אי שפיות

שני בבוקר, כולי קמה בבאסה כי הדברים ממש לא הולכים כמו שהם אמורים ללכת ואני לא עומדת בהספקים בעבודה והכל נופל לי על הראש, ובקיצור - באסה.

התוכניות אומרות שהיום הרבה עבודה ומחר עוד עבודה ואחרי זה הוא מגיע אלי, הנסיך שלי, הפרס המושלם על ההשקעה המטורפת שהולכת פה.

מרימה אליו צלצול, כי אני בבאסה והיד כבר לוחצת אומטית על מקש הקיצור.

שיחה קצרה, הוא עסוק, בישיבה, ידבר איתי עוד כמה דקות, כן הוא שומע שאני בבאסה, הוא יחזור אלי ברגע שיוכל.

שולחת אסאמאס במקום, זה מותר בישיבות. מנסה להקדים את המפגש איתו להיום במקום מחר. אני זקוקה לו, לזרועות המנחמות שלו.

אסאמאס חוזר, הוא לא בטוח שהוא יכול, יש לו הרבה עבודה על הראש, הוא יודיע לי יותר מאוחר. 

היום עובר והוא לא  חוזר אלי. בצהרי היום אני כבר מבינה שזה כנראה לא יקרה ושולחת לו אסאמאס שלא נורא, שנתראה מחר.

השעות ממשיכות לעבור ואני בינתיים קורסת בתוך ערמות בד. מה שייך למה? ואיפה הצד ההוא? והאם התפר הזה צריך להיות כאן או שמה יותר שמאלה? אני בחיים לא אספיק את כל זה עד אוקטובור, ואין שום סיכוי שאני אוכל להחזיר את ההלוואה הזאת, מתחרטת לחלוטין שנכנסתי לכל הפרוייקט הזה מלכתחילה.

השעה כבר יחסית מאוחרת (שמונה וחצי בערב מי ישמע, אפשר לחשוב שאני סבתא שמשכיבה את ניניה לישון) ואני יושבת עם אמא לעזור לה בכמה דברים אינטרנטיים.

הוא מתקשר, לצערי הרב אני מודיעה לו שאני בדיוק עם אימי ועל כן לא יכולה לדבר. ניתוק. חצי דקה עוברת והטלפון מצלצל שוב. זה שוב הוא, אני מתנצלת ומוסרת שאני עדיין עם אימי למרות הזמן הרב שעבר ועדיין איני פנויה, אני כבר ניגשת לנתק אבל אז אני שומעת אומר "אין בעיה, אבל אני יכול לחכות בפנים עד שתסיימו?"

_______________________________________________________

מסקנה - נסיך אמיתי שומע את הצורך גם דרך קול הבוקר שלך :)

אני כל כך רוצה לאבד שליטה.

לא לחשוב לא להחליט, לא לתכנן ולא להתרכז בכל מה שאני עושה. 

רק לעשות, תפקוד עלי, תחליט בשבילי, תתן לי מנוחה למוח. 

אני צריכה שתחזיר אותי למקומי הטבעי, לרגלייך, למקום היחיד שמגיע לי, למקום היחיד שבו אני עוד איכשהו מועילה.

תשאיר לי מחשבה אחת בלבד בראש, מה תהיה הדרך בכי טובה שבה אוכל לענג אותך. 

זה כל רצוני, להיות שם בשבילך כשתבקש, שתושיט יד ואני מיידית אדע מה כוונתך, וזה כל מה שיעניין אותי באותו רגע ועד שתחליט לעניין אותי במשהו אחר.

תן לי להיות כנועה לרגלייך במקום היחיד שטוב לי ואני מרגישה שלמה.

קשה לי לבוא בטענות אל מי שאני כל כך אוהבת ומעריצה. אני גם לא חושבת שזה מקומי לבוא בבקשות או מענות כאלו ואחרות. הוא האלפא, הוא השולט, גם אם המקום לא תמיד יושב עליו בול בגלל נטייתו לוניל מבחינתי זה מקומו ואני מתחתיו להסכים עם כל מה שיחליט לנכון.

פעם הוא אמר לי שעם נשים יש לו נטייה להיות יותר אגרסיבי, וראיתי את האגרסיביות הזאת, לא פעם ולא פעמיים. היא קיימת, ואני מרגישה אותה על בשרי כמעט כל פעם מחדש. 

