בשנה הזאת עזבתי את הלימודים.
שנה וחצי הייתי בבית ספר נפלא, הכי טוב בארץ לדעתי (נכון לתקופה ההיא). הייתי מוקפת במורים טובים, מדריכים טובים ותלמידים מבריקים. אני חושבת ששם התחלתי לבנות את הגייגר של היום.
הגייגר, דרך אגב, אכן התחילה שם. שם הכרתי את האומן ואז כבר החלטתי שאקעקע עבודות שלו על עצמי.
ואז עזבתי.
עזבתי פנימייה וחזרתי הביתה, לבית אוהב, תומך ושלא יודע מה לעשות איתי עכשיו. לבית ספר רגיל לא הסכמתי ללכת ולא ללמוד לא באמת עמד על הפרק. היום אני מבינה שזאת היתה התקופה בה הבנתי שאני לא מצליחה לעשות דברים בצורה שכולם עושים אותם ויותר מזה, היום אני מבינה שאף פעם לא נדרשתי, על ידי הורי, לעשות דברים כמו כולם.
התחלתי לימודי אקסטרני ושם פגשתי את גיל (נראה לי שככה קראו לו). גיל היה הטראנסג'נדר הראשון שהכרתי, יותר נכון היתה.
היא היתה נערה מבפנים שהתחילה ממש בתקופה הזאת לעמוד על הזכות שלה להיות איך שהיא רואה את עצמה. היא היתה השראה, עוד לפני שבכלל הבנתי למה היא מרגשת אותי כל כך. היא הופתעה מזה שאני בכלל לא מוטרדת מזה ש"הוא" בעצם "היא" ושזה הגיוני בעיני.
היא נאבקה בכל רגע בחיים שלה, בהורים, במורים שדיברו בלשון זכר, בהערות, במכות, בעצמה והיא היתה שלמה עם עצמה.
היא לא ידעה להגיד למה ככה זה טוב יותר מלפני שנה, כשהיא היתה גיל הבן (את השם היא לא החליפה), דיברנו הרבה על איך זה ייתכן שלמרות שזה כל כך קשה לה יותר טוב. לא ידענו לענות על זה, היינו בנות 16.
גיל נתנה לי, בשיעור תנ"ך, ספר שנקרא "סיפור העין". קראתי אותו בשעה וחצי במהלך השיעור. ואז שוב בבית ואז במונית בדרך ללימודים. הוא היה איום. בוטה. מפחיד. סוטה.
החזרתי לה אותו ואמרתי לה שזה מגניב וממש משוגע, שאני אוהבת ספרים מוזרים אבל זה אולי קצת יותר מדי.
היא נתנה לי אותו במתנה.
שנים אחר כך בשיחה עם ההוא שאיתו בדקתי כל עצם סוטה שיש לי נזכרתי בפרט הבא.
אוננתי על הספר הזה, שנים.
גיל, דרך אגב, עשתה ניתוח לשינוי מין לפני הצבא ועזבה את הארץ, כי אחים שלה איימו על החיים שלה.
