מי שאני

היא רוצה, מחייכת, מלטפת.

היא מנסה, משכנעת, מתגפפת.

היא מחליטה, מתקבעת, כועסת.

אני נכנע, מתקפל, מצטנע.

היא מרוצה, מאושרת, מסופקת.

לפני שהלכה, נתנה לי מספר טלפון כללי שכזה,

על מנת שלא אוכל להעלם לגמרי.

היא חיכתה קצת, הביטה בי ואז יצאה,

חוששת שללא השגחתה אשוב לסורי.

היא לא ציפתה שכך יתגלגלו הדברים,

שרגשותיה ישתנו מתשוקה לאהבה,

וכעת לא ניתן לשנותם חזרה.

ואני, יושב וחושב עליה,

מריח את שאריות בשמה.

עדיין נמצא תחת שליטתה,

גם אחרי שסגרה את הדלת.

ואני, שהתשוקה אליה הניחה אותי תחתיה,

לא ציפיתי לאהוב אותה.

אכרע חפוי ראש,

מול דוכן השופט,

קטן וזעיר כנקודה.

אשרף ברשף עיניו,

אחשף בפני הציבור,

שיזעק וישאג לעברי.

אזוק, כנוע, דומע,

בודד,נאלם, נעלם,

יוצג עונשי הראוי.

הלום אפקח את עיני,

אשתחווה ארצה בפניה,

אודה שהגיע זמני.

בעודי מנסה להתגבר על הלילה,

אותה בדידות שוב מחבקת את כתפי.

מקפיאה בליטופה הקר והאדיש,

מוכרת ואהובה כל כך, מנוכרת ומלאת שנאה.

לועגת לעצבותי ולגעגועי,

משפילה ורומסת בצחוקה.

"היש לך שם, אהובתי?",

שואל אני לתוך החושך.

והיא שותקת, מודעת למצבה.

אם תפצה פיה תתפוגג,

תהפוך לחברת אמת,

והיא אינה רוצה בי כך,

נבהלת ממה שיהיה בינינו,

לו רק תלחש לי את שמה.

רוצה לקרצף את גופי ממנה,

להעלים את השריטות שהותירה על ידיי.

לחזור לבדידותי,

לאפלה בה אני מסתתר.

לקוות שאשכח,

שהתעוררתי לידה בבוקרו של אמש.

כפי שאני מניח,

שתרצה היא לנקות את עורי מתחת לצפרניה,

להכנס למיטתה,

ואולי לנסות לחלום על משהו נעים יותר.

לפעמים היא נותנת לי להיות החזק.

לחדור לגופה בעודה מביטה בי,

חלשה ואומללה.

אני מטיל בה את רצוני,

גורם לה להסכים לי,

גם אם בתוכי יודע את מקומי.

היא מתנגדת, נכנעת, נלחמת.

זורמת, כועסת, גומרת.

נרדמת.

"הפעם זה יהיה שונה" חשב לעצמו, המכונית דוהרת תחת השמש המדברית. המזגן רוחש, ממלא את חלל הרכב בקרירותו. "הפעם אני אחליט!" סינן מבין שיניו, מדמיין את עצמו מכניע אותה לגחמותיו, קורע את בגדיה, המבט בעיניה מתחנן ואומלל. הוא יתפוס אותה הפעם, החוטיני הצהוב יקרע תחת אצבעותיו, והוא יחדור לתוכה באלימות. היא תתחנן לרחמים.

רגלו מעכה את הדוושה, המכונית מאיצה על האספלט הלוהט, שמעלה הזיות עמומות מתוכו. "כן," לחש, "אני אחנוק אותה. אניח את אצבעותיי על גרונה ואלחץ עד שעיניה יתהפכו בארובותיהן. עד שירכיה ירעדו בזמן שאני דופק אותה". הוא ליקק את שפתיו. הפעם הוא יוריד אותה, על ארבע, כמו כלבה. הפעם הוא יהיה הגבר, הוא זה שיחליט. היא תכנע לו והוא... הוא יזיין! היא גם תמצוץ לו. יתפוס אותה מהשיער ויזרוק אותה על הברכיים. היא תפתח את הפה באימה והוא ידחוף את איברו לתוך פיה, עד לגרונה. היא תחנק. תשתעל. תתחנן. "אני לא ארחם עלייך, כלבה!" צעק בתוך הרכב וצחק. כל כך מצפה לזה, הזקפה קשה בין רגליו. הוא הרגיש חזק כל כך, בשליטה. אין לה סיכוי, הפעם. היא תהיה מתחתיו.

