. אני רק יודעת שברגע שאני מעמיסה על עצמי אני מתפרקת. משהו נשבר אצלי, משהו עדיין שבור. והיום אני במצב שרק המחשבה על מטלה נוספת מקפיאה אותי.

וכל מה שעובר לי עכשיו בראש זה כמה הוא צודק, כמה הם כולם צודקים, וכמה אני גרועה על כך שאני לא מסוגלת ליותר.

השאלה הזאת כל כך הפריעה לי שכל מה שיכולתי לחשוב עליו כל הלילה (ושוב להחסיר שינה) זה שכנראה שזה נגמר ביני ובינו. כי למה לכל הרוחות שהוא יהיה עם עם בת זוג ללא עתיד.
כי זה מה שאני, אדם ללא עתיד. אדם שלא יכול לחשוב על העתיד כי כל מה שהוא רואה במחשבות שכאלה זה רק חור שחור שמחכה לבלוע אותו חי.
כשאני חושבת קדימה כל מה שאני מסוגלת לדמיין זו מצבה. כשאני מנסה לחשוב אפילו שבוע קדימה זה מחרפן אותי. אני ישר נכנסת לחרדות.
כי תכל'ס אני לא באמת שווה משהו בתור אדם, אין לי אפשרות לתרום לחברה, אם כבר אני רק לוקחת מהחברה ללא החזר.
וזה לא מגיע לו, הוא כל כך מקסים, מגיע לו מישהי שתוכל להעניק לו ושיהיה לו עתיד עימה. אני לא כזאת, רק ייצור מלוכלך שיכול רק לקחת ולקחת ולקחת, בלי שום יכולת לתת חזרה.
הדבר היחיד שיש לי לתת הוא אני, ואני לא שווה כזה הרבה.
חסרת השכלה, חסרת עתיד, חסרת כל דבר שאפשר לרצות בבת זוג. אין לי יציבות כלכלית, ולעולם לא תהיה לי אחת כזאת כי אני לא מסוגלת לייצר אותה. אין לי יציבות נפשית, כי טוב, אי אפשר לדעת מתי יבוא ההתקף הבא. ואין לי השכלה מספקת כדי שאפשר יהיה להגיד שלפחות אני מאתגרת מישהו בצורה אינטלקטואלית.
סתם עוד בן אדם בעולם. בלי שום דבר להשאיר אחרי וטוב שכך, עדיף להיעלם כלעומת שבאתי בלי יותר מידיי צלקות על הסביבה.

כן, כנראה שזה נגמר, אני עוד לא יודעת איך אני אגיד לו את זה, אבל אין שום סיבה שאני אמשיך למשוך אותו לקשר שלא יכול לתרום לו בשום צורה.

זה היה ספונטני לחלוטין.
וזה היה בתכל'ס רק בזכות העובדה שנגמר לי המלוווה.
אנחנו מדברים בפייסבוק, אני בדיוק חזרתי מהעבודה והתכוונתי לשבת לאכול ארוחת ערב, הוא עדיין בשיעור.

"אז לאן אתה יוצא היום?" כי אין יום חמישי שהוא לא יוצא.
"הולך לעשות ביקור חולים ל***"
"אויש שתרגיש טוב,."
"תודה, אני אמסור, ולאן את יוצאת היום?"
"אני ממש רוצה, אבל אין לי לאן ואין לי עם מי."
"רוצה לבוא אלי?"
"אבל אמרת שאתה הולך ל***"
"נו בסדר, אבל כמה זמן כבר לוקח ביקור חולים, תבואי אלי אחרי."
"טוב אם זה לא מפריע לך בתוכניות אני אשמח."
"את אף פעם לא מפריעה לי, אני אודיע לך מתי לצאת."

כמובן שבמקום לשקוע בארוחת הערב שלי ישר רצתי למקלחת, בזריזות הכנתי תיק ואירגנתי את הכל, רק כשסיימתי התיישבתי לאכול את הארוחה שכבר היתה קרה, העיקר להיות מוכנה לרגע שהוא יודיע לי לצאת.

