לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

חדר המראות שלי

אני.
הכי שקופה והכי אמיתית שאני יודעת.
לטוב ולרע.
איך שאני רואה את עצמי במראה.
לפני 3 שנים. 2 ביולי 2021 בשעה 20:15

אם זה לא היה קורה לי עצמי, אולי לא הייתי מאמינה שזה אפשרי עד כדי כך.

שאנשים יכולים להשתנות.

אבל זה קרה לי.

לא ברגע.

לא בכוונה.

לא בהחלטה.

לא כל כך מהר.

אבל השתנתי.

שינוי כל כך מהותי, שהבלוג הזה שפעם כל כך שיקף אותי ( את מי שהייתי) ושהייתי מפנה אליו ואל פוסטים ספציפיים, את מי שביקש להכיר אותי… כבר ברובו ככולו לא רלוונטי.

לקרוא אותו זה לקרוא על מישהי אחרת.

לא ברמה של אייפון 1 לעומת אייפון 12

אלא ברמה של נוקיה 6120 לעומת אייפון 12.

עד כדי כך…

גם חלקים מהפרופיל כבר לא רלוונטים…

ואני כבר כמה זמן, חושבת מידי פעם, אם למחוק את הסטוריית הבלוג, אם לעדכן את הפרופיל או בכלל לפתוח אחד חדש ונקי, אבל זה מרגיש לי כרגע קיצוני ולא נכון.

אני לא מתכחשת למי שהייתי 

אין לי סיבה להסתיר אותה או להתבייש בה

להפך

אני בהכלה וחמלה כלפיה על הקשיים והתמודדויות שעברה. 

על כך שלא היו לה את הכלים ואת ראיית העולם שיש לי היום.

ממנה צמחתי.

בהשוואה אליה יש לי היום פרספקטיבה על מה וכמה השתנה ועל כך שדברים יכולים בכלל להשתנות ועוד בצורה כלכך מהותית.

 

אז לא רלוונטי אבל בכל זאת נשאר. בינתיים.

לפני 4 שנים. 13 ביולי 2020 בשעה 17:36

מרתק אותי לחזור אחורה בזמן

לקרוא פוסטים שכתבתי כאן בבלוג

התכתבויות שלי בפרטי עם אנשים

לבחון אותם ממרחק הזמן

 

את רוב הדברים, אני בכלל לא זוכרת שכתבתי 😳

מצד אחד מתפעלת מההתנסחויות השונות שלי

מצד אחר קצת מופתעת מדברים מסויימים.

מופתעת מהבלאק-אווט ... 

דברים שאולי הדחקתי ואולי העדפתי לא לזכור ולא להמשיך להתעסק בהם.

או שסתם... השנים האחרונות, העומס, השינויים, ההתבגרות תפסו את מקומם במוח הפוטנציאל-דימנסי שלי שאולי לא יכול להכיל גם וגם.

 

אני תוהה אם יהיה נכון לומר שהשתנתי..

בדברים מסויימים נראה לי שכן.

קצת השתנתה לי הראיית עולם.

נעשתה קצת יותר חיובית, אופטימית, נינוחה וחומלת.

יש בי חמלה גם כלפי המיו שאני קוראת מאז... 

אני זוכרת איפה היא הייתה

את הקשיים האובייקטיביים שהיו באותה תקופה 

לא שופטת אותה/את עצמי על איך שחשבתי, התנהלתי, התבטאתי .

מחבקת את מיו של אז בחמלה וכאחות בוגרת.

 

קצת נדהמתי לקרוא התכתבות עם מישהו, שבכלל לא זכרתי שהייתה כזו אינטנסיבית, יפה ועמוקה...

ויש טיפה הרגשה של פיספוס...

כמה מגננות היו שם מצידי

כמה פחד מלצאת מהוירטואליה

כמה פחד להפגע

ברור לי שאם זה היה קורה היום, הייתי מנהלת דברים אחרת.

אבל מאמינה שהכל עניין של טיימינג ומה שצריך לקרות קורה....

