אי שפיות

אני מודה, יש לי בעיה. אני מכורה בצורה פנאטית לסדרה מסויימת. כן, אני יודעת שזו רק סדרה. לא, אסור לכם להגיד לי דבר כזה אם אתם לא רוצים שאני אתפוצץ עליכם.
אותה סדרה הייתה בחופשה במשך כחצי שנה. חופשה באמצע העונה! (לפעמים יש לי חשק לחנוק את היוצר אם הוא היה במרחק יד). ועל כן, כאשר סוף סוף חזרה הסדרה ביום שבת האחרון, כמובן שישר רצתי להוריד את הפרק, וברגע שירד, השתקתי את כל המצויים בבית (שכבר רגילים לשגעונות שלי בנושא). 
מר בחור היה איתי באותו ערב. הוא כבר מכיר את הפנאטיות שלי עם הסדרה הזאת. ולכן ידע שלא משנה מה יגיד רואים עכשיו את הפרק בשקט מופתי (ושיגיד תודה שלא הכרחתי אותו בצפייה שנייה ישר אחרי כפי שאני עושה בדרך כלל).
אז צפינו בפרק, תוך כדי שאני נאלצת להזכיר לו כל פעם מחדש שאסור לדבר במהלך ההקרנה הראשונה. כל נסיון שלו לגעת בי נתקל בהרחקה מיידית, כי פשוט אסור להסיח את געתי במהלך הפרק! וסך הכל עבר בסדר, כי הוא הבין שזה ככה רק 45 דקות, ואחר כך אני חוזרת למצב נורמאלי.
אז זהו, שלא בדיוק. באופן רגיל אחרי הפרק אני צופה בו שוב, כדי להקל טוב יותר את מהלך הדברים (זו סדרה עם כל כך הרבה רבדים). ואחרי עוברת לשיחה בת שעה לפחות עם החברה הכי טובה שלי ואנחנו מדסקסות באדיקות את הפרק עד חפירה מוחלטת שאין ממנה חזרה.
זה לא היה המצב הפעם כי מר בחור היה עימי וניסיתי לצמצם את החפירה למינום. אז וויתרתי על צפייה חוזרת. וויתרתי גם על חפירה מוגברת. אך הדברים נתו את סימניהם היות והפרק עוד ישב לי בראש, והעיניינים מתנהלים שם בפנים בלי שום קשר לרצונות ההדחקה שלי.
ועל כן כאשר פרשנו למיטה ואני עוד חופרת ביני לבין עצמי את קורות הפרק, מר בחור נעלב קשות. "את מנשקת אותי וחושבת על הדוקטור" הוא האשים אותי. ואני ניסיתי לגרום לו להבין, זה לא הדוקטור - זה מה שקורה איתו!
כלומר זה לא משנה כמה אני מנסה לשים את ההתמכרות שלי שלי בצד עבורו, אני עדיין יוצאת לא בסדר, תמיד לא בסדר.

בנימה אחרת. היינו במסיבה בראשון. היה חביב למדיי. קצת צפוף יתר על המידה לטעמי, כמו גם כמות הערסים הבוהים עלתה בהרבה ממה שאני זוכרת ממסיבות קודמות. נראה שמספיק שהם יורידו חולצה ואפשר להעביר אותם בסלקציה. חלקם אפילו חזרו ללבוש אותה ברגע שעברו בדלת ובתוך מעטה השחור אפשר היה לראות פסים ומשבצות לרוב. (בעוד אני מסבירה מראש לחברים שלי שאין מצב שהם יעברו סלקציה עם הבגדים שהם רצו ללבוש). ההופעות היו נחמדות, חוץ מאחת שהייתה משעממת בטירוף (טוב הבנו שאתה מרביץ לה בטוסיק - אפשר לעבור הלאה?) הכל היה ממש מדליק ומחרמן (במיוחד זאת עם השעווה). 
את החדר המשחקים לא הצלחנו למצא, וזה לא שלא חיפשנו, בכל המקום עברנו ונראה שהוא פשוט לא קיים למרות הטיזרים בהזמנה. 
בערך אחרי שעה וחצי כבר נטשנו את המסיבה. היה נחמד - היה יכול להיות יותר.