פעם ראשונה שאני נוהגת בשעות כאלה, ועוד כזה מרחק, הייתי לחוצה, אמא שלי הייתה עוד יותר לחוצה, הכריחה אותי לסמס לה ברגע שאני מגיעה לוודא שלא עשיתי בדרך איזו תאונה.

הנסיעה עברה חלק, כשאני משתדלת כל הדרך לא לעבור את התשעים בעוד על ידי ממריאים להם טייסים על מאה חמישים בדרכם לביקור בבית החולים.
רק כשהגעתי וניסיתי לחנות פגשו אחורי רכבי בעמוד, בחיי שהוא לא היה שם קודם לכן.
אגב, לרכב שלום, לעמוד קצת פחות.

מרתון גליי ואלכוהול התגלה כשילוב מנצח עבורנו. בעוד אנחנו מדרגים בינינו את השחקנים ומי יותר שווה זיון (אגב המנצח הוא פאק בצורה לא מפתיעה בכלל) אנחנו גם מרקדים על המיטה שלו שיכורים ועליזים (טוב אני בעיקר שיכורה, יכולת קיבול אפסית לאכוהול זה חסכוני). הגענו לפרק שמדבר על הפעם הראשונה שבה עושים סקס, ומר בחור נתקע על איזה משפט שמישהי אמרה שם: "לפני שהחלטנו לקיים יחסי מין דיברנו על זה המון."
"מה דיברנו על זה, מי מדבר על זה? תגידי wolf cub בא לך להיזדיין?"
"יאללה בוא" ואני פשוט מקפצת עליו.
"לא רגע, אנחנו צריכים לדבר על זה קודם."
"קצת קשה לי לדבר כשהפה שלי מלא, אבל אתה מוזמן להגיד מה שאתה רוצה."
"לא נו..." ומרחיק אותי בצורה אכזרית מהאוכל שלי, "לא שמעת שאנחנו צריכים לדבר על זה קודם?"
"אההה אז כששאלת אם בא לי להזדיין התכוונת לכך שאתה רוצה לזיין לי את השכל?"
"את רעה..."
"אני רעה? אתה אמרת להיזדיין ובמקום זה אתה מנסה לגרום לי לדבר, וחשבתי שאני אמורה להיות הנקבה מבין שנינו."
בשלב הזה נגמרו הדיבורים ומר בחור הוכיח לי שהוא בהחלט לא נקבה.

בבוקר קמתי מוקדם והשארתי אותו לישון, הפעם אני זאת שהייתה צריכה לברוח.

זהו - רישמית חיסלתי את כל הסדרות רזרווה שהיו לי על המחשב, הכל בגלל הטנק'סגיבינג, בגללו היו הרבה הפסקות בלוח השידורים והרבה סדרות שלי פשוט לא שודרו. ועכשיו? עכשיו מה אני אראה... בקצב הזה אני עוד עלולה לחזור לספרים, וזה יהרוס לי את כל הניסוי.
מטרת הניסוי, בחינת עצמית, האם בגלל שאני כל כך נשאבת לתוך הספר, וכל כך קשה לי לחזור ממנו אחר כך לעולם האמיתי, האם זה מהווה עוד טריגר לדיכאון שלי? עד כה תוצאות הניסוי מראות שההשערה שלי צודקת. כבר כמה חודשים שאני נמענת מקריאת ספרים ואכן לא היו ירידות מצב רוח משמעותיות כמו אלה שאני חווה בסיום ספר.
ככה זה עובד אצלי, כל החיים הם ניסוי, לראות מה מעורר טריגרים, לראות איך אני יכולה לנסות ולשלוט עליהם, לייצב את העולם סביבי במידת האפשר על מנת לייצב את עצמי.
תמיד בשליטה, תמיד עירנית. אסור לישון, אסור לנוח, אסור לעשות שום דבר שיהרוס את האיזון העדין שקיים במוח שלי. בגלל זה גם הפסקתי עם התרופות, אני לא מוכנה יותר לשים את האחריות על כימקלים שלכו תדעו מה תופעות הלוואי שלהם והאם הם בכלל עובדים.
ואין - אסור לנוח על זרי הדפנה, כי כל ניסוי שמסתיים בהצלחה גורר אחריו עוד שאלות ועל כן עוד ניסויים. ואחר כך שואלים למה אין לי אנרגיות ללמוד.. מה נראה לכם שאני עושה כל הזמן? אני לומדת את הדבר הכי חשוב שיש, אני לומדת איך לשלוט בעצמי, זה לימודים שלוקחים המון זמן ואנרגייה. שלא לדבר על האנרגייה שמתבזבזת על הצורך המתמיד להישאר בשליטה.
ואולי.. לא אוליי... אני כמעט בטוחה בזה, כנראה בגלל שאני תמיד תמיד חייבת להיות בשליטה באיזשהו מקום אני מחפשת את האחד שיעזור, ואפילו לשעה קלה ייקח אותה ממני, יוריד ממני את הצורך של העירנות התמידית, יישמור עלי ויעניק לי את המנוחה, יעניק לי את היכולת לא לחשוב, אפילו לזמן קצר, ממש קצר, אפילו כמה דקות, רק תן לי להניח את הראש לרגע ולישון בלי לפחד איך אני אקום מחר... רק לישון.