שלחתי אליו הודעה... אני לא בטוחה שהוא בכלל נכנס לכאן ויראה אותה.... אם כן, זה יהיה נפלא ואם לא... באסה אבל כנראה שזה מה שצריך להיות.

 

יחסי עם עולם השליטה עדיין אמביוולנטים

אולי אפילו יותר מתמיד

אבל אני גם מרגישה שהזהות שלי בהם וההבנה לאיזה חלק בעולם הזה אני שייכת ואיזה סוג של אנשים וקשרים, נכונים לי

מתגבשות וקורמות עור וגידים ממש בתקופה הזו.

 

זה מרתק.

 

 

לפני 4 שנים. 20 בדצמבר 2019 בשעה 22:43

פתאום יצא לי לחשוב על זה....

אני לא שרוטה בקטע של איזה טראומה מינית נוראית.... למזלי ולשמחתי.

אבל

במשך השנים, קיבלתי ככה בקטנה... שריטות כאלה ״קלות״

קטנטנות לכאורה

שמי חשב או התכוון בכלל לשרוט?

אבל כך יצא

ומסתבר שכמה שהן קטנות ומינוריות

הן שם כבר שנים ולא ״עוברות עד החתונה״ כמו ששריטות קלות אמורות לעבור.

ופתאום אני קולטת שהן מעכבות ותוקעות אותי כבר שנים.

ויש מצב שזה ישמע לכם דבילי ולא תבינו...

אבל כמו שיש סוגי עור שלא נשארים עליהם סימנים בכלל ולעומת זאת יש עור רגיש שכל שריטה הופכת לצלקת או סימן שלא נעלם במשך מלא זמן, אם בכלל...

אז ככה זה גם עם נפש.

יש אנשים רגישים (אני) ויש פחות...

 

שריטה ראשונה; 

הייתי בת 21-22

הייתי עם דום מבוגר ממני בהרבה שבזמנו היה מוכר ו״נחשב״

בזמן שעשינו מה שעשינו, אני גנחתי ״כן! כן! שם! עוד! אל תפסיק! תחדיר לי עוד אצבע״

ואז הוא הפסיק אותי 😳

והסביר לי, שהוא לא אוהב שאני נותנת לו הוראות.

ושזה מרגיש לו כמו שליטה מלמטה.

ואז נחרטה אצלי השריטה הראשונה

שקיימת עד היום

מפריעה לי להנות 

ולהסביר מה עושה לי טוב ומה פחות.

כי המילים שלו מהדהדות לי עד היום.

 

כמעט 20 שנה אחרי... אני מקווה שההבנה הזו, היא התחלת הריפוי והשחרור שלה.

 

שריטה שניה;

במשך שנים, קראתי, שמעתי וחונכתי

שסאבית לא צריכה לבוא עם רשימת מכולת לשולט.

שהיא צריכה להתמסר ושהרצון היחיד שלה צריך להיות הרצון לרצות אותו.

במשך שנים, כל מה שרציתי זה לרצות ולתת.

 

מסיבות, שחלקן כלל לא קשורות לבדסמ, אזלו כוחותיי ומאגרי האנרגיה שלי.

מרגישה שאין לי מה ומאיפה לתת כרגע....

 

אז לא בלב שלם, שמתי לי סוגריים של ״לא בעסק״

ולא עלה בדעתי ובתעוזתי לומר ״עכשיו אני צריכה״

אני צריכה תמיכה, הכלה, טיפול, סבלנות, פינוק, חיבוק... והובלה בקצב מותאם... לי.

צריכה.

אבל לא העזתי לומר...

כי זה ישמע אנוכי

כי מה אני חושבת לעצמי?

ששולט יבוא ״לעבוד אצלי״?

שאגיד לו מה ואיך אני צריכה? 

שזה מעניין מה אני צריכה ?

שהוא יקבל את זה שדברים בסיסים שכל נשלטת אמורה לעשות, לא מתאימים לי כרגע?

 

כל כך קשה לי לכתוב את הדברים האלה.

חוששת משיפוטיות. מחוסר הבנה.

 

באמת עד לכתיבת שורות אלה, שכנעתי את עצמי שאני ובדסמ זה כבר לא.