העיניין הוא שהגרסיביות הזאת היא פיזית, הכל נע סביב התשוקה הרגעית ומהמקום הכי בשרי שניתן. ואני רוצה להרגיש אותו מכוון אותי ומורה לי גם מפנים.

הקשר לדעתי אמור להיות הרבה יותר עמוק, אני לא רוצה שהוא יהיה רק המאסטר של גופי, אני רוצה שהוא יבין שנתתי לו גם את נשמתי. כשאני אומרת לו שאני שלו זה בכל כולי. 

עוד בהתחלה עשיתי ניסוי, התקשרתי לשאול אותו אם איכפת לו שאני הולכת לאונן עליו, הוא לא כל כך הבין מה אני רוצה ממנו, כן זה החמיא לו אבל לא מעבר לזה. 

מבחינתו זה מתחיל ונגמר בסטירה טובה, ואני רוצה גם מעבר, אני רוצה את הכוח שלו עליי, אני רוצה שיבין וידע ויעריך כמה מסרתי את עצמי בפניו, וכרגע זה פשוט מרגיש כאילו אין לו מה לעשות בי מלבד לזיין לי את הצורה.

זה היה צפוי, לו יותר מלי. כנראה בזכות הנסיון שיש לו בנושא.

הצעקות שבאו בעיקבות המעשה ייחרטו לנצח בתוך מוחי ונשמתי. 

להגיד שזה בא בהפתעה קשה לי, כי הייתה לי די הכנה בנושא. הוזהרתי פעמים רבות, הורגלתי לשמור תמיד בזהירות שחס וחלילה לא תפול הטעות. 

זה היה באמצע הלילה, בשעה הכי לא צפויה, ואולי בעצם כן... הרי אנחנו מכירים את ההרגלים של כל המשתתתפים בדבר.

זה לא שלא שמענו הזהרות כמה דקות לפני, רהיטים שזזו בקומה התחתונה, דלת נסגרת בחוזקה.

ושוב - באיזשהו מקום הייתה טעות גם מצידי, שכחתי את הדבר הכי חשוב שהורגלתי אליו מההתחלה, מחייב ביצוע תמידי או שהסכנה עלולה להתממש מעצמה.

וכך זה קרה, בעודי על ברכי, עירומה מלבד תחתוני התחרה החדשים. איברו מתנפח לאט לאט בפי בעוד הוא מושך בשערי בהתאם לקצב המאים לו.

ברגע המושלם הזה ממש - אח שלו פתח את הדלת.

אז הפסיכי שלי אומרת שתחושת הלבד שרודפת אחרי בכל מקום זה בגלל שלא חיבקו אותי כילדה.
קצת מכעיסה אותי הפסיכי הזאת האמת, אני לא חושבת שזה נכון לזרוק את כל הבעיות שאי פעם היו לי בחיים על ההתנהלות של ההורים שלי, בכלל אני לא חושבת שתאוריית "ההורים אשמים בכל" היא מוצדקת ונכונה. עם כל הכבוד, אני כבר גורה בוגרת ועברתי כבר רבע חיים לפחות, יש עוד גורמים בחיי מלבד ההורים שלי.
אבל כל פסיכי והתאוריות שלו.


_________________________________________________________


שוב שלום, שוב מציצה מבעד לפרגוד, מרגש פה, מסקרן פה, מעניין פה.
אני לומדת את השורות ומתכוננת לתפקיד שאני כל כך מתרגשת לקראתו, אבל נראה שהשחקן הראשי מתעכב בבואו.
איך אומרים לבן הזוג המושלם שהמושלמות שלו מתחילה קצת לעייף?
איך מבקשים ממנו לחדש?
בטח כולם מכירים את זה... יש שיגרה, הכל נפלא ומושלם ומדהים, וזה ממשיך ככה... עוד יום, ועוד יום עוד שבוע ועוד חודש וחוזר חלילה.
זה לא שזה לא טוב, וזה לא שזה נעים ומרגש, אבל.... (ופה אני נזכרת בפרסומת סופר ישנה של מעדנות - "רפי, תחדש לי") אני רוצה משהו חדש.

שוב חונק, שוב מצליף, שוב מבעיר לי את הישבן עם הצלפות... ושוב זה לא שאני לא נהנית, אבל אני כבר יכולה לראות את זה בא מקילומטרים.