נרגעתי, דיברנו, והכל הוסבר וסודר, כרגיל אני מנפחת דברים ויוצרת תסריטים בראש שהם חסרי כל ביסוס, ככה זה כשאת כל כך חסרת ביטחון כמוני.

ואחרי שהדברים נרגעו אז החרמנות חזרה, ומשום מה לא באה לידי סיפוק למרות שהיינו יחד בראשון.
וכל מה שעובר לי בראש זה כמה בא לי שהוא יזיין אותי, כמה בא לי שהוא פשוט ישתמש בי כאוות נפשו, אני רוצה להרגיש כאילו הוא זקוק לי בתור כלי לסיפוק צרכיו, אני רוצה להרגיש נחוצה ומשומשת.
בא לי להגיש שהוא כל כך רוצה אותי שהוא לא יכול לעצור את עצמו מלאנוס אותי במבט ראשון, שהוא לא יכול להתאפק מלהיכנס אליי, שכל מה שהוא יכול לחשוב עליו זה איך הוא הולך לקרוע ממני את הבגדים, להצמיד אותי לקיר ולהיכנס אלי בלי שום הכנה מראש.
בא לי להרגיש תשוקה מתפרצת, כמו זאת שאני חשה כלפיו. כמה פעמים נאלצתי לעצור את עצמי מלא להתנפל עליו, רק בגלל הפחד של מה הוא יחשוב עלי. אני לא רוצה שיחשוב שאני מכורת מין, למרות שאם חושבים על זה בצורת כזאת אכן יש מצב שהתיאבון המיני שלי פשוט בריא מידיי.
באמצע הלילה בראשון התעוררתי, כנראה מאיזה חלום מרטיב במיוחד, כי יכולתי להרגיש את הרטיבות שבין רגלי. ניסיתי להעיר אותו, כמו שהוא עושה לי לפעמים, אבל הוא ישן כל כך עמוק. לא עזר שהכנסתי את איברו לפי, גם לא ששרטתי אותו בבטן או נישקתי את צווארו. כלום - הבן אדם ישן כמו מת! (מת עם זיקפה - אבל מת).
ואני עדיין כל כך חרמנית, ברמה כזאת שאני כבר אפילו בלי לשים לב מפלרטטת איתו כל שיחה שלנו.
אתמול הסתמסנו קצת והוא סיפר לי שהוא מעביר הרצאה לכמה תיכוניסטים, אני ישר לקחתי את זה לכך שמורה זה סקסי (כל בעל סמכות בעיני הוא סקסי) ושאלתי אם יוכל ללמד אותי כמה דברים גם כן, כנשאלתי מה אני רוצה ללמוד הצעתי שייחנך אותי להיות כלבה טובה 😄
היום שיחקנו יחד במשחק רשת שכמה מהחבר'ה שלנו משחקים בו. היה שלב שבוא הדמות שלי כמעט ונהרגה וקיבלתי הוראה ממר בחור לברוח לשיחים ולהתרפא - ישר בלי לחשוב שאלתי אותו אם הוא בא איתי יחד לשיחים, אבל הגאון לא תמיד מבין את השנינות הלא מתוחכמת שלי ושאל אותי למה אני צריכה אותו איתי בשיחים - אמרתי לו שהוא גרוע, ואחרי שהוא סוף סוף קלט הוא אמר שהוא מעדיף לקחת אותי למלון.
ואני לא יכולה להפסיק את התמונות המגונות שרצות לי במוח, כל המחשבות המלוכלכות האלו. אני מתה לעשות ביד, אבל החלטתי שהפעם אני אבקש רשות קודם, נראה לי הוא יאהב את זה, אני רק לא בטוחה איך לפנות לנושא כי אלה לא ממש דברים שאנחנו מדברים עליהם.
שוב הצורך לעשות איתו שיחה על כל הנושא הזה של הסקס, הבעיה היא שגם ככה אין לנו הרבה זמן ביחד ולא בא לי לבזבז את הזמן איתו על שיחות שרק יגרמו לי להרגיש נבוכה ואולי גם לו.
צריך צריך, מתישהו זה יקרה, עד אז אני אשאר עם הלכלוכית הקטנה הזאת בתחנונים שרק גדלה כל פעם שאני חושבת עליו.
מעניין אם כשהוא עושה ביד הוא חושב עלי...

