הפעם יש משפט שהקפיץ בי משהו, משפט שנאמר בשיחה רגילה (עם איש לא כל כך רגיל (: )
"אני שונא שקוראים לי בשם האמיתי שלי".
"אני אוהבת את המקומות האלה, של אי הנוחות, המקומות בהם אין לך ברירה אלא לבטא צרכים שאתה לא בהכרח שלם איתם", אמרתי לו והנחתי יד על הלחי שלו. לא נשאר לו אלא להתרפק קצת, הגאג מונע ממנו לדבר והוא אזוק לכסא.
"קשה לך, עמית? נכון? ואני לא מתכוונת למה שקורה לך בין הרגליים עכשיו. לך, בפנים. קשה לך שזה אתה עמית, לא איזה כינוי או תואר. זה אתה שיושב פה מולי, אזוק ומרייר, רק כי ביקשת ממני, בבדיחות, משהו כל כך פעוט כמו ללקק את כף הרגל שלי".
אני מסתכלת עליו והוא מהנהן. הוא בטח נזכר עכשיו בטון המשועשע שהיה לי כשאמרתי לו שבשמחה אתן לו לק, אפילו יותר, אם הוא ייתן לי לקשור אותו לשיחה קצרה.
הוא הסכים, כי כזה הוא, משעשע.
הגאג הגיע כי לא הייתה ברירה. מה שקרה זה שאחרי שקשרתי אותו ואמרתי לו: "אתה שומע עמית, חשבתי על זה. אולי תתן לי לשחק בך קצת? לדעתי זה יהיה נעים לשנינו. ותראה, החלפתי לק. עכשיו זה אדום. אתן לך להתחכך אם תרצה" הוא אמר לי (שוב) ובטון די תוקפני: "אני שונא שקוראים לי בשם האמיתי שלי".
אז גאג, כי לא היתה ברירה.
ועכשיו אני שוב שואלת אם נוכל לשחק, ומניחה כף רגל בין הרגליים שלו. לא נוגעת. הוא מהנהן וטיפת רוק נופלת עלי, אני קמה וסוטרת לו. אני חושבת שהוא קילל, כנראה אותי.
אני פותחת לו את הכפתורים של החולצה ואומרת: "איתי, עמית, זה אתה. לא דומסוקס72, זה איתן. מולי אתה עמית. עם האישה הנבגדת, ארבעת הבנות, בעלים של בר מוצלח. לי עמית רוצה ללקק את הרגליים". המבט שהוא נועץ בי לא נראה שמח, אבל אני חושבת שעומד לו, קשה לראות מבעד למכנסיים. כשאני מסיימת עם הכפתורים אני שמה מצבטים, בלי הכנה. הוא והכסא קופצים במקום. אני צוחקת.
אני פותחת לו את הכפתור של המכנסיים, את הרוכסן ואומרת: "ישבן למעלה עמית, תעזור לי להפשיט אותך", הוא עוזר. הוא גם מטפטף.
אני נעמדת מולו ושואלת אם הוא רוצה שאשחרר אותו, כדי שילקק קצת והוא מהנהנן, הזקפה שלו גם מהנהנת.
אני משחררת אותו מהכסא, מסירה את הגאג ואוזקת את הידיים שלו מאחורי הגב ורגל אחת לשנייה.
"תשכב עמית, בעמידה לא תגיע לכף הרגל שלי", אני אומרת ומתיישבת. הוא עונה לי "כן גייגר" ואני אומרת לו: "אני דווקא אוהבת שקוראים לי בשמי. תשתמש בו".
הוא מתקן את עצמו, נשכב וזוחל כדי למקם את הפה שלו על כף הרגל שלי. הוא מלקק ואני מסתכלת, הרעב שלו נעים.
"עיניים אלי, עמית", אני מצלמת כשהוא מרים את הראש והוא מקלל. "שלחתי לך את התמונה, ערוכה, תסתכל עליה לאחר שאלך".
אני קמה, נועלת נעליים, עמית שוכב על הרצפה.
אני משחררת לו את הידיים ויוצאת.
כשהוא פותח את התמונה הוא רואה אותו, עיניים מגורות ועל המצח כתבתי "עמית". ההודעה גם אמרה לו שאני אשמח אם הוא יגמור כשהוא מסתכל על התמונה הזאת. ואם הוא ירצה לשחק שוב, אני ממש אשמח. ושפעם הבאה אגמיר אותו בעצמי, אם הוא יהיה אמיץ מספיק לבקש זאת.
*לקח לי מלא זמן למצוא שם, אני ממש מקווה שאין פה איזה עמית שאני מכירה ושכחתי (:
