את לימודי הבישול סיימתי שנה קודם לכן, למבחנים לא ניגשתי וגם לא נרשמתי לסטאז'. התקבלתי למסעדות שאז היו שם ודבר, אבל אני הייתי אני וכמו בכל דבר, הגעתי אל השוקת, ירקתי פנימה והסתובבתי לבלי שוב. אני לא אמות בצמא, אני מסתדרת.
עבדתי בלחם ארז, במטבח, טענתי שזה משחק בפאזלים. לוקחים את הגמבה הצלוייה, החציל, הלחם, הממרח והגבינה והנה - אוכל. אפס מחשבה, אפס יצירתיות, אפס אפשרויות לטעות ומלא הכנות. אני אוהבת הכנות. תנו לי לגלען זיתים שעתיים ואני מרוצה, לקלף עגבניות, לשקול מוצרלה, הרפטטיביות הרגיעה אותי, השקיטה.
שנה שאני שם, מגלענת ושוקלת ועל הדרך לומדת קפה, לומדת יין, לומדת לעבוד. מבינה שצריך נהלי עבודה ובונה כאלה לעצמי, הבעלים מאמצים אותם. מבינה שאפשר לייעל את העבודה על ידי תעדוף מסויים, חלוקה של דברים ספציפים לעובדים ספיציפים ומצליחה לרתום אותם לזה, הבעלים מאמצים את השיטה.
ואז הם רוצים שאנהל את המקום.
אני ילדה בת 23, עם אפס ידע ניהולי, כל העובדים מבוגרים ממני, אני לא יודעת להתנהל עם כספים ובכלל, תנו לי לגלען. אז אמרתי לא.
והם התעקשו. ואני אמרתי לא. אני אהרוס, אני לא באמת מבינה בתחום, אני סתם נראית טובה יותר ממה שאני באמת, אני חכמה וטובה עם אנשים, אבל מה לזה ולעסקים.
והם התעקשו. והסכמתי.
אני זוכרת את הפחד שלי, את תחושת הבעתה ואת השיחה עם הטבח המאוד חכם ומאוד מתוסבך שעבד איתי. שיחה שהשתיקה את כל החששות.
ישבתי מול גבר בן 50 בערך ובפעם הראשונה בחיים שמעתי איך מישהו שקרוב אלי אך לא עונה להגדרה של חבר, רואה אותי. נאמרו שם הרבה דברים, לשימור ולשיפור, אבל הרגע שגרם לי ללכת אל הבעלים ולבקש יותר כסף ותנאים טובים יותר (להפתעתם) היה מאוד קצר.
הוא אמר לי דבר פשוט: "כשמישהו צופה בך לאורך זמן ומחליט שאת הנכונה בשבילו זה לא כי את מושלמת, אלא כי הוא יודע שאת תעשי הכל בשביל להוכיח לו שהוא צודק."
אני חושבת ששם התחלתי לבחון איך אנשים רואים אותי, מה הם מזהים בי שנכון להם ולהשתמש בזה ככלי.
אני מסתדרת.
לפני 5 שנים. 10 במרץ 2019 בשעה 6:55
