אי שפיות

אחרי יומיים וחצי של בכי ללא הפסקה, עם שינה מרובה לצורך שיכוח כאבים עזרתי אומץ והרמתי למר בחור צלצול.
את התשובה שלו כבר ידעתי, או לפחות כך חשבתי, ובעיקר רציתי לשמוע שהוא בסדר, שנאתי את עצמי על שפגעתי בו.
"היי"
"היי
"מה שלומך?"
"בסדר גמור, ושלומך?" - אאוץ'... אתה לא אמור להיות כואב כי חברה שלך נפרדה ממך?
"יהיה טוב, אוקיי.. טוב אז אני לא אפריע לך, רק רציתי לשמוע שאתה בסדר, דאגתי"
"למה דאגת?"
"כי... אני אוהבת אותך ולא רוצה שיהיה לך רע" - מרגישה כל כך פתאטית, הוא בסדר גמור ואני אוכלת את עצמי מבפנים.
"טוב אז כמו שאמרתי, אני לא רוצה להפריע לך.."
"תפריעי! אם לא אני אפריע לך!.
תקשיבי, דיברתי עם מ', אמרתי לו יפה שלום..." -שוק טוטאלי, לא ממש מבינה על מה הוא מדבר.
... הוא קיבל את זה די טוב, אז תסכימי עדיין לקבל אותי, אני רוצה להיות איתך במונוגמיה" - הלם מוחלט
"אתה רציני?"
"אני לא מתלוצץ על דברים כאלה" - בטון מאוד רציני.
"אני בשוק, כבר הייתי בטוחה שתגיד לא."
"תראי אני אוהב אותך, ואצלי הסדר עדיפויות הולך לפי האהבה, ואם זה במונוגמיה אז מונוגמיה..." - עדיין בהלם.
".. אז אפשר להציע לך חברות?"
בחיוך מאוזן לאוזן - "בטח שאפשר"
"ואת תקבלי את ההצעה שלי?"
"קיבלתי כבר מזמן"


אין מאושרת ממני כרגע - אני לא מאבדת אותו, הוא שלי, באמת שלי!
למרות הכל הוא בחר בי!
עוד לא ברור לי למה... אבל הוא בחר בי!

לא יכולתי להשאיר את זה ככה.
קמתי בבוקר והרמתי לו צלצול. ביקשתי להיפגש איתו והוא אמר שאין בעיה.
התארגנתי ונסעתי. נפגשנו לארוחת צהריים. התנצלתי שזה יצא ככה. הסברתי לו מה אני מרגישה בעוד הוא יושב שם ושותק, מביט בי בעיניים כביכול אדישות, רק שיכולתי לראות את האדמומיות שנובעת מבכי ממושך מרחפת עליהן. אפילו דימעה קטנה שנצנצה מזווית העין. אבל לא אמרתי כלום, כי בנים אינם בוכים.
שפכתי את הלב, לא סיננתי והסברתי בדיוק מה אני מרגישה ומה עובר לי בראש ובלב. והוא המשיך לשתוק. במבט של לא כך כך מבין בשביל מה אני אומרת לו את כל זה אם כבר החלטתי שזהו.
ואז עשיתי את מה שהבטחתי לעצמי לא לעשות, לא יודעת מה עבר לי בראש, אני רק יודעת שלא יכולתי לאבד אותו בלי להילחם על צ'אנס וצ'אנס. הצעתי מונוגמיה, הוא שתק. אחרי שתיקה מעיקה וממושכת הוא אמר שהוא יחשוב על זה, וטרח לציין שהוא חושש שגם אם יסכים בסופו של דבר יבגוד בי ואז הוא יאבד אותי לגמרי. ציינתי בפחד מה, שכרגע גם ככה אנחנו מאבדים אחד את השני. שוב שתיקה.
אכלנו את ארוחת הצהריים, אכלתי בלי תאבון, בכלל לא שמתי לב מה אני אוכלת, כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה איך אני מתקנת את הטעות הזאת.
ניסינו לדבר על דברים אחרים, איכשהו הנושא תמיד חזר. כאשר אני בעיקר מדברת, מנסה למשוך ממנו איזושהי תגובה. הוא המשיך לשתוק.
באיזשהו שלב הלכתי לשירותים, כשחזרתי הוא ניגב את עיניו, למה הוא מסתיר את מה שהוא מרגיש ממני... למה הוא רוצה שאני אחשוב שהוא אדיש לכל הנושא.
סיימנו את הארוחה, יצאנו לסיגריה, שוב שתיקה. כבר לא נישאר לי מה להגיד, אבל הצורך שלי להמשיך ולהילחם גורם לי לחזור שוב ושוב על אותם דברים והוא מחזיק לי את היד ושותק.
הוא חיבק אותי, אני מנשקת אותו, מנשקת ומתחילה לבכות, מרגישה כאילו זו הפעם האחרונה שאחוש בשפתיו על שלי. הוא מבקש ממני לא לצאת למסקנות, הוא צריך זמן לחשוב, אני זוקרת לאוויר שאני כבר יודעת את התשובה, הוא אומר שזה לא אפשרי כי הוא בעצמו עוד לא יודע אותה. אנחנו נפרדים בחיבוק.