הוא פתח את הדלת בעדינות. החום מתוך החדר גרם לו להזיע. מבטה נעוץ בו מהכיסא ששעון על הקיר הנגדי. "סגור את הדלת ורד על ארבע, כלבלב קטן שלי". היא אמרה בקול שקט.

הוא הצליח לחכות חמש שניות שלמות.

"כן נסיכה".

.מגשימה לי פנטזיה

,הופכת את חלומי למציאות

.את דמיוני לאמת

.נוטעת בי את תשוקתה

,לרגע מקבלת את סטייתי

,את מה שלא חשבתי אפשרי

,נותנת לי סיכוי לחידוש

.לנעורים ועדנה

,מטילה בי את צילה

,ואני לא יותר מצופה

,רק עושה את דברה

.בעוד היא עושה את שאיפתי

ניסיתי. לא יודע אם ממש יצא לי. החוויה תמיד מהנה.

הצלחת עמדה במרכז המיטה, עליה נח מנגו צונן, חתוך באופן מסורתי לפרוסות שתי וערב. אגלי מיםעסיסי ורטוב, מפתה אך יחד עם זאת...'אני לא ממש רוצה' הוא אמר, בוהה בפרי הבשל ומלקק את שפתיו. היא הביטה בו בעיניים בעיניה החומות, כיווצה את גבותיה ואמרה שוב: 'תאכל את זה'. קולה מצווה, טון אחיד וברור. הוא הסיג את פניו לרגע, נשך את שפתו התחתונה. כתום, בוהק. נראה טעים כל כך. 'לא רוצה’ אמר והביט בה. ‘למה?’ שאלה, פיה נותר פעור. ‘זה משאיר שיערות בין השיניים' אמר בקול חלש, רועד מעט. היא צחקה והצביעה על הפרי. ‘מספיק עם התירוצים!’ הוא הוציא את לשונו, ליקק את פינת המנגו וסגר את פיו. היא חייכה, עיניה פקוחות לרווחה. 'תעשה מה שאמרתי לך. אני אתן לך קיסם בסוף'. הוא שוב התקרב, פתח את פיו ונעץ את שיניו בקוביות שהיו מחוברות עדיין לקליפה. 'לא כל כך חזק!' קראה וסטרה ללחיו. הוא זינק לאחור, ליטף את פניו והביט בה מלמטה. דמעות החלו נקוות בעיניו. 'תנסה שוב'. אמרה וסימנה לו להתקרב באצבעה. הוא הנהן בראשו והוציא את לשונו. ממלא את החיך בעסיס הפרי. 'ממממ... כן ככה' אמרה בחיוך. היא נשענה לאחור, החיוך שעל פניה נעלם, הופך לפס דק כאשר שפתיה מתכנסות ומתכווצות. ‘תמשיך’. לחשה או גנחה. היא עצמה את עיניה וליטפה את שיערו בעודו מסיים את המנגו, שבשרו התחמם ככל שהתקדם באכילתו. גופה רעד קלות, נשימתה מהירה ורדודה. לבסוף, משהתרצתה, משכה את ראשו בעדינות וחזרה לפקוח את עיניה ולהביט בו. ‘לא היה כל כך נורא. נכון?’ הוא נד בראשו וניגב את פיו בידו, התיישב והשפיל את מבטו. ‘מצויין’ אמרה והורידה את הצלחת מהמיטה. ‘עכשיו אתה יכול ללכת לקחת קיסם’.

היא סולחת לי.

ומבטה גורם לעיני לדמוע.

הכל תלוי, הכל מותנה.

ארכין ראשי בנוכחותה,

משום עליונותה.

משום שאינני ראוי.

והיא מוחלת,

למרות שמעדיפה טינה.

על אף שאולי,

הייתה רוצה שאעלם.