והאם זו לא שיא החוצפה לבוא לאותו דומיננטי יקר שלי, לאותו מעניש רב כוח ולהגיד לו שהעונשים שלו כבר לא ממש מרתיעים....
פה אבל לא פה. רוצה ולא רוצה. מתה עליו, אבל מחפשת ריגוש.


---------------------------------------------------------------------------------------------------------


לחץ מטורף עובר עלי בתקופה האחרונה, העבודה נערמת להרים חדשים.
ואני לא נקבה ששורדת טוב במקרי לחץ, זה משפיע עליי, בצורה פיזית אפילו. כל הסופ"ש ישבתי עם חצי גוף משותק מכאבים, פריחת מלבלבת על כל זרועותיי, וגרוני נפוח וחנוק.
עול הלחץ יושב על ריאותיי ומשתק אותי, מה שכמובן גורם ללחץ נוסף מהפחד שאני לא אספיק כלום בזמן ועל כן כל התהליך חוזר חלילה - צריכה לפרוק, צריכה שיפרקו אותי. צריכה שאותו בחור מושלם ייקח אותי וישחרר אותי מהמחשבות, אפילו רק לשעה כדי שאוכל לאפס את עצמי חזרה למצב רגיעה - וכך אנחנו שוב חוזרים לנושא מלמעלה אבל הרי התחלנו פסקה חדשה....


--------------------------------------------------------------------------------------------------------


התגעגעתי לכתיבה, היא סוג של פורקן, זה היה חסר לי. השקעתי יותר מידיי בסובב ושכחתי שלמטה למטה נמצאת גם אני. וגם היא או אני או כולן צריכות בעצם את המקום הזה של להוציא. אז אני מוציאה ושופכת, גם אם אף אחד לא שם בעצם לתפוס את מה שיוצא. העיקר שיזרום החוצה.
מאגרים של רגשות, חולשות, אהבות, פחדים, פנטזיות ורצונות ייצאו ממני וישאירו מקום למה שבאמת חשוב - לעצמי. ואם אהיה שלמה אולי יום אחד לא ארגיש כל כך לבד.

הרבה זמן לא הייתי כאן, אני לא בטוחה אם באמת חזרתי או לא.
אני לא מחפשת, אני ועיניים כחולות ביחד ולא יכולים להיות מאושרים יותר.
אז אני לא מחפשת, אבל עדיין, משהו מרגיש כחסר.
בין עבודה ללימודים לעבודה נוספת, בין הצבא שלו והלימודים שלו, בין כל העיסוקים הרבים שמרחיקים אותנו אחד מהשניה, בין כל הדברים האלו ושאר המחוייבויות, אנחנו רחוקים.
אומנם הקשר נשמר, וכשאנחנו ביחד הכי טוב לנו בעולם, אבל אנחנו ביחד כל כך מעט.
האם זה אנוכי מצידי לרצות יותר? האם הציפייה לצאת עם בחבר שלי ביום שישי זו באמת ציפייה בלתי הגיונית?
בסופ"ש הוא לומד, תמיד לומד, באמצע שבוע הוא עובד, ואם הוא לוקח חופש מהצבא זה כדיי ללמוד עוד. האם זה כל כך נוראי שאני רוצה שהוא ייקח חופש גם כדי לבלות איתי?
אני יושבת עם עצמי ומנסה להבין, איך גם בתוך מערכת יחסים מושלמת אני מרגישה כל כך לבד...
הוא גורם לי להרגיש חיה, הוא גורם לי לרצות לחיות, הוא מכניס לי פרפרים בבטן, והחיבוק שלו זו ההרגשה הכי טובה בעולם. אני מרגישה מוגנת איתו, אני מרגישה חזקה יותר בזכותו, הוא מרים אותי יותר גבוהה משאי פעם הייתי,
ואז הוא הולך או שאני הולכת, כי צריך להיפרד והוא צריך לחזור ללמוד או לקום לצבא או שוב ללמוד וללמוד וללמוד. וזה לא שאין לו זמן לזה, או שאפילו מדובר בתקופה מבחנים, זה המצב הטבעי איתו, גם בחופשת סמסטר הוא ישב ולמד לקראת הסמסטר הבא, פרוייקט שהוא צריך להגיש באוגוסט הוא יושב עליו ממאי ללא הפסקה.
נכו שלימודים זה חשוב, וצבא זה חשוב והכל חשוב! אבל גם אני חושבה לא? זה לפחות מה שהוא טוען, אז למה כשאנחנו לא ביחד אני מרגישה הכי לא חשובה ביקום.
"עוד קצת" הוא אומר, עוד שני סמסטרים והוא מסיים את התואר, עוד פחות משנה והוא סוף סוף משתחרר, "עוד קצת" הוא אומר לי ואז מתחיל לספר לי על הטיול שלו אחרי הצבא, איך הוא הולך להעלם לי לחצי שנה עם החברה הכי טובה שלו בטיול לאוסטרלייה, "בואי איתנו" הוא מציע לי כאשר שנינו יודעים שזה לא אפשרי מבחינתי. "בואי רק לחודש" הוא מנסה לשכנע ואני מורידה את מבטי לריצפה ולוחשת "אולי" אבל בתוכי יודעת טוב מאוד שאין באפשרותי לבוא עימם. (מה גם שאין מצב שאני שורדת חודש עם הבסטי שלו).
פעם בחמישה ימים, זה הממוצע של כמה אני רואה אותו, פעם בחמישה ימים. יוצאים בערב, ישנים ביחד (עושים סקס בכמות מטורפת) ונפרדים למחרת, עוד חמישה ימים של געגועים.
"אני רוצה יותר"
"אני צריך ללמוד"
"מה אתה עושה היום?"
"אני לומד"
"מתי אני רואה אותך שוב?"
"נראה מתי יכול לעשות הפסקה"
"אני מתגעגעת"
"גם אני"