מגיעה הבייתה בדוך למיטה, לא יוצאת משם עד שהחתול מתקשר אליי בשש בערב ואומר לי שגם הוא לא מדבר איתו יותר. אני מנסה להבין למה, נמאס לו מהאדישות של מר בחור. אותה אדישות שאני יודעת שהוא מנסה להקרין גם אם היא לא נכונה. אני מנסה לגשר, ללא הצלחה. אולי אני טועה ורק דמיינתי את הכל, אולי הוא באמת אדיש ורק הצורך הנואש שלי בתגובה גרם לי לראות את כל הדברים האלה שלא היו שם?

שעתיים אחר כך אני מדברת בפייסבוק עם חברים, מתקשה להחזיק בפנים את המצב רוח הרע שלי. חבר משותף משכנע אותי לספר לו, אני מספרת, הוא אומר שעכשיו הוא מבין למה מר בחור היה כל כך נסער אתמול. אז אולי אני לא מדמיינת?

שונאת להיות בסימן שאלה, זה הזמן הכי נורא, כשאתה לא יודע אם לכאן או לשם, במיוחד כשכל תחושת הבטן שלך אומרת לך שזה לא ייגמר כמו שחלמת.

הגרוע ביותר הוא שאני לא יודעת אם אני מתחרטת או לא. מצד אחד לא יכולתי להמשיך ככה. מצד שני הפחד לאבד אותו יותר גרוע.

אני לא בטוחה מה הוביל אותי לזה, אני יכולה לזהות את ההשתלשלויות שגרמו להחמרה בהרגשה שלי בכל הנושא, אבל זה עדיין לא מצדיק את ההתנהגות שלי.
התקשרתי, אמרתי שאני רוצה לדבר איתו על משהו ורציתי לקפוץ אליו למחרת, באמת שלא רציתי לעשות את זה בטלפון, אבל הוא משך את זה ממני, ואחרי שהוצאתי משפט אחד "אני חושבת שעדיף שניפרד" הוא כבר אמר שהוא ידבר איתי מחר או משהו וניתק. הרגשתי הכי כלבה בעולם, הגיע לו יותר מזה.
בערב הוא התחבר לסקייפ ולשח לי הודעה, התחלנו לדבר, הוא שאל אותי לסיבה והסברתי לו שזה בגלל שאני לא מסתדרת עם הקונספט של פוליאמוריה. הוא ניסה להבין מה זה משנה, אני ניסיתי להסביר, לא הצלחנו להגיע לעמק השווה והוא פשוט השתתק. הבנתי שהגענו לסוף השיחה ושמעבר לזה זה רק יכאיב יותר לשנינו,, אז אמרתי לו שאני אוהבת אותו ושהוא כן ימצא בת זוג שתוכל לקיים עימו את הקשר שהוא צריך. הוא רק אמר תודה ולילה טוב.

וכל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה שכנראה צדקתי בהרגשה שלי, כי אם הוא באמת היה אוהב אותי, ולא הייתי רק עוד אחת שהוא מנהל איתה מערכת יחסים, הוא היה נילחם עלי, ולא פשוט נותן לי ללכת. הוא אולי היה מציע לנסות מערכת מונוגמית כמו שאני הייתי מוכנה לנסות מערכת פוליאמורית בשבילו. בכל מקרה, כשאתה אוהב מישהו, לפחות לדעתי, אתה לא פשוט נותן לו ליפול עלייך ככה משום מקום וללכת - אתה נאבק עליו, אתה מנסה לגרום לו להישאר. והוא פשוט אמר תודה ולילה טוב.