אז נורא רציתי לכתוב לשם שינוי פוסט שלא קשור אליו, נורא נורא רציתי.
רציתי, אבל אז פתחתי פייסבוק, ובפוסט הראשון אני רואה את תמונה שלו עם החתול במסיבה במוסד, מילא החתול, אבל יש עוד כמה בחורינות חמודות אשר הוא מצולם קצת יותר מידיי קרוב אליהן לטעמי.
אוקי, מותר, אני צריכה לנשום ולזכור את זה.
אבל הוא דיבר איתי באותו ערב בפון וסיים איתי את השיחה כי הוא היה עייף ומת לישון.
לפני שבועיים החתול התחנן אליו שייקח אותו בחזרה, ועכשיו הוא יוצא איתו למסיבה? ועוד אומר לי שהוא הולך לישון? איזו סיבה יש לו לשקר לי?
זה בעצם מה שהכי כואב. כי אני יודעת שהוא פוליאמורי והסכמתי לקבל את זה, אז אני עוד מוכנה לכאב של לראות אותו עם אחרות, אבל לכך שהוא פשוט ישקר לי, לא הייתי מוכנה.
אני רוצה בתוך תוכי להאמין שאני פשוט מפרשת את הדברים לא נכון, ושבטוח יש סיבה לכל זה.
אני רוצה להאמין בכך, אבל זה מרגיש לי כאילו אני מנסה לשקר לעצמי.

עוד לילה שבוא היא לא מצליחה להירדם, מסתובבת מצד לצד במיטה מנסה להשתיק את המחשבות, מנסה לתפוס את השינה.
הקולות ממשיכים לדבר בתוך מוחה, לא נותנים לה מנוח, מספרים לה את כל חוויות היום וכל מסקנותיהם ממנו.
היא מסתובבת שוב, מנסה למצוא תנוחה, אבל השינה עדיין מסרבת לבוא. היא עוצמת בחוזקה את העיניים מקווה בכל ליבה שזה מה שיעבוד.
אך השינה עדיין חומקת ממנה.
היא קמה ומסתכלת אל תוך המראה, בוהה בי.

מר בחור מצליח להדהים אותי כל פעם מחדש.

