חדר המראות שלי

אנשים שלא אוהבים dirty talking בסקס/סשן וגם מעדיפים שהאישה לא תפטפט ותפריע לכם לריכוז?!

אני לא סובלת משימות הפעלה מרחוק

לילה טוב

מי שקצת עוקב אחריי, לא בזמן האחרון

אלא בשנים האחרונות , יודע שקיץ זו התקופה שהליבידו שלי נכנס לתרדמת ואני מסתגרת לי עם המזגן וממעטת בכל סוג של פעילות לא הכרחית.

הוסחה דעתי, הפקרתי את עמדת השמירה על תרדמת הליבידו והוא הוער משנתו בטרם עת והסטטוס קוו הופר.

ועכשיו?

מה אני אמורה לעשות עם זה עכשיו?!

למה זה היה טוב?

ואני עניתי, שזה כמו לנסות להסביר מה היא אהבה או מה היא נשמה.

ושנראה לי, שמה שלא אענה, ההסבר ייצא קצת עקום ואולי אפילו ישמע פאטתי.

מה גם ששמתי לב שסאדיסטים, דיי מזלזלים ב"מנטאלים החרטטנים האלה".

אבל פתאום הבריקה לי דוגמא נהדרת מחיי היום יום... אלה שבכלל לא קשורים לשליטה ובדסמ 

ובכל זאת.

לי זה מתחבר.

אז סיפור שהיה כך היה (טרו וכו')

לא מזמן, לקחנו סיור סגוואי בחומות ירושלים.

ברגע הראשון שעליתי על הסגוואי הוא התחיל לרקוד. זה היה מפחיד וחששתי שעוד שניה אני מתהפכת איתו.

מולי הייתה מדריכה צעירונת, שבשקט, רוגע וביטחון, הסתכלה לי בעיניים ואמרה:

"את בסדר גמור. את עושה את זה מצויין"

והתחילה להנחות אותי וכל הזמן לתת לי פידבקים חיוביים ותוך זמן קצר ביקשה ממני להגביר מהירות ולקחת פניות

וכל מה שהיא ביקשה עשיתי

היא כבשה אותי ברוגע וההכלה שלה

היא הובילה אותי

להצליח

במה שברגע הראשון היה נראה לי לא אפשרי וראוי לויתור.

איך זה קשור?

זה נכון שאני לא מאזוכיסטית.

זה נכון שאני לא משתגעת על כאב.

סביר להניח שאחשוש להגיע לסשן שמתחילתו ועד סופו אהיה שק חבטות.

אבל

כששולט אומר לי בשקט וביטחון "עכשיו אני רוצה שתכאבי בשבילי. אני צריך את זה"

זה משנה לי את כל המיינד ואני מתגייסת לעניין.

וכשהוא נותן לי יעד לא קל, אבל הגיוני ומעודד אותי בדרך אליו ומשבח אותי כשאני עומדת במשימה

אני אומנם לא נהנת מהכאב (ואולי לא מסוגלת להודות בזה)

אבל אני מרגישה סיפוק מזה שהצלחתי במשהו שהיה לי קשה ונראה לי בלתי אפשרי. 

אני מרגישה סיפוק מזה שהצלחתי לעשות את זה בשבילו ושהוא מרוצה ממני.

מזה שהוא נהנה וקיבל מה שרצה. שהיה צריך. שעושה לו טוב.

ובפעם הבאה?

ככל הנראה שעדיין אפחד ואנסה להתחמק

אבל אם הוא יהיה נחוש ויוביל אותי ברוגע

יגיד לי את מה שאני צריכה לשמוע

יזכיר לי שזה בשבילו.

ושהוא איתי ועוזר לי ויודע שאני יכולה

אכבוש יעד נוסף

וגם סף הכאב יגדל מפעם לפעם.

ואני חושבת שזו המהות של מנטאלי.

עבודה על הראש והרגש.

וגם כאב יש שם.

אבל ככלי ועוד אלמנט ולא כעיקר.

יצא עקום ופאטתי?

מכירים את זה שבראיונות עבודה או מרכזי הערכה, שואלים מה התכונות החיוביות והשליליות של המועמד , בעיני עצמו?

וכולם יודעים מראש שישאלו את זה, אז מכינים מראש תשובות שיוציאו אותם טוב? שגם התכונות ה״שליליות״ ישמעו כחיוביות למעסיק הפוטנציאלי?

אז התכונה השלילית/חיובית שלי היא פליזריות (please).

למה זה שלילי? כי זה יותר מרצון לרצות.

זה צורך.

זה מה שאני ניזונה ממנו.

וכשאין לי פידבק חיובי מהצד השני, שהוא מרוצה, ממש קשה לי עם זה.

אני זונת פידבקים.

זונת מחמאות.

וזה כל כך פבלובי אצלי, שפידבקים טובים, גורמים לי לעשות הכל כדי לשחזר את ההרגשה ולזכות בעוד מחמאות

אבל פידבקים שליליים, לא גורמים לי למוטיבציה להשתפר.

להפך.

הם מייאשים אותי ומשם זה תמיד מתדרדר.

אבל לפני כחודשיים הייתה לי הארה.

קרה לי מקרה שהפיל אצלי אסימון ומאז אני רואה את הדברים קצת אחרת.

מקרה שהיה, כך היה (מה שנקרא ״טרו״):

הייתה לי לקוחה, שמאוד התלהבה ממה שאני עושה ובהתלהבות גדולה, חתמה לי על הסכם ריטיינר עם התחייבות לשלושה חודשים.

