מחשבות קצרות

בצבא אומרים שאם קשה באימונים אז קל בקרב
אולי זה ככה לגבי מערכות יחסים
פאסיב אגרסיב יכול לתת לי קשר חביב ונורמטיבי
אבל הוא יגמר
ואחרי שהוא יגמר שוב אחוש מובסת. לא שייכת. מקופחת, מסכנה, בודדה

אגרסיב אגרסיב הוא סיפור אחר
הוא נותן לי להרגיש את כל התחושות האלה בזמן שאני איתו. לידו, במיטתו, למרגלותיו
האימונים קשים
הקיפוח מר
אבל תכף אגלה כמה זה מחשל

כן כן, גם זה יגמר
וגם כאן יהיה כאב
אבל הוא יהיה אחר
כאב נטול אשמה או בושה
כאב שלא שולט בי
כאב שבא מעוצמה
וברגעים שאבין את זה, אוכל גם להביט לרגע מסביבי ולקלוט כמה גבוה הגעתי
שדווקא מתוך קשר שבו הייתי למטה
התרוממתי אל על

הבעיה היא שמהגובה הזה, הכל נראה כל כך קטן...

אני חושבת משמע אני קיימת
עצם הטלת הספק בקיומי אמור להזכיר לי שאני קיימת
דקארט לא התמקד בחשיבה, כמו בקיום
זה יכול להיות גם אני אוכלת משמע אני קיימת, אני נושמת משמע אני קיימת, אני מוצצת משמע אני קיימת
אם יש אני יש קיום

אלא שלמזוכיסטית המלומדת זה מעט יותר מסובך
היא עדיין לא בטוחה
היא צריכה עוד איזו פלטפורמה להשלכה

אתה אוהב אותי משמע אני קיימת
אתה שונא אותי משמע אני קיימת
אתה מכה אותי משמע אני קיימת

אתה משהו אותי

השבוע כל ההורים נשמו לרווחה: נגמר חופש חנוכה
איזה מזל
בקושי מצאנו מה לעשות עם הילדים
הם שיגעו אותנו
ככה זה כשהם בחופש
אבל עכשיו קצת שקט, לפני החופש הגדול

וכאן יש ילדה
בחופש גדול
ענק, עצום
כל יום, כל היום
כנראה מאז שנולדה
מנסה להשתחרר מהכבלים האחרונים שעוד איכשהוא מחזיקים בה, אבל לא באמת

ומי ימצא מה לעשות איתה?

יכול היה להיות סשן חמוד
לעבור למושב האחורי של האוטובוס
כי כך אומר גבר, כי את לא ראויה לשבת מקדימה, כי ככה וככה זה ואל תשאלי שאלות
נרד כשאסמן לך
לא
בעצם את יורדת תחנה אחת לפני והולכת ברגל עד שאת מגיעה אלי

אבל תעשה טובה, תהיה שולט
לא אברך מסכן שמפחד מנשים

היה כל כך אלגנטי
כשאמרת לי שהרחת את השפחה שבי *

היום לבשתי חצאית ארוכה וברט בצבע כאמל
רק בארץ אפשר לחשוב שאני דוסית, כשאני בעצם בפריז אצלי בראש
ואתה מחבק אותי על גדות הסיין, חיבוק חזק ורחב ומלא בבעלות
אתה לא צריך להכאיב
כי בפריז אני שלך
ובפריז אתה מריח אותי
מריח שפחה


* האם באמת אפשר להריח שפחות? אולי גם אנחנו מריחות זו את זו. אין ספק שאנחנו מזהות זו את זו מהר מאוד

מדונה וזונה הלכו לים
מדונה טבעה
מי נשאר?

הזונה, כי היא אפילו לא התקרבה למים. היא הייתה עסוקה בלמצוץ למישהו על החוף.

מסקנה: עדיף להיות זונה. גם אם כל מה שבונים לך זה ארמונות מחול

😄

לילה טוב מכ"ח

ולא, זה לא גן עדן די קטן וגבולו גהנום
עזבו אותי מהקשקושים הסנטימנטליים ומהאובססיות הנרקיסיסטיות.
זה דווקא נורא פשוט, לידיעת ידידיי חיים נחמן וריימונד המנוחים: אהבה היא מה שקורה בין שני אנשים ויוצר דבר נוסף. שניהם בחדר, אבל הם לא לבד. יש שם עוד משהו איתם. אפשר לקרוא לזה גם השראה: משהו נוצר. נולד. חי. יצירה. השראה. וזה יגרום להם לעשות דברים מצוינים מאוד ביחד וגם לחוד: יגרום להם להיות אנשים יותר טובים. להועיל לאחרים. לתקתק עניינים. להקל על הזולת. ואז אולי האהבה תמצא גם את הסובבים אותם, וכן הלאה וכן הלאה - רק דברים טובים יצאו ממנה. אם זה לא המקרה, זו לא אהבה.

יש בה, באהבה, גם נחמה גדולה וגם ריגוש והרפתקאה וגם הרגל נעים וגם השתקפות דרך האחר - יש בה את כל אלה, אבל בלי המרכיב העיקרי, בלי ההשראה שנוצרת בין שני אנשים - זו לא אהבה.

אני יודעת מה זו אהבה.
אני רק לא יודעת איך גורמים לה להישאר.

מי שלא בכתה בזמן שמזיינים אותה
מי שלא הרגישה את הדמעות מתמזגות עם הרוק שלו ושלה
מתייבשות ביחד על הלחי
ריקה, כל כך ריקה
בזמו שהוא נועץ את עצמו עמוק, עמוק, בתוך העיניים שלה

מי שלא בכתה ככה
לא בכתה מימיה

את הגבול של יום ראשון שברתי ביום שני
את הגבול של יום שני שברתי ביום שלישי
וכך זה נמשך ונמשך עד שביום שבת אחד כעסתי שהוא לא מכבד את הגבולות שלי

אני יודעת מה הגבולות שלי?

בין גבול לגבול אני מופקרת. בין גבול לגבול זה כל מקום.

יש בי המון. לפעמים אני לא מאמינה כמה אלימות יוצאת ממני.
בדרג ראשון נמצאים נותני השירותים, נהגי מוניות, ערסים שנדחפים ובכלל כל הבינוניות הזו שמקיפה אותי. אחר כך, במינונים קטנים יותר- זה יוצא במשרד כלפי אנשים שלא עושים את העבודה שלהם כמו שצריך. ורק בסוף משפחה וחברים. אני מנסה למנן, אבל זה שם. זה יוצא. זועם ושורף, את הזולת ואותי.
לצערי ניחנתי ביכולת לראות את עצמי צלול אחרי שאני מתפרצת ולהבין, תוך פחות מדקה - שהכעס שלי הוא בעצם כלפי עצמי.
ורק כשאני חכמה, אני נותנת לעצמי להפנות אותו אלי ישירות, בלי ללכת סחור סחור. בחדירה ישירה פנימה.
בשביל זה יש מזוכיזם.