יש לי בעיה קטנה, אני אוהבת ספרי נעורים קיטצ'יים. בהתאם לכך מאוד נהנתי מספרי דמדומים למרות כל הקטילות שהם חוו מכל בן אפשרי שאני מכירה. אני מודעת לכך שבין הסובבים אותי אני היחידה שבאמת נהנתה מהסרטים.
הסרט החדש של דימדומים יוצא בימים אלה למסך וכאשר אני ומר בחור היינו בסרט שבוע שעבר ראינו את הטריילר שלו. אני כמובן ישר התלהבתי והכרזתי שקשה לי כבר לחכות להוריד את הסרט. מר בחור כמובן הגיב בסלידה מה ואני הבטחתי לו שלא ידאג כי אני לא אכריח אותו לצפות בזה.

לפניי שלושה ימים דיברנו על הסופ"ש ועל כך שקבענו להיפגש בשבת בערב. בהתחלה התיכנון המקורי היה שאני אגיע אליו. הוא רצה לקחת אותי למסעדה כי לא הזדמן לו לעשות את זה סופ"ש קודם כשהיה אצלי. אבל מכיוון שאני עובדת בראשון לישון בכפר סבא בשבת בערב היה מאוד לא נוח לי. בסוף החלטנו שהוא בא אלי ואני אבוא אליו ביום שני.

ואז הוא יצא ביציאה שלא צפיתי בשום פנטזיה חולנית. הוא החליט שבמקום מסעדה הוא ייקח אותי לצפות בדמדומים החדש בVIP.

אחרי שוק של שתי דקות וחיוך מופתע ומאושר לחלוטין הבנתי שאני לא באמת יכולה לעשות לו את זה, אין שום סיבה שהוא ישלם על סרט שהוא הולך לסבול בו ועוד כרטיסים של VIP!!

ניסיונותי לגרום לו לרדת מהנושא כשלו, הוא הודיע לי שזה מה שהולך לקרות ואין טעם לניסיונות שיכנוע שלי.הוא הבטיח לי שעם מספיק אלכוהול הוא בהחלט יהנה מהסרט מה גם שהוא הולך לצחוק עליו כל הזמן, אז שאני אהיה מוכנה לכך.
הודעתי לו שאין לי שום בעיה ואני אפילו אשתף איתו פעולה. כי תכל'ס אחת מהסיבות שאני כל כך נהנת לראות איתו סרטים זה בגלל שלא מפריע לו והוא אפילו תורם משלו כל פעם שאני קוטלת את הסרט על חוסר הגיון בעלילה או חורים בשוט.

______________________________________________________________

קצת דיבורי מיטה משעשעים:

מר בחור: תגידי מה בחורה חסודה שכמוך עושה בראש מלוכלך כמו שלי?
אני (עוד לפני שהצלחתי לחשוב על למה לכל הרוחות הוא קורא לי חסודה): כל מה שתרצה!