שלמרות שיש לי משיכה מטורפת לגברים דומיננטים ורק אליהם, זה לא משנה.

כי הם צריכים משהו שאני לא יכולה לתת להם.

 

אבל תוך כדי כתיבת השורות והעיבוד, עולה לי גם ההבנה שבדסמ זה לא רק מכות וקשירות ומשימות.

בדסמ זה גם הובלה ודאגה של השולט לנשלטת.

זה מנטורינג ולא רק ברמה המשחקית של ״תכתבי על התחת שלך ״שייך לX” תצלמי ותשלחי לי״ 

וכן... לפעמים נשלטת יכולה גם להיות מרוקנת

ולהזדקק לשולט שיהיה שם בשבילה. 

 

אז חלק מריפוי השריטה

זה לכתוב את זה

גם אם זה נשמע רע.

זה מה שיש עכשיו.

 

 

 

לפני 7 שנים. 21 בנובמבר 2017 בשעה 23:02

כל פעם מחדש

שניה אחרי שאני כבר משחררת לאוויר העולם 

עוד מחשבה של התלבטות

מחשבה

היסוס

 

פתאום נופל האסימון: אולי לא הייתי צריכה.

 

היסוס והתלבטות, יכולים להתפס כחולשה

בעולם שרוב האנשים, שומרים את ההתלבטויות וההיסוסים לעצמם ומוכרים ביטחון עצמי והצלחה

למה אני מצפה שמישהו יראה בכנות ובשקיפות שלי יתרון וחוזקה?

לא לומדת.

עד לפעם הבאה.

לפני 7 שנים. 13 בנובמבר 2017 בשעה 0:00

מעולם לא עברתי תהליך קואצ׳ינג

אבל את רוב ססמאות האימון אני מכירה בעל פה.

מי לא נתקל ב״זה לא שלך, זה שלה/שלו״

וב״להעלב/להפגע זו בחירה״

?

תכלס, בלי להיות קואצ׳רית, מצאתי את עצמי אומרת את המשפטים האלה בעצמי, לחברות בכל מיני סיטואציות.

 

אבל להגיד לאחרים, זה קל ולא חוכמה, נכון?

החוכמה היא כשאנחנו נמצאים בעצמנו בסיטואציה.

החוכמה היא להגיד גם לעצמנו את אותם משפטים ולא רק לאחרים.

להגיד וגם ... ליישם.

 

וואלה... הנה אני, באמת ובתמים, בוחרת לא להעלב אבל מרגישה שממש צריכה לעבוד על זה.

זה לא לבחור לא להעלב ובזה נגמר הסיפור ושאפשר מיד  להמשיך הלאה כאילו דבר לא קרה.

 

אצלי לפחות, זה לא עובד ככה.

 

זה להלחם בברירת המחדל הזאת במוח שמתעקשת (כי היא ברירת מחדל) ולהגיד לעצמי ולה;

לא! אני לא נעלבת.

 

וברירת המחדל ממשיכה לנקר.

ואני חוזרת ואומרת לי ולה;

לא! אני בוחרת לא להפגע.

 

ומבחינה של חשיבה הגיונית אני מצליחה.

אני בודקת בכנות עם עצמי ואני לא פגועה. אבל המחשבה שממשיכה לנקר...

זה ממש שריר שצריך לאמן אותו בתקווה שבפעמים  הבאות היא תציק פחות או בכלל לא.

 

לפני 7 שנים. 22 באוגוסט 2017 בשעה 14:26

מה זה החריש הזה?

לפני 7 שנים. 17 באוגוסט 2017 בשעה 23:02

פעם בשנה

לקראת היום הולדת שלי

הוא מתחיל להיות מתוסכל

כי לא קל לקנות מתנה או לחגוג

למישהי שלא יודעת מה היא רוצה.

 

אני ממש מבינה ומזדהה איתו...

אבל לפחות הוא, שלא כמוני, מתוסכל מזה רק פעם בשנה.