בגיל 15 התפרצה אצלי מניה דיפרסיה. ובעקבות נסיונות אובדניים כאלה ואחרים הגעתי לאשפוז בבית חולים פסיכיאטרי. את כל שנות ההתבגרות שלי ביליתי סגורה. תחת נסיויים כאלה ואחרים של רופאים למצא עבורי את האיזון התרופתי שיחזיר לי את השליטה ברגשות שלי ובדרכים שהם באים לידי ביטוי. בגיל 19 שחררו אותי, הסיבות לכך רבות, אבל המרכזית בהן הייתה שהגעתי לגיל שבו צריך או לשחרר או להעביר למחלקת מבוגרים ולדעת המטפלת שלי (שגם בדיוק סיימה את עבודתה במוסד) הדבר רק יגריע ממצבי. 

העבירו אותי להוסטל - בית לפגועי נפש שאמור להיות מעבר בין בית החולים והחיים העצמאיים. שלושה חודשים בדיוק שרדתי במקום ההוא עד שחלה שוב הדרדרות במצבי. 

ההדרדרות גרמה לכך שהיו צריכים לאשפז אותי שוב. אבל הפעם זה היה במחלקת מבוגרים. זה היה השלב שהעיר אותי. 

חמישה ימים במחלקה הזאת גרמו לי להתעורר, פתאום הבנתי שאני לא יכולה להמשיך ולהפיל את האחריות למצבי הנפשי על אחרים, אני לא יכולה לסמוך על כדורי קסם ועל רופאים שיעזרו לי לשלוט במצבי הרוח. אני חייבת לקחת את המושכות לידיים שלי. אני חייבת ללמוד להשתלט על חיי. 

אחרי חמישה ימים נגשתי לרופא שטיפל בי ודרשתי ממנו להשתחרר, מכיוון שבסופו של דבר אני זאת שחתמה על אישור אישפוז הוא היה חייב להענות לבקשתי. 

עזבתי את הבית, עברתי לגור אצל חברים בתל אביב והפסקתי עם הכדורים. לקחת לי בדיוק יום עד שמצאתי עבודה ופחות מחודש למצא דירה שאני יכולה להרשות לעצמי ולעבור אליה. 

אז נכון זו הייתה דירת חדר מצוקמקת, אבל סוף סוף אני הייתי אדון לגורלי, ואף אחד לא יכל להגיד לי מה לעשות ואיזה כדורים לקחת. 

במהלך השנה הראשונה היה לי מאוד קשה. המחסור בכדורים התחיל לת אותותיו והיציאה מתוך הערפול המוחי שאפף אותי מגיל 15 הייתה פשוט הלם. אבל עמדתי בהחלטתי ולא אפשרתי לעצמי להשבר. כל פעם שהייתי קרובה אל הסוף הזכרתי לעצמי שזה בידיים שלי ואני חייבת להשאר בשליטה על הרגשות שלי. 

עם הזמן השליטה הזאת הפכה לטבע שני, מצב שממנו אין לי יכולת להתנער. הצורך לשמור על עצמי, לשמור מפני עצמי, הצורך הזה מחייב ממני להשאר תמיד בהכרה מלאה לעצמי ולסובב אותי. הצורך הזה בסופו של דבר מעייף אותי.

אחרי חמש שנים שבהן אימנתי את עצמי להיות מודעת ולשים לב לכל פרט קטן במצבי הרוח שלי, להיות מוכנה לכל שינוי, גם העדין ביותר. אחרי חמש שנים כאלה הבנתי מה המחיר שנדרש ממני על כך. הצורך בשליטה יומיומית מנעה ממני את היכולת לפרוק באמת, מנעה ממני את הזכות לנוח. מנעה ממני את האפשרות באמת לחוות משהו בצורה אמיתית ללא הצורך התמידי בניתוח המצב, אלה פשוט להנות.

