אי שפיות

לאט לאט הזמן עובר והגליוטינה שמרחפת לי מעל הראש מנמיכה בעוד מילימטר לכיוון העריפה.
כי ככה בסופו של דבר אני מרגישה, הוא יטוס לו לחצי שנה ואיכשהו בפנים, עמוק בעצמות אני יודעת שזה יהיה הסוף שלנו.
וזה לא שנוותר מההתחלה, אנחנו מדברים על כך והחלטנו לנסות להמשיך את הקשר גם מרחוק. אבל חצי שנה זה המון זמן, וטיול של אחרי צבא זה טיול שמשנה אנשים.

הוא ייסע עם החברה הכי טובה שלו (שאני לא סובלת אותה) וכמה שהוא יטען שבחיים כלום לא יקרה ביניהם - הם יהיו שם ביחד ולבד מכל דבר אחר מוכר, ההגיון אומר שהם ייאחזו אחד בשני ויחפשו את תחושת הבית ביחד.

כן, הוא אומר שהוא ידבר איתי בסקייפ לפחות פעם בשבוע, אבל מהר מאוד זה יהפוך לפעם בשבועיים ופעם בחודש, כי הוא שכח, כי לא הייתה קליטה, כי היה בטרק שבוע ולא היה חשמל.

אני יכולה לראות את כל הדברים שעומדים להשתבש מול העיניים שלי ואני תוהה איך באמת נצליח להחזיק מעמד כל כך הרבה זמן בנפרד.

אז האם לחתוך כבר מעכשיו, למנוע את העוד שנה של קשר ואז פרידה דרך האוקיינוס?

אני לא רוצה לעזוב אותו רק בגלל שעוד שנה הוא עוזב. אני לא רוצה לעזוב אותו בכלל. אבל יש כל כך הרבה דברים להביא בחשבון - אני אהיה כבר כמעט בת 28 כשהוא יטוס, האם באמת אוכל להרשות לעצמי להמתין לו עוד חצי שנה בשביל שאולי הוא יחזור ויגיד לי שזה נגמר?

יש עוד שנה בדיוק עד שהוא ימריא, ובינתיים הגיליוטינה ממשיכה לחרוק בדרכה מטה, הוא יטוס - ואותי זה יחתוך מבפנים.

אז כיפור עבר, והיה מאוד פרודוקטיבי, הספקתי הרבה מאוד דברים שטוב שהיה כיפור כי אחרת לא הייתי מספיקה.

אני לא צמה בכיפור.
ולא רק בגלל שאני לא מאמינה בדת (נכון אמרתי דת ולא אלוהים - למרבה הפלא יש הבדל בין השניים)

לא צמה ולא מבקשת סליחה, אם פגעתי במישהו ואני יודעת מזה, סביר להניח שכבר ביקשתי ממנו סליחה על זה, כי זה ההגיון שלי. אני לא אבקש ממישהו סליחה רק בגלל שזה כיפור - זו צביעות בעיני ועל כן במקרה כזה אין שום טעם לסליחה.

גם לא שומרת טינה לאנשים, כך שאין מה לבוא ולבקש ממני סליחה בכיפור, אם זה עבר אין לך מה להיזכר בזה עכשיו רק בגלל שכיפור. או שכבר סלחתי ממזמן (וכן, לפעמים אני סולחת בלי שתבקשו - רק בגלל שאני יכולה לראות את ההגיון מאחורי הדברים) או שכנראה מספיק נפגעתי כדי לנתק את הקשר וכל נסיון סליחה רק יגרום לי להתרחק עוד יותר.

כיפור לא צריך להיות תירוץ להעביר דברים. וסליחה המונית ברחבי הפייסבוק לא תכפר לך על שום חטאים.