הוא מעביר את ידיו על גבי, הציפורנים שלו מסמנות עלי שבילים אדומים בעוד פיו נושך את צווארי.
ידיי מרפרפות על מותניו נותנות גם לו להרגיש את ציפורני, אני אכזרית יותר, וטיפות אחדות של דם כבר צצות מצידי גופו, אני מגלה זאת וכמובן מתנצלת. הוא משתיק אותי, שם את שפתיו הרכות בתוך שפתי, מנשק ונושך. "קומי" הוא מצווה, ושולח אותי לחדר. אני הולכת ומצפה שיבוא אחרי, אך הוא מתעכב וניגש לתיק הקסמים שלו, צמרמורת עוברת בי בעוד אני זוכרת טוב טוב אילו דברים הוא מחביא שם. הוא נותן לציפייה שלי לגלוש אט אט לחרדה בעוד הוא מתעכב ליד התיק ואני מחכה לו בחדר. אחרי שלוש דקות שהרגישו כמו נצח הוא נכנס וידיו מאוחרי גבו.
"תתפשטי"
אני במבוכה מנסה לגשת אליו, אך הוא מתרחק ממני.
"אני מחכה" הוא מחייך אלי ואני מבינה שאין ממש ברירה והוא לא יוותר לי הפעם.
אני מורידה את החולצה והמכנס בלי בעיה, אבל כשזה מגיע לבגדים בתחתונים אני מסתכלת עליו שוב במבט מבקש רחמים, הוא יודע טוב מאוד כמה קשה לי עם זה ואולי בגלל זה מבטו נשאר אדיש והוא ממשיך להמתין שאסיר את שארית בגדי.
התחתון יורד בפחות מאמץ, אבל כשאני מגיעה לשלב של החזייה אני מסתובבת ממנו, מפנה אליו את גבי, לשמחתי הוא לא מתעקש איתי על זה ואני נושמת לרווחה. אני שומעת משהו נופל על הרצפה ומנסה להסתובב בעוד ידי מכסות על מערומי, הוא עוצר אותי לפני שאני מספיקה. תופס את ידי מאחורי גבי ואוזק אותן.
אני מנסה למחות "לא סיכמנו כבר שזה לא נוח"
"את שוכחת שזה לא אמור להיות נוח, לפחות לא לך, לי זה מאוד נוח" ואני שומעת את החיוך שלו בקולו, החיוך שמרגיע אותי ואני נוטשת את מחאותיי. הא נושך את צווארי ושולח ושורט את בטני. ידיו נשלחות מטה אל עבר ערוותי בעוד ידיי מאחורה מתחרפנות מהחוסר מעש ומנסות לחפש את איברו, לגעת, להעניק, אך הוא מונע זאת ממני ומתרחק.
הוא נוגע בי ואני עוד שנייה כבר מטפטפת על הרצפה, אך הוא מונע ממני את השיא ובמקום זאת מוריד אותי לרצפה, מושך אותי עם הקוקו אל עבר קצה החדר ובחזרה בעוד אני מצליחה להישאר בקושי מאוזנת בלי ידי לתמיכה. "בבקשה" אני מתחננת אליו. והוא שואל "מה?"
"בבקשה תן לי לרדת לך"
"אני לא משוכנע שאת מספיק רוצה את זה"
ובעוד אני על הרצפה אני מפילה את עצמי לגמרי מול רגליו ומתחננת עוד. הוא תופס אותי לפני שאני דופקת את הפנים ברצפה ודוחף את פרצופי לבין רגליו, אני מאושרת מכך שהוא מאפשר לי לעשות לו טוב ומשקיעה מכולי באיבר מינו, אין שום דבר אחר בעולם באותו רגע, רק הפה שלי והזין הזקור והטעים שלו. הוא לא צריך לזיין לי את הפה, אני יודעת מספיק טוב את העבודה, וקולות העונג שהוא משמיע מעל לראשי הן כל מה שאני צריכה כדי להמשיך עוד ועוד, גם אם הלסת כבר כואבת, גם אם אני לא יכולה לנשום, והרוק שלי ממלא את איברו ונוטף על שדי החשופות, אני ממשיכה עד אשר הוא ייתן את הפקודה להפסיק או עד אשר ימלא את פי בנוזל הקדוש שלו.