מתוך ההבנה הזאת ומתוך עוד הבנות שצמחו במקביל, אבל אני לא אכנס אליהן כרגע התחלתי לחפש את השחרור. כאשר הקו שהנחה אותי הוא שאני לא יכולה להשתחרר באמת אם אין מי שישמור עלי מלפול. 

וכך יצא שהגעתי לעולם היפה הזה. העולם שיש מי שמוכן לשמור עלי בזמן שאני משחררת את כל המעצורים שבניתי במהלך חיי. שייקח ממני את השליטה וייתן לי להתפרק גם אם זה רק לכמה שעות בודדות. אבל השעות האלו ייתנו לי את הכוח והמנוחה על מנת שאוכל להמשיך ולשמור על הרגשות שלי בשליטה. 

אז הוא לא בקטע של ולנטיין. אבל זה לא משהו חדש. הוא אף פעם לא אהב קיטש. ואני דווקא כן. אומנם לא בצורה מוגזמת, אף פעם לא ביקשתי דובי ופרחים. אבל אני כן הייתי שמחה אם הוא היה מציע שנבלה את הערב ביחד במקום להודיע לי שהוא הולך להיפגש עם חבר. 

באופן כללי הייתי שמחה לבלות יותר זמן איתו. אין לנו עוד זמן רב ביחד. חצי שנה ואז זהו. ואני רוצה להכניס בחצי השנה הזאת כמה שיותר ממנו בחיי. זה מה שאני רוצה, אבל מצד שני זה גם מה שאני חוששת ממנו, כי ככל שנבלה יותר זמן ביחד ככה הפרידה תהיה קשה יותר. 

שלשום הייתה לו יומולדת. איכזבתי קשות בתור בת זוג. את המתנה הוא קיבל בתחילת השבוע (לפי בקשתו) ועמה נאמר גם "מזל טוב" מסורתי. אז כאשר השעון צילצל חצות בתאריך היוולדו שכחתי לברך אותו. דיברנו בטלפון, עד חצות וחצי נמשכה השיחה ואני עדיין לא זכרתי לאחל. גם בבוקר למחרת כשהתעוררתי ושלחתי לו אסאמאס בוקר טוב לא עלה בזיכרוני לברך. רק אחרי שהוא שלח הודעת תזכורת שעוד הוא מחכה לאיחול שלי, רק אז נפל אצלי האסימון והבנתי את גודל המחדל. במהלך היום שלחתי לו מזל טוב בכל שעה עגולה, אך גם זה לא הרגיש לי מספיק כדי לפצות על הטעות. כאשר נפגשנו בערב התנצלתי שוב ושוב. הוא אמר שזה בסדר, אבל בעיניו ראיתי עדיין את הפגיעה. זה לא בסדר, ואני מרגישה עדיין כל כך נורא. 

את הערבה העברנו בכייף ובשמחה. דאגתי מראש לכך שאני זאת שאנהג כדי שמר בחור יוכל לשתות כמו שצריך וכמו שהוא אוהב. ואכן הוא השתכר לא מעט, את הדרך חזרה בילינו בשירה משוטת בשירי אהבה קיטשיים. כן כשהוא שיכור הוא כן קצת קיטשי. וכמובן כשהוא שיכור הוא יותר פתוח. אם אומרים "נכנס יין יצא סוד" אז כשנכנס וויסקי יוצאים הרבה דברים מקסימים. הוא סיפר לי על הנקודת זמן המדוייקת שבה הוא החליט שאנחנו נהייה ביחד, שלוש שנים לפני שזה קרה באמת. הוא קרא לי המכסה שלו ואמר עוד כל כך הרבה דברים שאני פשוט הייתי עסוקה בלהינמס בכיסא. וכמובן לאכול עוד יותר את עצמי על כך שאיכזבתי ושכחתי את יום הולדתו.