יש רגעים, שאחרי שהם עוברים, ואני מסתכלת עליהם בעין יותר רגועה, אני פשוט מתביישת בעצמי עליהם.
זה לא באמת עבר אתמול, ובצהריים שוב הכל עלה לי, ובצורה תוקפנית יותר. עברתי התקף (שככה אני קוראת לאותם רגעים שאני ממש לא מצליחה להשתלט על עצמי.).
בכי ללא הפסקה של שלוש שעות מלווה בשבירת חפצים ובבעיטות בכל מה מה שנקרה בדרכי.
אמא עלתה למעלה כדי לנסות להרגיע אותי ואני רק צעקתי עליה שתשחרר אותי כבר, שהסיבה היחידה שאני נשארת פה זה בגללה, ושאני לא רוצה להיות פה יותר. בוכה, היסטרית, צועקת אני מתחננת אליה שתניח לי למות כבר, שהיא רק משאירה אותי פה לסבול. שאין טעם שאני אמשיך לגרום לה, לאחי ולכל שאר הסובבים אותי את הסבל הזה והיה עדיף אם לפני עשר שנים היא לא הייתה לוקחת אותי לבית חולים ופשוט נותנת לי למות!
כל המילות שיכנוע שלה לא עזרו, זרקתי לה בפנים את דרור, אמרתי לה שחמש שנים אחר כך והיחיד שעדיין כואב זה אבא שלו, כל השאר המשיכו הלאה ולכן היא היחידה שבאמת משאירה אותי פה. היא אמרה שאני צריכה ללכת לטיפול שוב, שאני צריכה להתחיל לקחת כדורים שוב, צעקתי עליה שאני לא רוצה עזרה, כי אינ לא מאמינה שיש משהו שבאמת יכול לעזור, חשפתי הכל, לא יכולתי להשאיר את המסכה, וכל מה שאני מרגישה כל הזמן ומשקרת לעצמי ולסביבה שזה לא באמת ככה יצא החוצה.
כמובן שהיא לא שחררה אותי, אמרה לי שהיא אגואיסטית ולא מוכנה לוותר עלי. ואני זרקתי לה בפרצוף שבגלל האגויאיזם שלה אני ממשיכה לכאוב ולסבול.
הכאבתי לה, שוב, הכאבתי לה כמו שרק בת יכולה יכולה להכאיב לאמא שלה.
אני מתחרטת שאמרתי לה את כל זה, והכי עצוב הוא שהכל היה אמת.
הימים ימשיכו לעבור, וברובם אני אצליח להעמיד פנים שלא כך הם פני הדברים. אבל הצורך הזה עדיין מקנן בי.