____________________________________________________

ועוד קטע בנושא אמונה שכתבתי לפני שנתיים בערך. אני חושבת שהוא מייצג הכי טוב את התפיסה שלי לגביי דת ואלוהות:

אמונה וכדומה

על פי כל האמרות אלוהים אוהב אותנו, אוהב אותנו כאב, ועל פי כמה שידוע לי בכל הדתות אנחנו (בני האדם) נחשבים כילדיו . ולכן אני חושבת ומאמינה שכמו כל אב טוב הוא הקנה לנו מוסר ומצפון, אבל הוא גם הקנה לנו רצון חופשי, וכמו כל הורה טוב בסופו של דבר הוא יתמוך בנו בכל החלטה שנקבל, הוא לא מחפש שנסגוד לו ושנבצע טקסים מסוימים אם זה לא מתאים לנו, הוא לא אב מכה שירעיף עלינו מזעמו וינקום בנו של כך שהעדפנו לחיות בצורה מסוימת. אלוהים הוא האבא הראשון ובעל יכולת בלתי נגמרת ולא מציאותית לאהוב , אז אם יש הורים שגם אחרי שגילו שבנם הוא רוצח או אנס עדיין אוהבים את בנם בכל ליבם, רק כי הוא בנם- אנחנו יכולים להיות בטוחים שאלוהים גם אוהב אותם, ואם הוא אוהב אותם, הוא אוהב את כולנו.
אנחנו ילדיו... וגם אם נבחר להאמין בו בצורה שונה מאחרים, וגם אם נבחר לא להאמין בו - האב הגדול תמיד יאהב אותנו, למרות הכול.


אלוהים יודע שהיה לי רע
אלוהים שומע את כל מה שקרה
הוא רואה שאני ממשיכה
קדימה לשם אני מביטה

תראה לי ת'אור
תן לי כוח
לרצות לחיות 
ולא לברוח
תן לי תמריץ בחלום
תן לי לרצות לקום באור היום

הייתי שם כשאבדה תקווה
אבל התרוממתי, קמתי חזרה
נתת לי יד, הושטת עזרה
הקפת אותי בחום ואהבה

יש לו קטע בזמן האחרון, לנסיך שלי, יש לו קטע של לסמן אותי. ואני לא מבינה מאיפה זה בא לו כי הוא הכי לא רכושני בעולם (לפחות ככה הוא מציג את עצמו ולהבדיל ממני שאני הכי רכושנית שיש.)

זה התחיל בקטנה, כאשר יצאנו לרפטינג עם קבוצה גדולה של חברים ואחד החבר'ה שהיה איתנו בסירה זרק לעברי מידיי פעם הערות מיניות - כי זו הנורמה בחבר'ה שלנו, בכל זאת יצאנו מקהילת רוקי. אותו בחור זורק הערות מניות והנסיך מכה אותו חזור ונשנה "כאילו" בטעות עם המשוט, אבל לא באמת. ואני ואותו בחור ועוד איזה שניים שהיו איתנו בסירה מבינים מיד מה הולך פה, איך זה ייתכן שכל פעם שהוא מעיר משהו על ישבני המשוט "בטעות" נוגע בראשו בצורה חזקה. והנסיך? הוא בכלל לא מבין על מה המהומה, בוהה בנוף הירדן שדוהר לצידנו ונהנה מהבריזה הקלילה.

זה המשיך עם איסור ההיקים שהטלתי עליו. נכון, בעלם תקני אין זה ממקומי לאסור עליו דבר וחצי דבר בנוגע לגוף שלי, אבל המציאות גורסת שאני עובדת עם ילדים, ומראה מסויים צריך להישמר. בימינו הקטנים האלה חכמים ביותר ולך תסביר להם למה יש לך היקי על הצוואר ואני בטח שלא רוצה להיכנס לשיחות שזה יגרור משם. בכל זאת צריך לשמור על דיסטנס מסויים ומדריכה חייבת להיראות מכובדת בעיניי החניכים אחרת לא יכבדו את מרותה. אז אסרתי על היקים, לפחות במקומות בולטים. זה עבד לי ברוב הפעמים, אבל כנראה שהאיסור רק דחף אותו יותר ועדיין מצאתי את עצמי מנסה למצא את גוון המייקאפ הנכון שיסתיר את האדמומיות שפרצה על צווארי (טיפ - קונסילר ירוק!) .  

