מי שאני

אף פעם לא הייתי ילד רגיל. שונה, מביט מבחוץ, מפחד להתקרב, מפחד מזוגיות וקשר. מחשבות לא רגילות אופפות ורופפות במוחי שברו אותי.מעולם לא מצאתי בית, מקום שבו באמת רציתי להשאר. הכתיבה הייתה מקלט, וכשהיא פגה ממני, הפכה העבודה לקבר לח בו אני יכול להעלים את צרותי.
אבל גם זו כבר לא פותרת אותי מהדרך בה בחרתי, ואולי לא בחרתי אלא קרסתי לתוכה מחוסר ברירה ויכולת לצאת. בלי חופשים, בלי מנוחה, כי גם את השינה מטרידות מחשבות, געגועים וחרטה חסרת תכלית. רק השנאה העצמית מחזיקה אותי ביציבות יחסית, והקושי הנפשי נותן לי תקווה משונה שאולי בסופו של דבר אוכל להיות מאושר באופן יחסי.
לא מסוגל להחליט, לא מסוגל להמלט. מניח שאם הייתי מודע למוזרות שלי בצורה מניחה את הדעת הייתי עובר מזמן למרכז, אבל תמיד ניסיתי להתכחש, להיות אחד מכולם. עדיף להיות זרד הלכוד בזרם הנחל מאשר אבן הצוללת לקרקעית, בעוד הזרמים משייפים את חספוסה לחלקלקות שניתן להקפיץ על המים.
אז מי אני, ולמה אני בעצם. איך אני, ומה אני בכלל. מנסה להוביל ומוצא עצמי מובל, רוצה לשלוט ומוצא עצמי נופל לברכי בתשישות.
ואולי לא הכל אבוד. אולי אמצא אותך. אולי את פה בין הדפים, מחכה לי מבלי לדעת בעצמך.
אני מקווה.
אני מקווה.