אני הכי שונאת את הימים האלו, כשהדמעות עומדות בגרון בלי סיבה נראית לעין. כשהכל כל כך אפור ומלוכלך ואין לי מושג מה גרם לזה.
כשהלחץ כל כך אדיר ורק מחכה לתירוץ להתפרץ, והוא אכן מתפרץ, ל כל מי שרק אפשר ובלי סיבה אמיתית שנראית לעין.
על שטויות, ממש שטויות, ואני מאבדת את זה, מתפרצת בכעס ועצבים, מתחילה לבכות ולא מבינה למה.
והניסיון להבין מאיפה זה בא רק מתסכל אותי יותר, כי אין סיבה, פשוט אין סיבה שאני אקום באמצע החיים וארגיש כל כך רע.
לא קרה היום שום דבר מיוחד, קמתי, עשיתי את שלי, חיי שיגרה שאינם זוהרים אומנם אך הם החיים שלי בדיוק איך שאני אוהבת אותם. ולפעמים יש ימים כמו היום, ששום דבר לא מספיק, ורק בא לי להכות במשהו כל כך חזק עד שיישבר או שלפחות תשבר לי היד.
אני מרגישה את הצורך הזה לברוח - פשוט לקום ולהסתלק, לא משנה לאן, לא משנה לכמה זמן, רק לברוח כמה שיותר רחוק.
יש רק בעיה אחת, לא משנה לאן אני אברח, מההרגשה הזאת אני לא אצליח להתחבא.
הבטיחו לי שיש גם מניה שאמורה לפצות על כל החרא הזה, למה היא לא מגיעה? למה כשהיא כן מגיעה אני אף פעם לא זוכרת ממנה כלום ורק עם החרא הזה אני צריכה להתמודד כל יום מחדש?
בא לי ללכת לישון ולא לקום לעולם, אין לי כוח לסחוב את זה יותר, אין לי כוח להחזיק את זה יותר. אין לי כוח לעמוד כל הזמן על המשמר כדי לא לפגוע בטעות באנשים שאני אוהבת.
די!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
שהיום הזה ייגמר כבר....

בכל פנטזיה שלי, בכל דימיון בנושא זה תמיד מתחיל מאחור, לא ברור לי למה היות ואני לא אוהבת אנאלי, אבל המגע הזה, של איבר המין הזקוף מתחכך בישבני, רק המחשבה על כך מרטיטה אותי.
ולכן גם הפעם זה יתחיל במגע - לא - מגע מאחורה, גוף שמתחכך בגוף, איבר לוחץ על איבר.
כאשר אצבעותיו נעות על זרועותיי מחפשות את מקומן על צווארי.
הוא לא צריך ללחוץ הרבה, מספיק קצת, לתת כיוון להודיע לאן הוא מעוניין שאפנה.
היד שלוחצת על העורף מורידה כלפי מטה, ובירכיי פוגעות בריצפה הקרה.
האצבעות החמימות ממשיכות ללטף את עורפי בעוד ידו השנייה מפנה את מבטי אליו, הוא מסתובב סביבי עומד חזק ואיתן מולי, מתקרב ומתרחק, משחק בי, יודע כמה אני רוצה אבל מסרב להיכנע לרצונות שלי, צריך להוכיח שזה בעצם הרצון שלו.
רק ששנינו יודעים שאין כך הדבר ולא משנה כמה ינסה, לכפות שליטה אי אפשר על מי שמוסר את עצמו לגמרי.
משחקים של נוגע לא נוגע בסופו של דבר נגמרים במגע, והוא חודר אל פי ואני ומקבלת ברצון ובשימחה.
תמיד יהיה גם חלק אוראלי בכל פנטזייה ודימיון, זה הצורך שלי לענג ולתת בלי הכרח של קבלת תמורה.
אחרי דקות ארוכות של יניקה, הוא תופס את שיערי ומשחרר אותי אל שפתיו.
כן, גם נשיקות יהיו תמיד בפנטזייה, האירוטיקה שלי לא יכולה לוותר על האינטימיות הזאת.
נשיקה ארוכה ועמוקה, כזאת שמביעה המון. מצמיד אותי אליו בכוח, לא מאפשר לזוז, כאילו שרציתי בכלל.
ומשם שוב עם השיער מכוון מסובב מכופף.
עם היידיים ממשש מושך תולש.
לתוכי נכנס דוחף קורע בועל.
ואני מכופפת, לא יכולה שלא לזוז, גם כשהוא מנסה להעמיד אותי במקומי עם הצלפות חוזרות ונשנות בישבני. לא יכולה, הצורך גוער בי, לזוז לדחוף חזרה, לענג גם כשאני כפופה.
ירכיו מתחככות בישבני, שוב המגע - לא - מגע. הריפרוף של אשכיו מלטף לי את הדגדגן, ואני נאנחת בקול, זועקת לעוד, מתחננת שלא יפסיק, חזק יותר ויותר, רוצה להרגיש את עצמי נקרעת מבפנים, רוצה להרגיש אותו פורק בתוכי.
אני מרגישה אותו מתנפח בתוכי, עומד לפרוק, ואני מתכווצת עליו. שנינו מסיימים באפיסת כוחות.
אבל כאן זה לא נגמר, כי כמו במציאות גם בפנטזייה תמיד יש לי טעם לעוד. ואחרי פורקן העצבים בסיבוב הראשון אנחנו חוזרים אחת לזרועות השני. רגועים יותר, רכים יותר, מלטפים ומנשקים, מביאים את הרוך שהיה חסר מקודם. והוא מעלי מנשק אותי, מביט בעיני.
אני מלטפת אותו, מחליקה את ידי על שיערו.
בפנטזייה זה תמיד מתחיל חזק, עם עוצמות וצורך בילתי נתפס לפרוק.
אבל הסוף, הסוף תמיד שקט ורך ואוהב.
בסוף אנחנו תמיד מתחבקים, אומרים אחד לשניה כמה אנחנו אוהבים.
וכשהוא מחבק אותי בזרועותיו ואני שוב מרגישה אותו מתנפח בתוכי אני מתכווצת בשנית, אבל הפעם תוך כדי אני מנשקת אותו, והסיום הרבה יותר אמיתי.

