הסלון

עמי ישב עירום על כסא בדירונת מעל בית הקפה, אני ישובה עליו מלופפת סביבו משופדת בפוזיציה החביבה עלינו. מאות שטרות של כסף מהפדיון היומי היו מפוזרים על המיטה על ידנו, ושנינו הסתכלנו עליהם, מתגלגלים מצחוק.

על מה ולמה הצחוק? בואו ואספר לכם.

לפני כחודשיים חיפשתי עבודה זמנית עד לתחילת לימודיי באוניברסיטה והגעתי ל"קפה עמי" באחד הרחובות הצדדיים של תל-אביב. עד כאן - עבודת מלצרות סטנדרטית.

עמי היה גבר בשנות השלושים שלו, רווק נחמד וסקסמניאק לא פחות ממני. מהר מאוד התחברנו. תרתי משמע.

קירות הדירונת מעל בית הקפה ספגו הרבה קולות זיונים סוערים כמו גם קירות מחסן בית הקפה, המטבח, השירותים ועוד. אחד המקומות החביבים עלינו היה המטבח.

ומכאן התפתח הסיפור.

עסקי בית הקפה היו מנומנמים למדיי עד שהחל סיפור ההצלחה המסחרר. שמעו יצא למרחוק ובשבועות האחרונים ניהלנו יומן הזמנת מקומות לכל יום מימות השבוע.

אז מה למלצרית זמנית שמזדיינת עם הבוס ולעניינים עסקיים? הסכיתו ושמעו.

**************

הכל התחיל לפני כארבעה שבועות. בסופו של יום מפרך סגרנו את דלתות בית הקפה. אני סיימתי את סידורי השולחן, עמי סגר קופה מדוללת ועיסאם הטבח הכין הכל ליום המחר. ציפיתי בקוצר רוח ללכתו. עמי חירמן אותי כל הערב במגעים מזדמנים מאחורי הבר. הייתי רטובה לגמרי, מחכה שעיסאם ילך כבר ואני ועמי נוכל לבדוק את עמידותו של שולחן המטבח הגדול בעומס גופינו.

"צריך לעשות הזמנה למחר, עמי" אמר עיסאם בעודו מניח דף עם רשימה על דלפק הבר.

"אין בעיה. אני אטפל בזה. אתה יכול ללכת" שחרר אותו עמי.

עיסאם הלך, עמי שלח לעברי נשיקה ועלה לדירונת לעשות את ההזמנה דרך המחשב.
אני נשארתי עם עצמי.

ניגשתי למטבח לחכות לעמי. התיישבתי על השולחן הנקי והמסודר, מבטי המשוטט נתקל במגש הנשקף אלי מבעד לזכוכית המקרר הגדול, עמוס ירקות מקולפים המוכנים לחיתוך סלט הבוקר. חיוך עלה על פני. אין בעיה. אני כבר אעביר את הזמן עד לבואו של עמי.

תוך שניות הייתי עירומה, שכובה על השולחן, מגש הירקות בהישג יד.

במשך דקות ארוכות התעללתי קשות בגזר, מלפפון וקישוא. קרירים מאוד נכנסו וחמימים ונוטפים יצאו מתוכי. בעוד האורגזמה הלא-יודעת-כמה מטלטלת את גופי, הבחנתי בעמי המשועשע נשען על משקוף הדלת.

"נראה טעים" זרק לכיווני בעודו מתקרב ואוסף לידיו אשכול של עגבניות שרי אדומות וקטנות. הראשונה חדרה בקלילות לתוכי, מחליקה על נהרות העסיס שזלגו מגופי. השניה עקבה אחריה בעליזות. עמי המשיך לתלוש עגבנייה אחר חברתה, והן גלשו לתוכי ממלאות אותי לגמרי.

לא אאריך בתיאורים. כולנו "שבעים" מהם. רק אומר שלאחר יותר משעה אני ועמי התלבשנו לאיטנו, עייפים אך מרוצים כשערמת ירקות חלקלקים ספוגי עסיס מפוזרים על השולחן.

"לזרוק הכל?" שאלתי

"השתגעת? דווקא נורא טעים" צחק עמי בעודו זורק אל פיו עגבנייה קטנה ועסיסית.

משכתי כתפיים בחיוך, סידרתי חזרה את הירקות על המגש והחזרתי למקרר.

זרעי ההצלחה נשתלו באותו לילה ופרחו ולבלבו תחת ידיו המיומנות של עיסאם ביום המחרת.

"סלט הבית" שצורף לארוחת הבוקר היה מדהים בטעמו. עמי הוצף שאלות חקרניות מהלקוחות הקבועים המעטים שלו. "מה עשית לסלט??" "איזה תבלין יש שם?" "בחיים לא טעמתי סלט כזה.." ועוד כהנה וכהנה.

מאותו יום התחלתי לעבוד קשה במטבח בכל לילה, מכינה את הסלט. חוג הלקוחות גדל בצורה מדהימה.

יש רק בעיית כוח אדם קטנה. קצת קשה להשתלט לבד על ארגז מלפפונים.

יש מתנדבות???

נכתב ע"י נריסה