לבסוף שלשום זה הגיע בצורה הכי ברורה שאפשר (לפחות עד עתה) ושמו של הנסיך נשרט עמוק בגבי. לא, זה לא עמוק מספיק כדיי להשאיר צלקת, אבל זה כן ייגרד ויישאר שם לפחות שבוע. כאשר כל פעם שהחולצה או החזיה משפשפות את זה קלות זה גורם לתחושה לא נעימה שמזכירה לי שאני לגמרי ולחלוטין שלו.

עשה בי מה שתרצה - אמרתי לו פעם, ולאט לאט הוא עושה. מצד אחד אני נהנת מזה, התחושה הזאת שהוא לוקח אותי לעצמו, משייך אותי אליו ומרגיש פגוע עבורי כל פעם שמישהו אחר רק מעיף לעברי מבט - הרכושנות הזאת מדליקה אותי. 

מצד שני - נשאלת השאלה, אם הוא פוליאמורי מאיפה באה אותה תחושת רכושנות שלפי טענתו כל ך מנוגדת לאופיו ולנקודת מבטו על החיים. 

זה כאילו הוא משתנה מול עיני, מנהגיו שונים. ואני נזכרת באמרה שאמר לי חבר משותף לפני כחודש "את כל חייו הוא שינה בשבילך - זה עד כמה הוא אוהב אותך" ואני תוהה, לא רציתי שהוא יצטרך להשתנות בשבילי, לא רציתי שהאהבה שלו אלי תשנה את חייו וזה מה שקרה. האם זה נכון? או שהאהבה שלי אליו רק הורסת את האדם שהיה.

הוא: "היי יש ג'חנון בבצרה!"

אני: "אתה עוד רעב?"

הוא: "לא... אבל יש ג'חנון בבצרה!"

אני: "לא... אני מפוצצת, גם ארוחה וגם קינוח.."

הוא: "כן... קרם בוואריה זה ממלא"

אני: "אבל לא יצא לך טעים הפעם, מריר משהו..."

הוא: "טוב מה את רוצה, היה בשר לצהריים, חוץ מזה שחלק נרחב מההכנה זה שלך"

אני: "לא נכון, אני רק חיממתי, אתה זה ששקד והכין עבורי."

הוא: "אנחנו כאלה ביזאריים"

אני: "אבל לפחות אנחנו ביזאריים שמבינים אחד את השני"

וכך עוברת עוד שנה ונראה שכל המתים ימשיכו למות ולא תהיה שום תחייה אלוהית. ואולי זה עדיף, כי אני לא בטוחה מה הייתי אומרת לך אם היית חוזר פתאום.

אולי שאני עדיין כועסת, כן, גם שבע שנים אחרי.

אולי שאני עדיין כואבת ואתה עדיין חסר.

אולי הייתי סוטרת ואז ישר מחבקת חזק.

אולי הייתי פשוט מפחדת שבמהרה שוב תברח.

זוכר את השיר שכתבתי לך, השיר שלך שנכתב בדיוק שנה לפני שעשית את זה לעצמך?

השיר הזה עדיין מתנגן לי בראש כל שנה ביום שלך, התזכורת הפרטית שלי ליום שבוא עזבת.

זה לא משנה כמה שנים יעברו כנראה, אני אף פעם לא אפסיק לבכות אותך.

מקווה שטוב לך שם איפה שזה לא יהיה.

מקווה שעכשיו אתה מחייך חיוך אמיתי ולא ציני, חיוך שבא מהלב.

"הוא הלך" - נכתב ב28.9.04

בשעה הזאת מחר

תסתכלו אל השמיים.

בשעה הזאת מחר

עם דמעות בעיניים.