אז יכול להיות שמגיעה לי האדישות הזאת, ויכול להיות שהוא הבין סוף סוף כמה אני לא ראויה לו. אבל אני רק מרגישה כאילו עשיתי טעות איומה, אם רק יכולתי לסתום את הפה שלי, אם יכולתי להמשיך ולשמור את הדברים בבטן. עכשיו איבדתי אותו. והלילה ממש לא היה טוב.

אם קיבלתי כל כך הרבה לייקים על כך שאני שומרת את הכאב שלי בבטן זה אומר שככה צריכים להיות הדברים?

אני לא יודעת מה לעשות, אני באמת מתחרפנת. אתמול כמעט ונפלט לי כל הנושא.
התחבקנו אחרי הסקס וסתם הרצנו צחוקים, באיזשהו שלב אני צחקתי ואמרתי שאני לא מבינה איזו מין מערכת יחסים היא זאת. הוא ענה לי "פוליאמורית, זה לא ברור?" אני יודעת שהוא אמר את זה תוך כדי הצחוקים והכל היה נחמד ונעים, אבל באותה שנייה הרגשתי מין פיצוץ עמוק בפנים, קמתי ופשוט הלכתי, הוא שאל מה קרה ואמרתי שכלום, אני פשוט צריכה ללכת להתנקות.
כל הערב התאפקתי לא לבכות, באיזשהו שלב מ' (הבחור שלו) התקשר אליו, הוא לא ענה, אבל זה ממש לא עזר לי להירגע. כמובן שלא אמרתי לו כלום, הבטחתי שאני לא אציב מולו את העיניין הזה ואני אעמוד במילה שלי. חוץ מזה שאני יודעת טוב מאוד שאם אני אעלה את הנושא זה נגמר בינינו. ברגע שאני אודה בפניו שאני לא מסוגלת להתמודד עם זה הכל יסתיים. אני לא שווה מספיק כדי שהוא בכלל ישקול לשנות את הגישה שלו בנושא.
ובכלל מי שאני שאבקש ממנו את זה, אני יודעת שאני לא מספיקה לו, אני יודעת שלא משנה מה אני לא אצליח להיות שווה לו, אז למה בכלל לנסות, למה לשים אותו במצב שהוא צריך לוותר על מישהו אחר בשבילי, זה ברור שאם אני אעלה את הנושא אני זאת שתישאר מאחור.
אני יודעת שהוא אוהב אותי, אני פשוט לא יכולה לשכוח שבאותה מידה הוא יכול לאהוב עוד עשרה אנשים אחרים.
הוא הרגיש שמשהו אוף אצלי אתמול, וכשתכרבלנו בלילה ללכת לישון הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, אבל לא כמו בדרך כלל, הוא טרח לציין את השם שלי קודם, ועדיין כל מה שיכולתי לחשוב עליו: "*** אני אוהב אותך, וגם את מ' וגם את ההוא ואת ההיא ואת כולם".

מר בחור יקר, אתה לעולם לא תקרא את זה, אבל אני עדיין מרגישה צורך לכתוב.

אני אוהבת אותך, באמת, בכל ליבי ונשמתי. אני מתעוררת בבוקר מקווה שיהיה לך יום נהדר והולכת לישון בתקווה שחלומותייך יהיו נעימים. אני שוברת את הראש בנסיונות לחשוב איך אני יכולה לשפר את חייך בכל דרך אפשרית.
ולפני שתחשוב שזה הולך להיות מכתב אהבה משתפך ודביק במיוחד אני אעצור ואסביר.
חשוב לי להדגיש כמה אני אוהבת אותך כדי שתבין, שעם כל האהבה הזאת, ככה אני גם מפחדת ממך.
אני מפחדת מהיום שתבוא ותגיד לי שפגשת עוד מישהי/ו. אני מפחדת מהרגע שתספר לי על עוד מערכת יחסים שלך.
כבר יש לך סוג של אחת נוספת, ואני יודעת שאמרתי שאני בסדר עם זה, או יותר נכון לא אמרתי כלום ופשוט שתקתי כשסיפרת לי עליו. אבל כל פעם שאתה מזכיר את שמו אני מרגישה כאילו חטפתי באותו רגע אגרוף בבטן.