מכיוון שאני אף פעם לא יודעת מה הוא רוצה הצעתי לו לבחור את הדרך שבה אני אפצה אותו - בהתחלה חשבתי להציע לו שאני אעשה כל מה שהוא רוצה, אבל זה לא פיצוי כאשר זה מצב נתון במערכת היחסים שלנו. הוא אמר שלא צריך פיצוי. אבל אני עוד אחשוב על מה אני יכולה לעשות כדי לכפר על חוסר יכולתי.

היה לילה נהדר, אני כל פעם מתאהבת בו מחדש. כל מפגש איתו רק מחזק את רגשותי אליו וכל פעם שאנו נפרדים אני מתחילה להתגעגע. בזמן שכל הרגשות הללו גועשים בתוכי, גדל לאט לאט הפחד שהוא יעזוב בקרוב ואני אשאר עם חור עצום שאין לי מושג אפילו איך להתחיל למלא.

אז אחרי התלבטות קשה של חודשים, וחוסר בטחון כללי עם כל הנושא, יום שישי הודעתי לו על החלטתי.
כאשר מר בחור יטוס לו לטיול החצי שנה באוסטרליה הקשר בינינו יסתיים.

עם כל הקושי והאהבה הגדולה שלי כלפיו החלטתי לא לעשות את זה לעצמי. אני לא אשב ואחכה לו בזמן שהוא מזיין את כל אוסטרליה, וזה בדיוק מה שאמרתי לו. 

זה לא היה מקובל עליו. זה נוגד את מה שדיברנו עליו קודם לכן, התכנון היה שנשאר ביחד ואז כשהוא יחזור נתחיל שוב מאיפה שעצרנו. 

אבל עמוק בבטן אני יודעת שקשר שכזה ירצח אותי לאט לאט מבפנים. ואני לא יכולה לשים את חיי בהמתנה עד שהוא יחזור. 

הוא מבטיח שהוא יחזור אלי, שהוא אוהב אותי ושהוא לא רוצה לנתק את הקשר בינינו, אבל אני לא חושבת שהוא לא יכול להבטיח דבר שכזה. הוא לא יודע איך הוא ירגיש אחרי חצי שנה שנהיה בנפרד, הוא לא יכול לדעת אם הוא אולי יפגוש שם מישהי אחרת ויתאהב בה. חצי שנה זה כל כך הרבה זמן - בן אדם יכול להשתנות מקצה לקצה.

אז נכון, זה כואב, ונכון שאני עדיין אוהב אותו. אבל אני מעדיפה לא לצפות למשהו שעלול לאכזב אותי בצורה מרסקת. 

הוא לא הבין את הטיעון שלי, אבל לא השארתי לו ברירה ולבסוף הוא קיבל את דברי. עד אוקטובר אנחנו ביחד, וכשהוא יפרד מהארץ הוא יצטרך להיפרד גם ממני. 

אז יומולדת מחר....
עוד שנה עברה. כל כך הרבה היה.
אני לא אחפור ואסכם. קודם שיעבור מחר. ואחרי זה נראה.
סופ"ש שלם עם מר בחור לכבוד היומולדת שלי - זה מה שאני מצפה לו הכי מכל.

הוא עסוק במחשב, לומד, לא נותן לי יחס. ככה זה... בשבות הוא הוא לומד, וגם אם אני שם אני אוויר כי הלימודים יותר חשובים.

כל שבת זה כך. והיום נמאס לי, אני רוצה יחס. נכנסתי מתחת לשולחן וישבתי לרגליו, הוא עדיין התעלם ממני, מכיר כבר את העובדה שאני מציקה לו מידיי פעם ומתעקש להתעלם. 

בשנייה הראשונה שנגעתי בו הייתה איזה תנועה קלה שבקלות, אבל הבחור שלי עקשן ועל כן לא יראה כניעה לתאוות הבשר. 