"למה הוא הלך?"

תשאלו את עצמכם

עם תפילה של מלאך

עמוק בליבכם.

זהו, זה נגמר

פשוט לא היה לו נעים.

זהו, זה נגמר

הוא כבר לא בן החיים.

בשעה הזאת מחר

תסתכלו על השמיים.

בשעה הזאת מחר

עם דמעות בעיניים.

שבע שנים אחרי - יהי זכרו ברוך.

כמה דברים קרו מאז, כמה דברים טובים :)

אני לא אתחיל לחפור עכשיו על הסופ"ש בכנרת כי ייצא ממני יותר מידיי מרמור על חלק מהמשתתפים, אני אנסה להתרכז בחיובי.

בסופו של דבר אפשר לסכם את הסופ"ש כמוצלח. חזרתי עם ישבן אדום ולא מהשמש :). בנוסף אני אצטרך למצא איך לכסות בצורה יותר אמינה את סימני האצבעות שנותרו על הצוואר שלי. בנוגע לתחושה האישית - כן, אני הכלבה שלו, ואוהבת כל רגע מזה.

בחלק היותר רגוע, אם אפשר להגדיר אותו כך...

אתמול הוא הגיע אליי אחרי שהרגשנו שהסופ"ש לא מיצה את עצמו לגמרי (אנשים נוספים באיזור גרמו לאיזושהי פגיעה קלה בחוויה.). הו הגיע מאוחר יחסית כי השאירו אותו במשרד עד שעות הערב הממש מאוחרות. הוא הגיע עייף ורעב. 

כמובן שארוחת הערב שלו הייתה כבר מוכנה עוד לפני שהוא נכנס בדלת. כמובן שאיך שהוא הגיע אמרתי יפה שלום ושלחתי אותו לשבת בעודי מגישה לו את הארוחה החמה ובקבוק הבירה שלו בדיוק כמו שהוא אוהב.

הוא אכל, נרגע ונח בעוד אני מורידה את נעליו ומעסה את כפות רגליו.

כשסיים שאלתי אם הוא מעוניין להתקלח עכשיו על מנת שאוכל להכין לו את המקלחת. הוא הכריז שאני צריכה להתקלח יחד איתו. ניסיתי להסביר שכבר התקלחתי מוקדם יותר ושלא יהיה בריא לשיער שלי להיחפף פעמיים באותו יום (כי הרי הוא לא יכול להתקלח יחד איתי בלי להרטיב לי את השיער). ההסבר שלי נחסם. הלכתי להכין את המקלחת ולאחר מספר שניות הוא נכנס אחרי. מתחיל להפשיט אותי ולגעת בי בחושניות. ניסיתי להסתובב אליו על מנת להפשיט גם אותו, אבל הוא חסם אותי, עוצר אותי עם הגב אליו ומניח את אצבעותיו על צווארי, כל תנועה שלי גורמת להתחזקות האחיזה.

"פתחי את המים" ואני מסובבת את הברז לפי הפקודה. הזרם מקפיא והוא דוחף אותי לתוכו. אני מנסה לווסת את טמפרטורה המים וחוטפת על כך מכה חזקה בישבן. בעודי עומדת בתוך המים הקפואים הוא מוריד את בגדיו. תנועת משיכה חזקה מפילה אותי לרצפה ובעוד זרם המים מעוור את עיני הוא מסובב אותי אליו ודוחף את איברו לפי. "זה מה שרצית לא?" אני שומעת את החיוך בקולו. אני לא עונה, רק ממשיכה למצוץ, מנסה להתעלם מהזרם הקפוא שממשיך לרדת עלי מלמעלה.