 

 

לפני 7 שנים. 25 ביולי 2017 בשעה 18:53

אז אני מניחה שהכוונה בהודעה הפרטית, הייתה טובה.

להגיד לי שהפוסט הקודם מיותר.

שהוא עושה לי שירות לא טוב.

 

העניין הוא, שאני לא רואה בבלוג הזה, פלטפורמה לשיווק וזו לא מטרתי כשאני כותבת.

 

אני לא מכלילה, אבל משיחות רבות שלי עם לא מעט שולטים, אני יודעת ושמעתי מהם, שרובם כותבים בתקופות שמתעורר בהם הצורך לצוד ואז הפוסטים שלהם מאוד מחושבים ומכוונים כדי למשוך את סוג הטרף בו הם מעוניינים.

עוד דבר שמשותף להם, זה שהם לא קוראים בלוגים של גברים אחרים.

לדעתי הם מפסידים. אבל זה כבר עניין שלהם.

 

אני קוראת בלוגים גם של נשים וגם של גברים.

אני מודה. יותר בלוגים של מלדום- אליהם אני יותר מתחברת.

יש אולי 2 שולטות שאני עוקבת אחריהן 

הרבה נשלטות. שולטים כמובן.

אולי נשלט 1.

מה יוצא לי מזה?

זה מעניין אותי. אנשים והמחשבות שלהם מעניינים אותי.

מה עוד צריך לצאת לי מזה?

מי אמר שעולם הבלוגים זה אתר היכרויות ?

 

אותו הדבר לגבי מה ״שיוצא לי״ מכתיבת הבלוג שלי.

לפני 6-7 שנים כשפתחתי את הבלוג

קראתי לו ״חדר המראות שלי״

ומאז אני בעיקר מנתחת את עצמי ואת מה שקורה לי, לטוב ובעיקר לרע.

כן. אני כותבת גם על דברים שפחות מחמיאים לי.

אני מבינה שזה משהו שהוא לא רגיל. פחות מקובל. שאולי קשה להבין.

אבל אני לא מכירה דרך אחרת.

אין לזה מטרה נסתרת.

בטח לא שיווקית.

מה שכן, אם מישהו פונה אליי ומתעניין בי, אני כן מצפה שיקרא את הבלוג והרבה פעמים כששואלים אותי שאלות, אני מפנה לתשובה הספציפית שכבר כתבתי בבלוג.

ואם כבר להשתמש במשפט שיווקי, אז אולי לא הכל יפה ומחמיא כאן אבל לפחות אצלי;

What you read is what you get.

לפני 7 שנים. 25 ביולי 2017 בשעה 17:29

עוד פוסט אנטי-שיווקי גרוע מבית מיו

 

דברים שקשה לי להגיד;

1. אני שמנה

2. אני סקסית ויפה

 

את השני - אני מעדיפה שאחרים יגידו עליי מאשר להגיד על עצמי

את הראשון - אני לא אוהבת גם שאחרים אומרים... אפילו שהם מוסיפים שזה מה שהם אוהבים.

 

ועכשיו לדבר השלישי... שפתאום הבנתי על עצמי;

 

3. אני שמנופובית

אבל 

השמנופוביה שלי נוגעת רק לשמנה שאני.

לא לשמנות או שמנים אחרים שאיתם אין לי שום בעיה.

רק עם עצמי

ומתי אני מרגישה את זה?

כשאני מחוזרת ע״י מישהו שאני יודעת שהאקסיות שלו היו כוסיות אחת אחת...

אפילו שהוא בחר לחזר אחריי לאחר שהוא כבר יודע איך אני נראית...

או כשמישהו שהייתי איתו בעבר, עכשיו נמצא עם כוסית חטובה...

משהו בי מזדעזע ומתערער

אני לא יכולה שלא לעשות את ההשוואות

והן אף פעם לא לטובתי.

לפני 7 שנים. 24 ביולי 2017 בשעה 12:18

יש ימים שאני אומרת לעצמי; 

״בשביל מה אני צריכה את כל החרא הזה?!״

 

ויש ימים ש:

 

״אוף, אני כל כך צריכה את כל החרא הזה!״