החודשיים הראשונים, היו ירח דבש!

היא לא הפסיקה להחמיא לי, גם בפומבי ובפני אחרים ולעוף על כל דבר שאני עושה- ואני מצידי הייתי מוחמאת ועשיתי שמיניות באוויר וימים כלילות, כדי להפתיע אותה עם דברים חדשים ולרצות אותה שוב ושוב.

ואז הגיע החודש השלישי להתחייבות שלה ופתאום היא התהפכה.

ברגע אחד היא פתאום לא הייתה זקוקה לשירותיי והתחילה לרדת עליי ועל הביצועים שלי, למרות שאצלי שום דבר לא השתנה.

מה שהשתנה זה שהיה חודש של חגים והיו לה הוצאות אחרות ולא התאים לה לשלם גם לי.

בהתחלה לקחתי את הסיפור הזה מאוד קשה.

ימים ארוכים, הרצתי בראש את המילים הקשות שאמרה לי והרגשתי פגועה מאוד.

עד שנפל לי האסימון ואמרתי לעצמי;

את מעולה במה שאת עושה ואת עושה את הכי טוב שאת יכולה וזה לא קשור למילים שלה.

לא למילים הטובות ולא למילים הרעות.

ברגע שאת מייחסת כל כך הרבה חשיבות למילים הטובות והן מרוממות אותך, זה מה שנותן את הכוח גם למילים הרעות להפיל אותך.

הפידבקים החיוביים מחמיאים ונעימים, אבל צריך לקחת אותם בערבון מוגבל ולתת להם פחות חשיבות, כי הם לא אלה שעושים אותי מי ומה שאני.

אני נהדרת ומעולה בלי קשר אליהם.

גם בלי שהיא עפה עליי, לטוב ולרע.

ואני מנסה להזכיר לעצמי את זה, גם בהקשר של בדסמ.

גם, כשאחרי 16 שנים בעולם הזה, שוב אני מקבלת פידבק שאני ״על גבול הונילית״

ברגע הראשון זה מעליב

ברגע שאחרי זה מתסכל

אם אני על גבול הוניליות, למה אני לא נהנת מוניל? למה אני עדיין כאן? למה אני כל כך כמהה? למה הרעב הזה, לא מפסיק לכרסם בי?

לרגע זה מערער אותי, לגבי מה שיש לי לתת

אבל אני מזכירה לעצמי, מי אני.

איזה פליזרית אני. גם אם לא מאזוכיסטית. 

כמה אני רוצה לתת מעצמי ואיזה דברים יש לי לתת חוץ מספיגת כאב.

לאיזה סוג של גברים אני נמשכת.

כל זה לא משתנה והנשלטת שבי, לא נעלמת, כי מישהו דירג אותי ״על סף הוניליות״

כמו שאם אני שולחת לך תמונה ואתה לא מחמיא לי בתגובה, זה לא אומר שאני לא יפה.

זה רק אומר שאתה מקמץ במחמאות.

ועד אז?

רגל על הגז ורגל על הברקס

אחת בראש מרסנת את זו שבפה

יש דברים שעוד לא מתאים להגיד

רק אם וכאשר

וגם אז... אולי

בינתיים מרגיש כמו

ציפור קשורת כנפיים

זונה נעולת רגליים

מכירים את זה שבעולם השיווק לוקחים פרזנטור מסויים כדי לקדם מוצר?

וכמו שהפרזנטור יכול מאוד להרים ולהועיל למוצר, אז הוא גם יכול ממש להזיק לו ולמוטט אותו

( למשל... מה הייתם חושבים על חברה שבוחרת את מירי רגב לקדם את מוצריה? הייתם קונים?)

אז, חשבתי על זה ש....

נשלטות (ויכול להיות שזה גם עובד הפוך ובמגזרי שליטה אחרים, אני לא יודעת)

הן סוג של פרזנטוריות של השולטים שלהן.

שולט מסויים יכול להיעלם בין ים השולטים ולא להצליח ליצור קשרים ולמשוך תשומת לב של נשלטות שמסננות...

עד שפתאום השם שלו מתנוסס בקולר של אחת הנשלטות בכלוב.

פתאום נשלטות אחרות שמות לב לקיומו.

אם הנשלטת שלו מתחילה לספר עליו סיפורי ניסים ונפלאות בבלוג שלה וזה גם מחזיק יותר מיומיים וחצי אז בכלל... 

המחשבות אצלן מתחילות

״וואלה? אולי היא ראתה בו משהו שאני פיספסתי? איך פיספסתי?״

ויכולות גם להיות פרזנטוריות שליליות

מירי רגב כאלה שאם הוא היה איתה

אז מה זה אומר עליו?

אופסי...

פתאום שמתי לב שעשיתי החפצה לשולטים.

פארדון.

אם יקרה לי משהו ואלך בטרם עת...

אל תגידו למשפחתי ״היא לא הייתה רוצה שתשקעו בעצב״

אל תגידו לו ״היא הייתה רוצה שתמשיך הלאה״

לא רוצה שאישה אחרת תגדל את ילדיי ושאני אשאר זכרון רחוק.

אני אגואיסטית (בקטע הזה)

ואם כל כך מהר יתגברו על לכתי וזה לא יטלטל את עולמם של הסובבים אותי ליותר משבוע-שבועיים, זה מאוד יבאס אותי... שם מלמעלה.

כזו אני, מורבידית...

לרוב מצליחה להדחיק את זה.

היום לא.