אני מרגישה את ידו אוחזת בשיערי ומכוונת אותי לפי רצונו בעוד הזרם מתחיל אט אט להתחמם. לאחר דקות ספורות הוא מרים ודוחף אותי על קיר המקלחת, הרחק מן המים, אל הקרמיקה הקרה גם כן. בשלב הזה כל גופי מצטמרר מהקור ופיטמותי קשיחות לגמרי. הוא נעמד בתוך המים בעצמו, דוחף אותי עם ידו האחת אל הקיר ונוגע בעצמו בידו האחרת, נהנה מהמצוקה שלי ומחום המים בו זמנית.

ידו שעד עכשיו החזיקה אותי צמודה לקיר מלטפת אותי בעדינות בגב, מלטפת ושורטת לסירוגין. אני מנסה לשלוח את ידי לגעת בו מאחורי גבי ומקבלת עוד מכה הגונה על הישבן "לא הרשתי לך לגעת!". אני מקבלת את הדברים ומחזירה את ידיי למקומן. קשה לי להחזיק אותן שם, קשה לי שלא לגעת בו, ובעוד אני נאבקת עם עצמי לא לשלוח את ידי אליו הוא ממשיך לגעת בי, חופן את שדי בידיו, מחליק אותן מידיי פעם למטה. נוגע באיברי ובודק אם הרטיבות היא מהמים או מתוכי.

אחרי דקה שתיים הוא נכנס אליי, בהפתעה ובלי שום הכנה מראש, אפילו לא הרגשתי אותו מתקרב. הוא נכנס בכוח וגופו מצמיד אותי אפילו יותר אל תוך הקיר. אני מנסה לדחוף חזרה אבל סטירה מצלצלת מזכירה לי שאסור לי לזוז. הוא חודר אלי שוב ושוב, וכל כניסה שלו דוחפת אותי חזק יותר אל הקיר עד שברכי ומצחי מתמלאים סימנים כחולים. הוא ממשיך לדחוף ומחזיק אותי בכתפיים בכל הכוח שלא אוכל לזוז. וכל כניסה שלו אליי רק מרגשת אותי יותר, כל יציאה גורמת לי לאבל ואני מחכה בחוסר נשימה שרק יחדור שוב. 

הוא מפסיק ומושך אותי מחוץ למקלחת, מכופף אותי מעול הכיור וממשיך לחדור. כל פעם חזק יותר ויותר.  וכל פעם שאני טיפה זזה, טיפה מנסה לשנות לתנוחה קצת פחות כואבת, קצת יותר נוחה, כל פעם הוא מוריד לי סטירה. 

אני מבקשת לגמור ומקבלת סירוב, אני מתחננת ועדיין אין אישור. הוא תופס את צווארי וחונק אותי, ואני כבר כמעט ומתפוצצת אבל נשבעת לעצמי להחזיק מעמד. הוא גומר, ואני מרגישה אותי מתפוצץ בתוכי וכמעט מתפוצצת בעצמי. אבל הוא עדיין לא מרשה.

הוא אוסף אותי אליו, רואה כמה אני משתוקקת למגעו, לאישור לפורקן. הוא מחבק אותי ומנענע בראשו בשלילה, מחייך את החיוך הממזרי שלו. 

אנחנו מסיימים להתקלח, הוא חופף את שיערי בעדינות ואני מסבנת אותו באהבה.

אנחנו הולכים לישון, אני עדיין רגישה והוא ממשיך לשמור אותי חמה בנגיעות קלות, אבל ללא אישור גמירה.

בבוקר, לפני שהשעון מצלצל אני מתעוררת כשידו נמצאת בתוכי ממשיכה את מה שהוא התחיל בערב הקודם. נוגעת ומרטיבה אותי. אני על התפוצצות וכבר לא יכולה להחזיק יותר. הוא מחייך אליי "עכשיו מותר לך".

הוא קם להתלבש. אחרי שאני מצליחה לאסוף את עצמי אני קמה להכין לו קפה.

"אז מה שרצית נכון?" ואני מחייכת את החיוך הביישני שלי.

"אתה יודע שאני לא מרגישה בנוח לדבר על זה... אבל נראה לי שהעוצמה שהרגשתי היום בבוקר יכולה להעיד במקום המילים שלי."