אני לעולם לא אבקש ממך לחדול ממשהו שגורם לך אושר, ולעולם לא אשים מולך את הבחירה הזאת. אבל היה חשוב לי להוציא, בעיקר בשבילי, כדי שאני אבין, שאותו אגרוף בבטן הוא בהסכמה, גם אם הוא לא הכי בטיחותי בעולם.

תכל'ס זו ממש לא אשמתו.
אחרי יום של נקיונות וסידורים כדי שאמא לא תאלץ לזוז אפילו סנטים שלא לצורך, בסך הכל רציתי להרוג כמה דמויות וירטואליות כדי לנקות את הראש, ורציתי לעשות את זה איתו כי הרבה יותר כייף לשחק עם עוד מישהו מאשר לבד. אז קבענו שנשחק בוחצי, אחרי שאני אסיים את כל מה שאני צריכה לעשות עם אמא, אמרתי לו שאני אציק לו בסקייפ בשנייה שאני מסיימת.
איחרתי בעשר דקות ובמקום בוחצי סיימתי בוארבעים. שלחתי לו הודעה בסקייפ והוא אמר לי שהוא כבר התחיל משחק. אז נכון אני זאת שאיחרה, אבל הוא יודע איזה ימים קשים עוברים עלי, הוא יכל לחכות עשר דקות, או אפילו להרים צלצול לשאול מה קורה איתי לפני שהוא מתחיל לשחק בלעדיי.
אני לא בטוחה למה נפגעתי מזה כל כך, יכול מאוד להיות שאני שוב מנפחת דברים ויוצאת מפרופורציות, אבל הוא אמור להיות המשענת שלי כשקשה לי, הוא זה שביקש שאני אאפשר לו לתמוך בי, והוא אפילו לא יכל לחכות עשר דקות...
אני עצבנית היום, יוצאת על כולם, הפתיל שלי ממש קצר, זה מעייפות ותחושה של חוסר אונים. ורע לי, פשוט רע, ואני לא יכולה לבכות כי אני צריכה להיות חזקה, כדי שאמא לא תרגיש כמה רע לי ושלא יהיה לה רע.
אני רוצה חיבוק, לא וירטואלי, אמיתי, אני רוצה שמישהו יחזיק אותי ויגיד שהכל יהיה בסדר, כדי שגם מחר כשאני אצטרך לשים את המסכה ולהתנהג כאילו העולם כל כך יפה אני אוכל לעשות את זה בקלות ובלי כל הכאבים האלה שעכשיו אוחזים לי בחזה.

אני חושבת שאחד השלבים הקשים ביותר שאנחנו עוברים בחיינו הוא השלב שבוא אנו מבינים שהורינו הם לא אלוהים ויכול להיות שהם לא יהיו איתנו לנצח.
אתמול ההבנה הזאת היכתה בי בכל כוחה.
אמא לא הרגישה טוב כבר מהצהריים, בשעה עשר בערב השכבתי אותה המיטה והנחתי את הטלפון על ידה, הזהרתי אותה שאם צריכה משהו שתרים לי צלצול (כי אני בקומה השנייה ולא תמיד שומעת). בשעה חצות אחי התקשר, הוא בעבודה ועכשיו דיבר עם אמא בטלפון, היא לא מצליחה לנשום. ירדתי בריצה. אימי התנשפה ובקושי הצליחה להכניס חמצן לריאות. במילים הספורות שהצליחה להוציא ציינת שיש לה לחצים קשים בחזה ובראש.
אך אימי אישה קשה וכשהצעתי להסיע אותה לבית החולים סירבה בתוקף. מיד התקשרתי למוקד חירום של הקופת חולים. אחרי המתנה של כעשר דקות (זה חירום זה?!?!) ענתה לי אחות, אני מספרת לה את המצב והיא מבקשת לדבר עם אימי. אחרי שיחה של פחות מדקה אימי מחזירה לי את הטלפון והאחות אומרת לי להזמין אמבולנס כי יש חשש לאירוע לב. בינתיים אחי כבר שלח את חברו הטוב אלינו הבייתה לסייע לי עד אשר הוא יסיים את העבודה. אני מלבישה את אימי בעוד החבר מתקשר לאמבולנס.
אני נוסעת עם אימי באמבולנס בעוד החובשים מחברים אותה לחמצן ומודדים את לחץ הדם שלה. החבר נוסע מאחורינו ואוסף את אחי מעבודתו על הדרך.
ארבע שעות של בילוי בבית החולים בעוד אנו רצים מבדיקה לבדיקה, כאשר אימי בקושי מצליחה ללכת ואחי מגלגל אותה על כיסא הגלגלים כאשר אני עוזרת לה כל פעם שהיא צריכה להיכנס לשירותים או להתפשט עבור בדיקה.
לבסוף שיחררו אותה עם טענה שמדובר בסך הכל בוירוס ושרק נזהר לא להידבק.
אני שמחה שזה היה רק וירוס, אני מאושרת שאימי לא חוותה אירוע לב כמו שהאחות טענה והלחיצה אותי ואת אחי עד שכמעט והשתנו במכנסינו.
אבל התמונות האלו, של אימי מחוברת לחמצן, של אימי בקושי זזה והצורך שלה שאעזור לה בדברים הכי פשוטים כמו הליכה לשירותים, זה לעולם לא יעזוב אותי. והפחד שיום אחד אני אאבד אותה מקנן בי חזק יותר מאי פעם.

