חדר המראות שלי

בכלל לא הייתי עצבנית

עד ששאלת אותי;

למה את עצבנית?

העיניים שלי כבר שורפות.

כשאני מספרת למי שמתעניין בשלומי, שאני בקושי ישנה, אני ״מוחמאת״ שרואים לפי העיגולים השחורים....

 

איך לומדים לנתק, לפחות למשך הלילה, את הכבל של המחשבות?

 

הן טורדות אותי

גם כשהן חיוביות.

רגע לפני שינה, עולה לי רעיון חדש לעסק וזהו...

לא יכולה להפסיק לחשוב עליו ולגלגל אותו ולא יכולה לישון.

 

אוף.

זו ההגדרה שלך למה שיש (או אין) בנינו.

אף פעם לא היית חייב לי שום דבר (גם לא בטוחה שאני לך)

אבל זה התחיל מהקנאה שלך (זוכר?)

לאפשרות הממשית שאהיה עם אחר.

 

כבר עברנו את הקטע של להסתלבט על מה שהיה.

על איך ששיחקת אותה קשוח והבהרת לי לא לצפות לשמוע ממך כל יום.

ואולי בכלל לא לצפות.

ואיך זה יתהפך, אחרי שנפגשנו.

 

ובתקופה האחרונה, המציאות (טוב שיש את מי להאשים) גרמה לנו להתרחק.

לא ברור מה יש בנינו.

אם יש בנינו.

אם יהיה...

 

והלילה

כשיש דמות זוהרת ליד הכינוי שלך

אבל אתה עסוק בשיחה עם אחרת

גם אם זה ״בקטנה״

זה מזכיר לי שני דברים.

1. את הפעם ההיא, ביום ההוא שכל הארץ בערה משריפות והצתות ורק על זה דיברו בחדשות ובכל מקום.

והדמות זהרה ליד הכינוי שלך.

וידעתי שאתה כותב לי הצעה.

סוג של חוזה.

ואתה ידעת שזה מחרפן אותי, להסתכל על הדמות הזוהרת ועל הסטטוס ״נמצא כעת באתר״ ולחכות להודעה.

אז סיימת ושלחת מהר.

למרות שהיה לך עוד הרבה מה לכתוב (ולימים כששאלתי מה עוד היה לך לכתוב, אמרת שאתה כבר לא זוכר)

 

2. את הקנאה.

האם היא זו שגורמת לאנשים, לרצות לנכס או לשמור לעצמם אנשים וקשרים, רק כדי לא לאבד אותם לאחרים?

היה לי בראש פוסט.

של משהו שיכולתי לפרוק רק פה ולא בפייס או במקום אחר שמכירים אותי.

התחלתי לכתוב כותרת ״notes to self שאפשר לכתוב רק כאן״

ובגלל שאני מהאיייפד, 3 פעמים ניסיתי לעבור משורת הכותרת לגוף הפוסט, ע״י לחיצה על האנטר ו3 פעמים זה גרם לפוסט להתפרסם עם כותרת בלבד ומחקתי אותו.

היו לי 2 נקודות notes בראש

ובפעם הרביעית שניסיתי לכתוב את הפוסט, תוך כדי שאני חושבת על זה, שאולי זה שהפוסט פורסם רק עם כותרת ונאלצתי למחוק אותו- אולי זה סימן לזה שגם פה אני לא אמורה לכתוב את זה.... תוך כדי המחשבה הזו, הנקודה השניה פשוט נמחקה מזכרוני!

אני לא מצליחה להזכר מה התזכורת השניה שרציתי לכתוב לעצמי!

לא הספקתי. שכחתי. ועכשיו אין מה שיזכיר לי.

מה יהיה בגיל 80?! 

:(

 מאוד מטריד!

4 לפנות בוקר.... לא נרדמת (היו לי בעבר כבר פוסטים שנפתחו כך. נראה לי)

עוברת בין הבלוגים. 

קודם המועדפים ואחר כך אלו שלא, אבל כתבו בשעות האחרונות.