הוא מחייך, שותה את הקפה שלו, מנשק אותי לשלום והולך לעבודה.

"בוקר טוב" אני שולחת מאחוריו.

"והוא מעבר לכתפו עונה לי "בוקר נפלא". 

משהו לא מובן בעליל קורה כאן... ואולי אני פשוט לא יודעת איך לקרא את המפה כמו שצריך...

יום שבת בערב, קבענו להיפגש, הוא שכח. הוא קבע ללכת עם ידידה שלו להופעה, אני נתבקשתי להצטרף על מנת שהוא יוכל להנות מחברת שנינו מבלי לבטל לאף אחת את התוכניות.

אני לא מתה על הופעות, או מסיבות המוניות כמו שהוא הולך עם אותה ידידה, לכן בדרך כלל שהם יוצאים ביחד אנימעדיפה לתת להם להנות ולהימנע מאי הנעימות. אבל הפעם החלטתי לזרום (גם הבטיחו לי שזו הופעה קטנה ולא צפופה עם המוני אנשים.)

ואכן המקום היה סביר ביותר, ואפילו המוזיקה הייתה יחסית נעימה לאוזן.

לפני תחילת ההופעה עמדנו בחוץ שותים, מעשנים ומדברים.

וכמו כל שיחה שבה משתתפים שלושה אנשים חרמנים (כי לידידה שלו אין כרגע בת זוג) הנושא מהר מאוד כוון לסקס.

שאלתי אם הוא סיפר לה על המסיבה שהיינו בה בחמישי, הוא לא, היא לא אוהבת דברים כאלו. כמובן שאותה ידידה מתחילה להתעניין, על איזה דברים אנחנו מדברים שהיא לא אוהבת. "BDSM". לא... היא לא בקטע, אבל הנסיך כן!

"אתה בקטע?" שאלתי עם עיניים פעורות לרווחה...
"כן... לא סתם יש לי שוטים במגירה.."

אז כן.. אכן יש לו שוטים, ואף אזיקים ובכלל הבחור מצוייד למדיי (;)) אבל באותו רגע החלטתי לעזוב את השיחה, מה שגם שהיא בכלל הדרדרה לאפיקים אחרים שאני לא מעוניינת להיכנס אליהם או לדון בהם (יש עוד שנה, תנו לי לנשום אותה בשקט).

מאוחר יותר באותו ערב כשנכנסנו לישון שאלתי אותו על זה. ניסיתי להבין, אם הוא כן בקטע, איך זה שאיתי זה לא זורם לו באופן טיבעי.

לצערי הוא לא ידע לענות לי.

ואני יושבת ותוהה,, אולי אני זאת שמשדרת משהו שמונע את החשק הזה לצאת ממנו... ואיך אני יכולה בכל זאת לעורר את השולט שבו.

אז אחרי שהוא עצבן אותי קצת כי קבענו להיפגש בשעה מסויימת והוא איחר לי, (בשעתיים!!) הגעתי אליו.

התארגנו התייפיפנו והתלבשנו (טוב על מי אני עובדת, לי זה לקח כמעט 40 דקות להתארגן, הוא פשוט זרק על עצמו בגדים והיה מוכן בחמש דקות), יצאנו לדרך מאושרים וטובי לבב... המחשבה הייתה להגיע לפני חצות כדיי לקבל את ההנחה על כניסת זוגות, ואכן כך היה, אלא כשנכנסנו למקום הוא היה שומם - מסתבר שלאף אחד לא איכפת מההנחה ואנשים לא מתחילים להגיע לפני שתיים עשרה וחצי.

ישבנו לנו על הבר. הוא הזמין בירה ואני מחוסר חיבתי למשקה המדובר הזמנתי וודקה-רד בול  (זה גם עוזר לי להשתחרר יותר מבירה) .