קבענו להיפגש בשני הבא, שאני אבוא אליו.
ואז היום הוא מתקשר אלי רק כדי לעדכן: "יום שני אנחנו עושים על האש כל המשפחה וגם הסבא וסבתא שלי מגיעים, אני עדיין רוצה שתבואי אבל זאת החלטה שלך, מקסימום נדחה לשלישי או רביעי."
למה הוא אומר שזאת החלטה שלי? כי כבר אמרתי לו בהזדמנות קודמת שאני עדיין לא מרגישה בנוח להגיע לארוחות משפחתיות אצלו.
למה אני לא מרגישה נוח? הרי אצלי הוא כבר היה בארוחת שישי עם אימי ואחי, וכשהוא מגיע אלי הוא מסתובב בהכי הרגשת בית (אפילו הייתי צריכה להעיר לו שזה לא מתאים שיסתובב בבוקסר ליד אמא שלי :). אבל מצד שני אמא שלי יודעת שהוא הבן זוג שלי.
הוא לא מתקשר עם הוריו יותר מידיי, ובהתאם גם לו מספר להם אם יש לו חברה או מי היא. יום אחד כשהוא ישן אצלי הוא דיבר עם אמא שלו ואמר לה שהוא ישן הערב אצל "ידידה"!!!!
זה שלא פגשתי בהם... יצא לי להתקל בהם כשישנתי אצלו, אבל זה בדרך כלל שלום מהיר כזה ואז אני עולה לחדר שלו בלי יותר מידיי תקשורת, ואני גם לא ממש יוצאת מהחדר שלו כשאני אצלו, רק לשירותים ולמקלחת, וגם אז לא ממש יוצא לי להיתקל בהם. את אח שלו כן פגשתי, אפילו החלפנו כמה משפטים, והיות והוא פעם נכנס לחדר של מר בחור כשהיינו מעט עסוקים נראה לי שהוא יודע על טיב היחסים בינינו. אבל מעבר לזה אני רק עוד בחורה שהוא מביא הבייתה, והוא בטוח הביא לא מעט כאלה.
אז באמת שאני לא יודעת אם אני מוכנה לארוחה משפחתית אצלו. אולי זה באמת עוד מוקדם מידיי, אולי אני סתם עושה מזה סיפור, ואולי אני בעיקר מפחדת שכשהוא יציג אותי הוא יגיד "ידידה".
מצד שני, בסוף הוא עוד עלול לחשוב שאני לא רוצה להכיר את המשפחה שלו ולהיפגע.

אז נכון, בדרך כלל אני טיפוס של בית. מהסוג של אלה שלא ממש תצליח להוציא אותם החוצה בטח שלא בחורף כשממש קר בחוץ. מה פתאום, אני אעדיף את הפוך והשוקו עם המרשמלו שלי והסרט המחורבן שמתנגן על המסך, או אפילו תבואו תשבו אצלי, אני מאוד אוהבת לאחר ואני אכין לכולם משקאות חמים ונשב ונשחק משחקים עד השעות הקטנות של הבוקר.

