מי שאני

אני על הכיסא, זקוף. היא יושבת עלי בפישוק, פניה מול פני, עיניה נעוצות בעיני. רושפות, שוצפות. עורה חם ומבטה קר. "אתה רוצה לנשק אותי"? היא שואלת, ידה מונחת על לחיי, ראשה מוטה מעט שמאלה. "כן" אני לוחש, רועד מעט מפחד וריגוש. עיניה יורדות מטה, אל ידה השנייה שמלטפת באיטיות מרגיזה, מטריפה. "נעים לך?" היא שואלת, משיבה את עיניה לעיני. היד יורדת אל צווארי ואני כבר מוכן להרגיש את אצבעותיה לוחצות. "כן", אני לוחש שוב, מוחי טרוף במחשבות. "תתרכז" היא אומרת, כאילו קוראת את נפשי. לוחצת, טיפה בודדה נפלטת מהקצה. פניה מתעוותות. "איכס" אומרת, מנקה על חולצתי הכהה. אני מרגיש חלש כל כך, נחות כל כך. כל כולי תלוי בידיה. "אתה רוצה לגמור?" היא ספק שואלת ספק מצהירה. אני מהנהן בראשי במהירות. "למה?" פי נותר פעור, חסר תשובה. מכווצת גבותיה, כועסת. "יכאב לך אם לא?" "יכאב לי מאוד". מקרבת את שפתיה לשפתי. נשיקה קצרה. חמה. חיים חולפים להם. "התנהגת יפה?" "כן," אני עונה במהירות, "הייתי ילד טוב". היא כמעט מחייכת. מהנהנת. מלטפת. "אתה תמשיך להיות ילד טוב". היא קמה מעלי. הקור אופף אותי. היא רוכנת לאזני. "תסגור את המכנסיים. אתה יכול ללכת הבייתה. אולי נדבר מחר". אני מציית, בעוד צליל עקביה מהדהד על רצפת האבן, נעלם לתוך הלילה. 

היום אולי תחליטי שהגיע זמני.

תאספי אותי בזרועותייך פעם אחרונה,

תאמרי לי שנגמר. שהספיק לך.

אולי תתני לי ליטוף אחרון.

אולי תסכימי לנשק אותי.

אז תסיימי עם זה. בשבילך ובשבילי.

בצורה איטית ובטוחה.

תשאבי כל טיפת הנאה.

תשבי על פני, תסתכלי עלי מלמעלה.

תכסי את פתחי הנשימה.

או אולי תכרכי חבל סביב צווארי,

ותמשכי. תהדקי.

תסתכלי על פני מאדימות.

על עיני מתרוקנות.

וכך אהיה שלך לתמיד.

בלי תחנונים, בלי חוצפה.

בלי עיכובים והתנגדות.

שייך לך,

אחרי שלקחת את כל שיש לי לתת.

אני אוהב, מידי פעם, לשבת לבד על הבר. לתת תשומת לב לבירה שלי, לכוס, לקצף. להתעמק בתחושה שמסחררת אותי בעודי גומע לאט, תוך התעלמות מהעולם שסביבי. יהיו אלה אנשים, עשן או מוזיקה. בדרך כלל, בזמן שאני מהרהר, אני מחכה (ולא מבקש) שינגנו ארנב לבן. ארנב לבן בורח, ארנב לבן ממהר. אם במקרה הוא מנוגן, אני מקשיב למילים, מתרכז לבדי בעיניים עצומות לשתי דקות בצלילים. ארנב לבן גורם לי לחשוב. ארנב לבן גורם לי להרגיש. ארנב לבן גורם לי לתהות מי אני, בפסיכודליות מלוות אותי רצונות. אני רוצה לקחת כדור שיהפוך אותי לקטן מספיק כדי שאכנס לארנקך, אבל אני יודע שפנטזיה לחוד, ובמציאות אמצא את עצמי שובר את כדור הבדולח שבו אני כלוא. אני רוצה לקחת כדור שיאפשר לי לחנוק אותך, אבל מבט מאיים מצידך יוריד אותי לברכי. אולי אין כדורים. אין דרך להגיע לעצמי מלבד נסיון. לנסות להתמסר, להכנע ולתת את עצמי בצורה שאותה אני חולם. לנסות להרגע, לאפשר לך להפוך אותי לרכושך. יש בי מרד, מרחב וצרכים. אולי תצליחי לגרום לי להפטר מהרגלים מגונים. סבלנות, כנראה תהיה הדרך. סבלנות בעיקר שלי. אני מקווה שהיוגה תעזור.

לילה טוב. אני צריך לקרוא שוב את "פחד ותיעוב".

הקושי אינו בהרכנת הראש,

בהתרגשות או ברצון.

המכשול לא נובע מכריעת הברך,

מסירוב או ממרד.

משום כך עודני מחפש את עצמי.

לא יודע עדיין בוודאות,

מי אני ואיך אוכל לתת

את עצמי, כולי.

בהתמסרות חסרת פניות,

ללא מורא, אימה ופחד.

בהכנעה מוחלטת,

בלי לברוח, להמלט, להסתלק.

שזורים האחת בשני.

מעל ומתחת,

מתחת מעל.

היא מרוצה כשאני סובל.

כשהיא מחייכת אני מאושר.

אני מחייך כשהיא מרוצה.

כשאני סובל אני מאושר.