פתחתי את מכנסיו והוא עדיין מתעלם, להפשיל את תחתוניו הייתה משימה קשה ביותר היום והוא סירב לשתף פעולה, רק אחרי שנשכתי אותו בירך והוא קפץ רק אז הצלחתי להפשיט אותו לגמריי.

ואני מתחילה לנשק וללק, לשחק ולינוק. לאט לאט הבחור שלי מתקשה, למרות חוסר רצונו ולמרות התעקשותו לנסות להתעלם ממני,העקשנות שלי התגלתה כחזקה יותר.

אני ממשיכה את עבודתי מאושרת מחוסר היכולת של איברו לשתף פעולה עם רצונותיו, מגניבה מידיי פעם מבט אל פניו, הן עדיין מרוכזות במסך, אך האישונים לא זזים כמקודם, הקריאה נפסקה.

לאחר דקות נוספות אני מגניבה שוב מבט, הבחור שלי מסתכל עלי, מבטו משועשע וכועס כאחד. לא יודע אם לכעוס על שהפרעתי לו בלימודים או לשמוח על המצב הנוכחי.

הוא מחליט לוותר לי הפעם, שם יד על ראשי ומעביר ליטוף מלא חיבה, ואז אצבעותיו תופסות בשיערי בחוזקה והוא מתחיל להזיז עצמו בכוח בתוף פי. מזיין לי את הפה ולא מפסיק להביט בי מביטה בו מלמטה. 

כשהוא לבסוף משחרר לתוך פי אני כמעט ונחנקת מהעוצמה. הוא מנקה את עצמו עם מגבון לח ורק לאחר מכן מושיט גם לי אחד. הוא פונה להמשיך בלימודיו, מחזיר את מבטו למסך ואישוניו שוב זזים בקצב הקריאה.

אני מנקה את את עצמי, שמחה שזה היה ועצובה שכבר נגמר.

אני מרגישה את ידו מקרבת את ראשי ומניחה אותו על ירכו, ואז ידו מלטפת אותי ברכות עדינה ונהדרת.

הוא עדיין לומד, עדיין עסוק ואינו מתייחס. אבל אני כבר לא אוויר.

פעם בכמה חודשים אני שוב נכנסת לסטרס הזה של לגור בחור שבסוף העולם.
זה קורה בעיקר כאשר אני צריכה להתחלק ברכב ומוגבלת ע"י תחבורה ציבורית, כך שכל האמצעים הכשרים לבריחה מהמקום המזוויע הזה כושלים ואני נשארת תקועה וחנוקה.

היום זה קרה. והקלאסטרופוביה המנטלית שלי פרצה בכיעורה.

התקשרתי אליו, בוכה ומיילת, על כמה אני שונאת את העיר הזאת. על כמה אני מרגישה חנוקה ורק בא לי לברוח מפה. על כמה נמאס לי ואין לי כוח וכמה קשה לי שאין לי שום פתרון בנושא.

האינסטינקט הראשוני שלו היה כמובן לנסות ולפתור את הבעיה. הוא לא יכול, וההצעות שלו רק הבהירו לי כמה זה לא אפשרי מבחינתי לפתור את המצב המחורבן הזה.

ביקשתי שיפסיק - הוא הפסיק ושאל איך הוא כן יכול לעזור. אמרתי לו שאני צריכה שיבוא לחבק אותי ולהרגיע.

אבל האירוניה - בגלל שאני גרה כל כך רחוק הוא לא יכול להגיע ובמקום זה הוא נתן לי עוד סיבה למה אני מרגישה כל כך רע עם המקום הזה שאני נמצאת בו.

אני יודעת שזה אנוכי מצידי לרצות זאת, אבל רק פעם אחת הייתי רוצה שכשאני צריכה אותו הוא באמת יבוא ולא יסתפק בנסיונות עזרה מרחוק. כי זה לא עוזר, לא באמת, אפילו לא בקצת. רק גורם לי להרגיש עוד יותר מרוחקת וכלואה.