דיברנו, אחזנו ידיים, ובכלל התנהגנו כזוג הוונילי שאנחנו. לי זאת הייתה המסיבה הראשונה, אבל הוא כבר היה בכמה כאלה (אווו צחוק היקום עליי).

לקראת אחת הגיעו כמה אנשים שאנחנו מכירים מחיים אחרים. ידעתי שהם בקטע, ידעתי אפילו ששנים מהם יהיו שם בוודאות, אבל היה נורא נחמד לראות גם את השאר. 

אחרי עוד איזה חצי שעה נכנסנו לחדר המשחקים כדי לראות הופעה של זוג משניהם. הייתה הופעה מדהימה!!! ובסוד אני אגלה שאפילו מחרמנת בטירוף הרגשתי את עצמי לאט לאט מכתימה את התחתונים, בזמן שהוא צופה, נראה משועמם למדי ובסך הכל מחזיק לי את היד. שאלתי אותו אם הוא משתעמם והוא אמר שלא, אז המשכנו לצפות בהופעה עד סופה.

כשהיא נגמרה החלטתי שאני כנראה עוד לא משוחררת מספיק ושתיתי עוד וודקה-רד בול. זה כבר עשה את שלו.

משם הערב רק נהיה מדהים. רקדנו, התחרמנו, צחקנו, הכל היה נפלא! (או שאולי היה זה האלכוהול?)

באיזשהו שלב התיישבנו לנוח (בעיקר כי הייתה לי סחרחורת) ואחד מהידידים שלי התיישב לידנו בדיוק בעודנו מנהלים את השיחה (בערך - הייתי שיכורה!) על למה התעקשתי לבוא למסיבה הזאת.

תבינו - יש לי בעיה קשה - אני לא מסוגלת לדבר על סקס עם בני זוג, זה מביך אותי מידיי. עם כל העולם ואחותו אני אדבר חופשי על הדברים הכי קינקיים שיש, עם בן זוג?!?!? אפילו רמיזה בנושא גורמת לי לעלות גוון עגבניות טריות.

אז מתיישב לידינו אותו ידיד באמצא אותה שיחה, ואני פונה אליו ומבקשת את עזרתו "תסביר לו למה גררתי אותו לפה!" ואותו ידיד (שגם ככה היה בסוטול משל עצמו) פונה בשאלת הסבר הדגמתי או הדרכתי. "מילולי" ביקשתי, והידיד פותח בנאום מרשים על כך שהנסיך שלי צריך לקשור אותי לאיזה עץ, להכות אותי קצת, אולי גם להשפיל, ואז לזיין לי את הצורה. אני כמובן במהלך אותו נאום קוברת את פניי כמה שיותר קרוב לאדמה מהמבוכה, אבל כשהוא מסיים ושואל אם הצליח לקלוע לכוונותיי אני מסמנת "לייק" עם האצבע.

הנסיך מקשיב לאותם הדברים באותן הפנים הקבועות והאדישות שלו. אי אפשר לדעת אף פעם מה הוא מרגיש על משהו. ואני כמובן עודני מובכת ולכן לא נכנסת לנושא.

הערב ממשיך, עוד ריקודים, עוד קצת חירמונים, הכל בלייט, הכל בווניל.

כאנחנו חוזרים סוף סוף אליו ומתכוננים לשינה עולה בי המחשבה שתמיד עולה כשאנחנו מסיימים ערב יציאה. הוא תמיד אומר שאני נראית מצויין, "כוסית" הוא קורא לי, "יפייפיה", אבל משום מה כל העיניים הסקסיים מתחילים אחרי שאני כבר בבגדי שינה ומכורבלת. ללא איפור, ללא תלבושת חושפנית. עם פיג'מה ועייפות. אם אתה כל כך אוהב את איך שאני משקיעה בתלבושות היציאה למה לכל הרוחות אתה מחכה שאוריד אותן כדיי לזיין אותי? למה אתה לא יכול לגרום לי להרגיש באמת סקסית ולזיין אותי עם הבגדים כאילו אתה לא יכול לחכות ולחדור אליי?