חוץ מהפוסט המעולה של שירוקו, אין משהו יותר מידי מעניין.

תוך כדי קריאת בלוגים של שולטים שנראה שאין להם נשלטת, אבל כן כותבים אל נשלטת ערטילאית שאולי קוראת אותם, וכותבים פוסטים עם שאלות פתוחות בתקווה שזה יגרום למישהי להגיב, פתאום הבזיקה לי מחשבה.

 

לאחרונה, יוצא לי להתעסק עם שיווק ברשת ובפייסבוק.

קמפיינים, מוצרים דיגיטלים, דפי נחיתה וכאלה.

הרעיון בדף נחיתה, זה לגרום ללקוח פוטנציאלי, להשאיר את הפרטים שלו.

ופתאום

חלק מהבלוגים האלה, נראים לי כמו דפי נחיתה.

אז אם כבר בלוג-דף נחיתה

אז כמה נקודות חשובות כדי שיהיה אפקטיבי;

1) שלב ראשון - כותרת מסקרנת/מגרה שתבלוט ותסקרן כשעוברים על רשימת הבלוגים ותגרום לנשלטת הפוטנציאלית ללחוץ ולנחות בבלוג.

2) שלב שני- אחרי שהפוטנציאלית נחתה

יש לך הזדמנות של שניים-שלושה משפטים, למשוך את תשומת ליבה ולמנוע את נטישתה לטובת בלוגים אחרים.

נוסחת דפי הנחיתה;

זהה את הצורך של קהל היעד שלך

מה כואב לו? מה הוא צריך?

נסח זאת בצורת שאלה ולאחר מכן תתן תשובה עם מענה לצורך

(״אוהבות נקניקיות? לד״ר שקשוקה יש נקניק במיוחד בשבילך״)

3) שלב 3- הנעה לפעולה

עכשיו אתה צריך לגרום לה לשלוח לך אדומה או לכל הפחות להגיב לפוסט.

איך תעשה את זה?

משפט פרובוקטיבי שהיא תרגיש שהיא לא יכולה לשתוק וחייבת להגיב עליו?

משפט שאלה שמזמין אותה לשתף ברגשות שלה?

 

כל התשובות ועוד כלים אפקטיבים להכנסה פאסיבית במינימום השקעה בבלוג, במדריך הדיגיטלי לנרשמים לרשימת התפוצה של מיו.

יש אנשים שיש להם את ״הכשרון״ למצוא את הטיימינג הכי ״מושלם״ לשאול אותי מה שלומי.

בימים הכי לא מייצגים.

 

כאילו, יופי.

שנה-שנתיים, לא יודעת כמה, לא באת לשאול אותי מה שלומי.

בימים שהרגשתי מעולה, מחוזרת, מצליחה, יפה, קלילה.

 

זה כשרון, להגיע דווקא ביום שאני עמוק בתוך דלקת ריאות ומרגישה שפיזית נדרסתי כמה פעמים על ידי משאית - הלוך ושוב.

ממש יש לי כח, לספר עכשיו שבאופן כללי אני במצב מעולה. הרבה יותר מלפני שנתיים.

ממש אני גם ישמע אמינה. לעצמי.

 

יופי.

תודה באמת.

 

 

לפעמים בא לי לתת לאנשים רשימת אפשרויות לאן לדחוף את ה״מה נשמע״ שלהם.

 

 

באחת וחצי בלילה, אני מסיימת לעבוד.

עייפה.

ברור שעייפה.

אבל אין לי כוח...

לסגור את הלפטופ,

להעביר אותו מהברכיים שלי לשולחן שליד,

לקום,

לסגור את האורות,

לטפס במדרגות,

להתפשט,

להתקלח,

להכנס למיטה

להרדם.

אז בינתיים... הלפטופ עוד עליי

מקווה לא למשוך את הזמן יותר מידי, כמו אתמול בלילה.

מחר אני חייבת לקום מוקדם ולא תהיה לי את הפריווילגיה להשלים שעות שינה בבוקר.

נכנסתי לכאן, לחפש את הפוסט שאמרת שמתגלגל לך בראש ושתכתוב בימים הקרובים.