ןאני כל כך שונאת להיות פה!
אני שונאת את זה שהחיים שלי על הולד כי אני רחוקה מכל החברים שלי. אני שונאת את זה שאני תלויה באחרים כדי לחיות. ואני שונאת את זה שגם כשאני ממש צריכה אותו המרחק יותר משנה מהצורך שלי. 

וכן מדובר בארבעים דקות נסיעה, זה רחוק, אבל בשבילו הייתי עכשיו מחרימה לאמא שלי את הרכב, כי אם הוא היה צריך אותי הייתי נוסעת גם עד אילת.

אתה יושב לך שם עם חברים, עונה לי לאסמסים בין בירה אחת לשניה.
אני יושבת פה על הספה, צופה במרקע וחושבת עלייך.
אני רוצה לכתוב לך שאני זקוקה לך, אבל נמנעת. איך תקבל את התלותיות הזאת שלי בך?
כעסת עלי שלשום שאני תמיד דוחפת אותנו לעשות דברים שאתה רוצה לעשות ואף פעם לא מבקשת לעצמי, אבל מה עוד יש לי לבקש חוץ מזמן נוסף לצידך?
הייתי רוצה ללכת לישון כל לילה בזרועותייך, אף פעם לא לחדול. ובבוקר לקום ולהגיש לך את הקפה, לזחול חזרה למיטה בעוד הריח שלך עדיין על הכר ואני יכולה להסניף אותו בעוד אתה עוזב לעבודה.
אני רוצה לבשל לך, לכבס לך, לנקות ולסדר, אני רוצה לטפל בך ולשמור עלייך. ולא כמו שאתה רואה את זה, לא להפוך לאמא שלך, כי אם לבת זוג אמיתית כזאת שהיא לפעמים אימהית ולפעמים מאהבת, לפעמים הילדה ולפעמים השומרת. 

למה אתה כל כך חסר לי כל הזמן?
אני מנסה להבין בעצמי את הצורך הזה להיות לצידך ללא הפסקה. כי אני לא כזאת, לא בדרך כלל, לא לפנייך. אני אוהבת את הפרטיות שלי בצורה פנאטית, אני צריכה את הזמן שלי לבדי ואים אין לי את זה אני אתחרפן על כל העולם. אבל אתה... אתה חסר לי, בכל דקה ודקה, בכל רגע שעובר בלעדייך אני מרגישה לא שלמה, חסרה, אבודה וחצויה. הגוף שלי לא שקט כאין לו את האפשרות להתחכך בך, גם אם לשניונת. הנשמה שלי מיוסרת כאשר אין לעיני אפשרות לצפות בך ולשאוב את מהותך לתוכי. 

תמיד חשבתי שצירוף המילים "האהבה כואבת" מתייחס לכאב שמגיע בסיום הקשר.
בזכותך אני מבינה שזה בעצם מתייחס לכאב התמידי כאשר אתה לא לצידי.

אז לאן תקח אותי הלילה?

אסור לשאול? - שתקתי.

אניח את ידי בידך ובעיניים עצומות אלך אחרייך לכל מקום שתבחר. 

ומה תרצה שאהיה הלילה?

אסור לשאול? - שתקתי.

מה שתחליט אהיה, בלב שלם למענך.