אבל סטינו מהנושא.

התארגנו לשינה ונכנסנו למיטה. כמובן שהיו עיניינים. לא, הוא לא איכזב אותי, הוא לעולם לא יוכל לאכזב אותי, זה פשוט לא אפשרי מבחינה פזיולוגית. אבל כהצלחתי סוף סוף בחושך להוציא את המילים וללחוש לו שאני רוצה שהוא יהפוך אותי לכלבה הקטנה שלו כל מה שהוא יכל לעשות זה לסובב אותי ולזיין אותי בדוגי. ניסיתי להפוך את זה ליותר, ביקשתי אישור לפני כל אורגזמה, התחננתי לפי הצורך, אבל זה הרגיש רמאות.

אולי הוא פשוט לא בנוי לזה למרות מה שחשבתי. אולי אני צריכה לשים את הדברים האלו בצד ופשוט להנות ממה שיש ביננו, שזה לא רע בכלל, אני נהנת גם מהסקס הרגיל והפשוט איתו. אוליי בעצם מה שחשוב זה באמת הרגש העצום הזה שיש בינינו וכל השאר זה פשוט תוספות. אוליי כמו שהוא שם בצד את הפוליאמוריה בשבילי אני צריכה לשים בצד את הBDSM עבורו. אוליי...

אז היום זה קורה בפעם הראשונה, הנסיך המקסים שלי לוקח אותי למסיבת פטיש :)

הולך להיות מגניב אני מקווה...

סליחה על הפוסט הקצר, אבל אני נורא מתרגשת שחייבת לשתף...

אף פעם לא חשבתי שדבר כזה יקרה, שאני אתחנן אליו שלא ייגע בי? ואני לא מדברת על מגע אלים או כואב, אפילו רפרוף האצבע העדין ביותר היה יותר מידיי עבורי באותו רגע. כל הגוף שלי התכווץ כל כך הרבה פעמים, והשרירים כבר כאבו אבל כאב טוב כזה... 

ואני שוכבת על המיטה חסרת אוויר וקשת נשימה, מנסה להמיר את הנשימות למילים, וכל מה שיוצא ממני זה תחנונים, בקשות מלאות רחמים, נסיון לתת לעצמי עוד טיפה זמן לנוח, אבל אותו זה רק הדליק יותר. כל הניסון הזה. ברגע שרק הצלחתי למקד את מחשבותי ולנסח בקשה פשוטה שיחדל, שוב הוא לקח אותי אליו, סוחף אותי בתוך הגוף שמעקצץ בכל נגיעה הכי קטנה.

בדרך כלל אני סופרת כל פעם ופעם, אבל אתמול, בין העשרים לשלושים התבלבלה לי הספירה, וזה בלי להגזים בכלל.

כשסיים סוף סוף, פשוט שכבתי שם, חסרת יכולת תזוזה, מנסה להבין מאיפה זה הגיע ואיך זה בא. מנסה לראות היכן אני ומה הולך מסביב, איבדתי את הסביבה לרגע, איבדתי את הכל כולל את עצמי, הדבר היחיד שהיה בטוח זה הוא. 

הנשימות שלו לצידי, נוגעות בעורי ומחזירות אותי לאותה סחרחורת כמקודם. ישנתי ערה לחלוטין, לא מודעת לכלום חוץ מהחלום ששוכב לצידי, "בבקשה, די.." התחננתי שוב, בלתי מודעת לעובדה שהוא כבר אינו נוגע בי והתחושה היחידה זה הריקושטים של מה שנשאר מאחור.

בבוקר לא הייתי מסוגלת אפילו לקום להכין לו קפה מרוב התשישות. פתחתי את עיני לרגע מתנצלת על חוסר יכולת התזוזה, אך לפני שנעלם וחזרתי על עומק החלום יכולתי לראות את החיוך שעזב יחד איתו.