הוא מושך את שיערי אחורה ומנתק את פי מאיברו. "קומי" הוא שוב מצווה והקול שלו כל כך סמכותי שאני לא יכולה בכלל לחשוב על לסרב, גם אם הייתי רוצה. אני מתרוממת והוא זורק אותי על המיטה, מרים את ישבני מעלה ונוגע בי עם אצבעותיו. אני כבר כל כך רטובה שמאוד קשה לי לא לגמור, הוא מרגיש שאני מתקרבת וסוטר בחוזקה על ישבני. "לא אמרתי שמותר.."
"בבקשה, אני לא יכולה יותר, אתה מטריף אותי, לפחות תחדור אליי, בבקשה אני חייבת אותך בתוכי." אבל במקום להרגיש אותו נכנס אלי שתיקה אופפת מסביב. הוא ממשיך לגעת בי עם אצבעותיו, נוגע לא נוגע, משגע לי את הדגדגן. משחק לי בכל הכפתורים הנכונים, אך כל פעם שאני מעיזה להתקרב הוא סוטר בחוזקה על ישבני. אני כבר צורחת עליו, התחינה מהולה בבכי, אני מחפשת בתוכי את במילים שישכנעו אותו להיכנס אלי. ובעודי עוד מנסה למצוא את המילה הנכונה הוא מחדיר את לשונו לתוכי מוצץ לי את הדגדגן, נכשלתי ולא יכולתי להתאפק יותר, אני משתחררת בפיו והוא שותה את הנוזלים שהוא בעבודה רבה הוציא ממני, ממשיך למצוץ אותי בעוד אני מתפרקת בפיו.
הוא מתרומם בעוד אני מנסה לסדר את נשימותיי, "לא זוכר שהרשתי לך לגמור, אל תזוזי!"
אני לא זזה, נשארת כמאובנת על המיטה עם ישבן מורם, מבינה סוף סוף שלזה הוא כיוון, הוא רצה שאני אמרה את פיו כדי שיוכל להעניש אותי על כך, והפחד מהעתיד לבוא אוחז בכל גופי ומשתק אותי. מה עוד הוא הביא מאותו תיק קסום.
בעוד המחשבות רצות בתוך מוחי אני מרגישה כאב חד על הישבן, בפעם הראשונה אני לא מצליחה להבין מה בדיוק פגע בי, אך בפעם השנייה שהכאב נוחת עלי אני מצליחה לזכת, הוא הביא שוט! ועכשיו הוא מצליף בי בחוזקה, זורע סימנים אדומים חדשים על ישבני וגבי.
אחרי ארבע פעמים שהכה את ישבני כנראה חשב שהכאב לא מספק והחליט לפתוח את רגלי. אותו מקום שעד עכשיו הוא דאג לענגו, עכשיו הוא מצליף בוא בחוזקה, אחרי המכה הראשונה פשוט התפתלתי בכאב. אך לא ביקשתי שיפסיק, אם הוא חושב שזה מגיע לי מי אני שאפסיק אותו. כנראה שאותה התפתלות סיפקה אותו והוא עזב את ערוותי והמשיך להצליף על גבי, ואני מתקשה להחליט איפה יותר כואב. ספרתי עשרים הצלפות, בלב בשקט בעוד הוא סופר אותן בקול רם עבורי. כשישבני כבר אדום ורגיש למגע הוא עוזב את השוט ומלטף אותו, המגע שלו כואב לי אפילו המגע העדין של הליטוף. העור שלי צורח כאילו עכשיו היה באש. הוא ממשיך ללטף אותי בעדינות למרות שהוא מבחין בהירתעות שלי ממגעו. תופס אותי במותני וחודר אלי בהפתעה. כבר לא איכפת לי מהכאב, סוף סוף אני יכולה להרגיש אותו בתוכי, סוף סוף הוא מעניק לי מעצמו. הוא מזיין אותי בפראות ואני זוכרת לשאול כל פעם שאני קרובה, אני מקבלת אישור לגמור שוב ושוב ושוב. עד שהוא מגיע לשיאו אני כבר הגעתי לעשרים לפחות. הוא יוצא ממני וגומר על גבי, מחמם אותי עם הנוזל שלו. אני נשארת ללא תזוזה גם אחרי שסיים. הוא מנקה אותי ומנשק אותי ורק אז אני קמה לחבק אותו, מתנחמת בתוך זרועותיו וכמעט שבוכה.
"אני אוהב אותך" הוא לוחש באוזני ואז אני באמת שכבר לא יכולה לעצור את הדמעות.