עוצמת את עיני רחוק ממך, המיטה ריקה וקרה ואתה רחוק, בקושי שעה נסיעה אבל מרגיש כאילו יקום שלם חדר בינינו ומונע את הגישה.
קשה לי לישון בלעדייך, החיבוק חסר לי, הריח, המגע, אפילו המלמולים שלך - במיוחד המלמולים שלך. אני יכולה לשבת שעות ולנסות לנחש מה אתה חולם, לנסות להבין מה עובר בראשך הנפלא והעמוס עד כדי שהוא חייב להוציא החוצה, אפילו תוך כדי שינה.
אני מתגעגעת, כמה שזה מוזר. התראינו ממש לא מזמן, אתמול בבוקר נפרדנו לשלום ומאותו הרגע שהלכת אני רק רוצה שתחזור. אתה הופך הכל ליותר נסבל. אתה מרגיע ונותן תחושת בטחון. אתה האש ששורפת את כל מה שלא נעים לי. נכון, לפעמים אני נכוות על הדרך, אבל כדי להנות מחומך אני מוכנה לסבול גם אלף כוויות ועור מתקלף.
כבר זמן עבר מאז הפעם הראשונה שלנו? שנתיים? שנתיים של משיכה, שנתיים של רגשות מתעקלים עד שהם מבינים את עצמם ונותנים לנו להבין אותם.
לא - זה לא נכון. אתה ידעת מההתחלה, לפחות ככה אתה טוען, לי קח שמונה שנים עד שהאסימון ירד, וגם כשהוא סוף סוף התחיל את הנפילה לקח לו עוד חצי שנה להגיע לתחתית.
אבל עכשיו אני יודעת, בלב, בנפש ובגוף, אני יודעת ומרגישה בכל איבר ואיבר, בכל חוט כסוף של מחשבה, אני יודעת ולעולם לא אוותר על על הידיעה או על ההרגשה.

להיות נאהבת ובעיקר לאהוב אותך.

אני יודעת שלא חסרות הבחורות שמחפשות למצא בחור מסודר, בעל מקצוע שתמיד יביא הכנסה טובה, ואם על הדרך גם מתאהבים בו זו בכלל פנטזיה רטובה.

אז למה אני כל כך נעולה במחשבה?

קשה לי שהוא כל הזמן משלם, קשה לי שמבחינתו לקנות לי מגפיים וכרטיס טיסה לגרמניה זו נורמה טיבעית ואם אני מעיזה להגיד משהו בנידון הוא כועס שאני נכנסת לו לכיס ולשיקולים הכלכליים.

אני לא מרוויחה את הסכומים האלו, אני גם לא יודעת אם אני אצליח אי פעם להגיע לסכומים כאלו. ולכן קשה לי כל כך עם הנושא הזה, אני יודעת - צרות של עשירים, אבל אני מרגישה שזה כל כך לא שוויוני ולא הוגן שהוא זה שמשלם כל הזמן ואני לא יכולה להחזיר לו באותו מטבע. 

ובגלל שאני לא יכולה להעניק לו באותה צורה אני כועסת עליו כאשר הוא עושה. תאמינו או לא אבל רוב הוויכוחים שלנו מתנהלים סביב כסף, מהכיוון שאני לא מוכנה שהוא ישלם כל הזמן.

אז שוב - נכון שלי יש הרבה פחות מלו, ונכון שלפי ההגיון עדיף שישלם מי שיכול להרשות את זה לעצמו. אבל אני לא בן אדם כזה! אני לא אחת שתלך ותרכב על הארנק של חבר שלה רק בגלל שיש לו! 

נכון - בעולם של BDSM אין שוויוניות, ונכון, אני סאבית בצורת המחשבה שלי ובדרך ההתנהגות. אבל לתת לו שאת במלא האחריות בכלכלית זה משהו שאני פשוט לא מסוגלת להתמודד איתו, זה פשוט לא נתפס לי כנכון.

הכי קשה, זה שלמרות כל העקרונות המאוד יפים שלי, וכל הרצון הטוב עדיין יוצא שכל יציאה שלנו הוא משלם, כי אים זה היה תלוי בי, לא היה לנו כסף לצאת. אז איך אני יכולה להמשיך לריב איתו על התשלום ולהחזיק ברצון ברזל שלי מולו כאשר בסופו של דבר, בשורה התחתונה - אני לא רוצה למנוע ממנו להנות, ולפעמים ההנאה צריכה להיות מגובה בכרטיס אשראי.