אבל ממש בא לי לצאת!!
כאילו ממש ממש!!

בא לצאת לאיזו מסיבה שיש בה שירים שאני אוהבת (שנות התשעים תחילת האלפיים - נו פופ ממוסחר שכזה...) שאני אוכל לרקוד אליהם בכייף. ולשתות הרבה הרבה כדי שאני לא ארגיש מובכת בזמן שאני רוקדת. ולהיות עם חברים שלי (טוב לא כל החברים שלי כי רובם די אנשים של בית כמוני ויהיה יותר קל לעשות שלום עם עזה מאשר לגרור אותם החוצה - אני יודעת, ניסיתי!) ולעשות חיים, ולכייף.

בא לי ללכת למקום שאני אצטרך להתלבש בשבילו, להתחפש לכוסית, ללבוש את מיטב מחלצותיי, יש לי כל כך הרבה בגדים יפים שלא לבשתי אף פעם רק כי לא היה לי לאן.

אז בא לי - ממש בא!

אני רוצה לשבור שיגרה להתפרע, ולא להיות הבחורה האחראית שדואגת שכולם ישתו מספיק מים ולא יעלו על ההגה שיכורים.
נמאס לי להיות האמא של כולם, רוצה להיות קצת ילדה בעצמי.

..
..
כבר היה לי נאום מוכן בראש, הכל היה מתוכנן, וידעתי בדיוק איך אני הולכת להציג את הדברים ולטפל בהתנגדויות שעלולות לצוץ.

ואז הוא התקשר אלי.

בהתחלה סתם דיברנו, בלי שום קשר לכלום (כי לא התכוונתי להיפרד ממנו בטלפון) ואז הוא שאל אותי שוב את השאלה הזאת, כאילו התשובה שנתתי לו שלשום לא הייתה מספקת.
התחלתי לענות, אבל באיזשהו שלב הרגשתי את הידיים הרועדות, הדמעות הנחנקות בגרון, והערפל הזה שמשתלט על המוח בדיוק לפני שהכל נהיה חשוך לגמרי, אז לא יכולתי להתאפק וסיפרתי לו כמה הנושא הזה מלחיץ אותי וביקשתי (והתאמצתי לא להתחנן) שלא ידבר איתי על זה יותר.
הוא התעצבן עלי, כנראה כבר שמע בקולי את המצוקה שהייתי שרויה בה, הוא ממש כעס שאני לא מדברת איתו ואני לא עוצרת אותו לפני שאני מגיעה למצב כזה, הוא כעס על כך שאני לא מספרת לו דברים, שאני לא משתפת אותו במה שעושה לי רע ולא מאפשרת לו לתמוך בי.
ניסיתי להסביר לו שזה לא קשור אליו, זה הקושי שלי, זה החרא שלי ואף אחד לא צריך לסבול בגללו חוץ ממני.
הוא טען שאני הופכת את המערכת יחסים שלנו לחד צדדית וזה לא פר כלפיו, שבגלל שאני לא מאפשרת לו לתמוך בי אני שמה אותו במקום גבוהה יותר ממני וזה לא צריך להיות ככה.
ניסיתי להסביר שאני פשוט לא מסוגלת, שאם אני אראה לו כמה אני דפוקה זה יהרוס את כל צורת המחשבה שלו עלי, שהוא יברח, ואז אפילו לא נוכל להישאר ידידים כי הוא לא יראה אותי באותה צורה, ניסיתי להסביר למה אני כל כך צריכה שאף אחד לא יראה אותי בלי המסיכה, ניסיתי אבל הוא סירב להקשיב, אמר שלא משנה כמה אני חושבת שאני דפוקה הוא מכיר אותי ולא משנה גם אם אני באמת דפוקה אני לא אצליח להבריח אותו ונתן לי בתור דוגמא את האקס שלו שלא הבריח אותו.

הוא אילץ אותי להבטיח שאני לפחות אנסה לשתף אותו במה שעובר עלי. הבטחתי שאנסה, ואני באמת מתכוונת לנסות, אני פשוט כל כך בטוחה שברגע שהוא יראה אותי בלי המסיכה הוא יברח ממני. כול מי שראה אותי בלעדיה ברח.
אני אנסה כמו שהבטחתי, ואני מחכה לשאת בתוצאות.