במציאות
לפעמים זה כך ולפעמים זה כך, העיקר שתמיד אני יכולה לישון בזרועותיו וזה מרגיש הכי נכון בעולם.

כל כך התרגשתי לפתוח את השנה החדשה איתך, מבחינתי איך שאתה מבלה את ערב השנה האזרחית החדשה ככה תבלה כל השנה.
לפני שנתיים הייתי עסוקה כל הערב בריב עם האקס שלי - מיותר לציין שבאותה שנה נפרדנו בצורה הכי מכוערת שיש וגם בשאר תחומי החיים נחלתי כשלונות רבים באותה שנה.
שנה שעברה הייתי עם החברים הכי טובים בערב שקט מלא משחקי קופסא - השנה הזאת עברה עם המון אנשים טובים והכי רגועה שאפשר, גם מצאתי את העבודה המושלמת (ללמד ילדים משחקים).

השנה ישבנו אצל חברים שלך, ערב שקט עם בירה ומופע סטנדאפ דרך היוטוב. ערב שקט ורגוע, אפילו עם נשיקה קטנה בחצות. כל אחד מאתינו משגיח על השעון בתורו לוודא שלא נפספס את הרגע.
ונכון שלא הלכנו לאיזו מסיבה מפוצצת, ונכון שזה לא היה ערב שייזכר לדורות, אבל זה הרגיש כל כך נכון, אני ואתה, מחזיקים ידיים (אוי הדביקיות הזאת - שמישהו יירה בי כבר, מעולם לא האמנתי שאגיע למצב מעורר בחילה שכזה) מביטים בעיניים, מתנשקים ואומרים שנה טובה.
הבירה עלתה לי לראש ובאחת בלילה חתכנו אלייך בעודי מנסה לא ליפול בין החריצים של המרצפות במדרכה (וזה עוד בלי עקבים!!). התארגנות לשינה, אני מושכת אותך אליי, חיכיתי כל הערב להיות איתך לבד, התגעגעתי, רציתי להרגיש אותך - איתי - שלי - אמיתי.
מתחבקים במיטה, מתנשקים, מפגינים חיבה יתרה. אני שולחת יד, אתה דוחף אותה חזרה. וכך חוזר חלילה עד שאני מתעקשת להבין מה קרה. החבר שלך שוב בשביתה.
אתה מתבאס על עצמך ואני מנסה להסיח את דעתך. את הערב אנחנו מסיימים מחובקים, לא תמיד צריך סקס, לפעמים זה יותר ממספיק גם פשוט להיות לצידך.

מעניין איך הערב הזה יבוא לידי ביטוי במשך השנה, אם זה הולך לפי ההרגשה אז הולכת להיות לי שנה נהדרת 😄

מקוה שגם לכם תהיה אחלה של שנה }{