קשה לי כרגע למחוק את החיוך שמרוח לי על הפרצוף מאוזן לאוזן.
מדהים איך בן אדם אחד יכול למלא אותי בכזה אושר.
סופ"ש נפלא ונהדר בחברתו של מר בחור, באמת שלא יכולתי לבקש יותר מזה.
מאתמול בצהריים עד עכשיו היינו ביחד והיה כל כך כייף. באמת שאין לי מושג איך לתאר את האושר שמציף אותי בכל רמח איברי כרגע. וזה לא רק בגלל הסקס המדהים (שלוש פעמים ב24 שעות - כייף עולמי) זה בזכות הבן אדם שהוא, הבחור המקסים והשקט שרק בא לי לחבק ולנשק ללא הפסקה.
אל דאגה, התיאור של כל אחת מהפעמים יגיע, רק תנו לי קודם לשחרר קצת מהאור הזה שמכיל אותי כרגע. הבחור הנפלא הזה שגם כשהוא מעיף לי סטירה אני מרגישה את כל עוצמת האהבה שלו בתוכה.
אז תרשו לי לצעוק את זה בקולי קולות ושכל העולם ישמע:

אני אוהבת אותך!!!!

ואני רק רוצה לתת לך להרגיש אפילו יותר טוב מאיך שאתה גורם לי להרגיש.

אתמול נפגשתי עם מר בחור לארוחת בוקר.

הוא סיפר לי שהחתול התקשר אליו ביום ראשון והזמין אותו לבוא אליו כי הוא היה מדוכא. מר בחור הלך כמובן לתמוך במי שהיה בן זוגו למשך שנתיים וחצי. כשהגיע לשם החתול ניסה להתחיל איתו ודי ביקש לקבל עוד הזדמנות. מר בחור סירב. (:}) היה לו חשוב לספר לי על כך, ואני מנסה להבין למה, האם זה בגלל שהוא לא רצה שאני אגלה את זה ממקור אחר, או שאולי הוא בטעות הרגיש אשם על כך שהוא בכלל הלך לשם, אין לי מושג... כששאלתי אותו למה הוא סירב לחתול הוא אמר שזה בגלל שהחתול לא השתנה ועל כן אין טעם לנסות שוב.

במהלך ארוחת הבוקר מר בחור שוב ניסה לשכנע אותי לעשות עם עצמי משהו (כי הדרך שאני חייה את חיי לא ניראה לו ממצה מספיק ולדעתו אני צריכה לפתח את עצמי יותר) ואני שוב הסברתי לו שאני אומנם מאוד מעריכה את הדאגה שלו ואני מבינה מאיפה הוא בא, אבל אלה הם חיי ואני אבנה אותם בצורה שאני רואה לנכון. מפה לשם הוא התחיל לדבר איתי על משפחה ואיכשהו הוביל את השיחה לילדים "שלנו" - ילדים שלנו? פעם ראשונה שאני נתקלת בבחור שמעלה את הנושא הזה בעצמו ועוד בשלב כל כך מוקדם בקשר, אנחנו הרי רק שלושה חודשים ביחד...

אחרי הארוחת בוקר היה למר בחור עו איזה חצי שעה לפני שהוא היה צריך ללכת, אז הלכנו לעשות סיבוב ונתקלנו בדרך בניידת תרומת דם, כמובן שמר בחור ישר קפץ משימחה על המציאה, כבר כמעט שנה שהוא לא תרם וזה משהו שהוא מאוד אוהב לעשות. אני ניסיתי לתרום דם. בדרך כלל הם דוחים אותי על המוגלובין נמוך (אנמיה להמונים) אבל הפעם עברתי בצורה גבולית את הבדיקה, אבל לא פה נגמר הסיפור, המתרים ניסה להוציא ממני דם, כל כך ניסה שחפר לי ביד עם המחט בכל כיוון אפשרי, אך אויה הוורידים שלי סירבו לשתף פעולה. גם כאשר החליט המתרים לנסות את היד השנייה וחפר בה קשות לא הצליח למצא את הווריד הסרבן. בסוף יצאתי משם מחוררת אך עם כל דמי בגופי עדיין.
הכי חמוד היה לראות את הפרצופים הכואבים שמר בחור עשה בעוד המתרים חופר לי ביד עם המחט, הוא ניראה יותר סובל ממני.

הוא הקפיץ אותי לתחנת אוטובוס ונפרדנו.
אני נורא מתרגשת לקראת יום שישי - סוף סוף נבלה סופ"ש ביחד.