לא מצאתי אותו.

כאן היו כמה שורות שכתבתי והתלבטתי והחלטתי למחוק - בדיוק מה שביקשתי שלא תעשה בפוסט שלך.

אני מתגעגעת לפוסטים המשובחים שלך (אני בטוחה שאני לא היחידה) אלה שכתבת לפניי, כשעוד היה לך אינטרס לצוד.

אין לי בעיה שתפרוש שוב את רשתות המילים והפתיונות בכל מיני פינות בבלוג שלך.

אני לא חוששת מאלו שעשויות להימשך אליהן.

אני בטוחה שיהיו כאלו.

אני גם בטוחה בי.

למרות שכעת אני פחות זמינה.

לא הכרתי אותו אישית.

אני אפילו לא יודעת בן כמה היה במותו וממה מת.

ובכל זאת, ההודעה בעמוד הראשי הפתיעה אותי והעציבה אותי.

זה מוזר.

וגם לא מוזר....

לא נראה לי שזה קשור לכך שדרך האתר שלו נחשפתי לבדס"מ ושחיי היו אולי מתגלגלים בצורה שונה, ללא החשיפה הזו, בעיתוי ההוא, בפורמט ההוא.

נראה לי שהייתי נעצבת מידיעה דומה על כל אחד שהכרתי בצורה כזו או אחרת, גם אם לא הייתה לו כזו השפעה.

אבל לא כל ידיעה כזו, על כל אחד, הייתה מקבלת כזה מקום.

זה לא עניין של מה בכך, שכלובי בחר לתת לידיעה הזו מקום מרכזי בדף הראשי ואני חושבת שטוב עשה.

 

משתתפת בצערו של מי שהכיר את רונן אלון ז"ל (זה בכלל היה השם האמיתי שלו?) באופן אישי וגם בצערם של אלה שלא הכירו באופן אישי אבל חשים צער... כמוני.

 

אם הייתי הוא

אם הייתי אתה

אם הייתי אתם

אולי גם אני הייתי חושבת על עצמי שאני לא רצינית.

משחקת אותה איזה אישה חשובה ועסוקה.

מה כבר היא עושה שאין לה זמן להתייחס?

מי היא חושבת שהיא?

מנהלת איזה תאגיד ענק? מנכ״לית? דירקטורית? ח״כית? ראש ממשלה?

מה?

כולה איזה עקרת בית שמשחקת אותה אשת עסקים עסוקה.

יאללה.....

בלתי ניתנת לשליטה זאתי

אומרים לה לשלוח מייל בשעה מסויימת וזה לא קורה.

נעלמת.

לקבוע להפגש איתה זה בכלל משימה בלתי אפשרית.

לא רצינית, בקיצור.

 

 

 

 

 

 

לפחות היא יודעת לרדת על עצמה.

גם משהו.

יש לי ילדים קטנים.

 

אבל אני גם אישה.

 

יש לי עסק עצמאי ולקוחות.

 

אבל אני גם נשלטת.

 

יש לי פיברומיאלגיה.

 

אבל אני גם מאהבת.

 

אני אישה, מאהבת, נשלטת.

 

אבל אני גם אמא.

 

קודם כל אמא?

 

קודם כל אישה?

 

קודם רעיה?

 

מה קודם למה?

 

קודם אני?

 

קודם פרנסה?

 

קודם אהבה?

 

קודם חברות?

 

קודם נשמה?

 

קודם התעברות?

 

קודם זיון?

 

קודם מציצה?

 

קודם אורגזמה?

 

קודם אתה?

 

אח״כ אני?

 

אחרי מי?

 

הבית?

 

הילדים?

 

הלקוחות?

 

החגים?

 

הפנסיה?

 

הזכיה בלוטו?

 

כשהילדים יגדלו.

 

כשיהיה שלום.

 

כשנטוס לחו״ל.

 

כשארד במשקל.

 

אחרי שנשפץ את הבית.

 

ונשדרג את האוטו.

 

ונסדר את המחסן.

 

ואולי לפני.