לפני 8 שנים. 14 במאי 2016 בשעה 7:55
שעת חצות. אני אמורה לעבוד אך שוכבת על המיטה, בוהה בתקרה. רואה צורת מעוין ואז אחד נוסף. מעורפלת, בוהה בהם נערמים על התקרה והם חלולים וסימטריים, כמו שאני אוהבת, אבל למה מעוינים? מעדיפה ריבועים. מה יקרה כשהמבט שלי יפגוש בפינות? שם יהיו רק חצאי מעוינים. אבל המוח שלי לא מצליח לסובב אותם, אז יש לי פתרון אחר והמעוינים נחתכים למשולשים סימטריים וכשאני פוגשת בפינות זה כבר בסדר. אז אני נחה והמשולשים קטֵנים וּמתרבים ואז אחד נצבע, במן שחור שקפקף וזה מכעיס, כי האחרים עודם שקופים. אני עוצמת עיניים כדי שיעלמו אך כשאני פוקחת אותן, הם עדיין שם. זה עושה לי רע ויש לי סחרחורת, אני מתיישבת על המיטה והמעוינים נעלמים. אני נזכרת שאני צריכה לעבוד, אז קמה להתקלח. אין לי כח לקחת בגדים לאחר כך, אני מסתפקת במגבת ענקית.
המים שוטפים ממני את שאריות המועקה. אני מתמכרת לתחושה. הם עוטפים אותי, נעימים לי, מעייפים. העיניים נעצמות לי תחת הזרם ואז אני מרגישה אותן, טיפות... מעוינות, סימטריות, שקופות, מתכתיות כמעט, שורטות אותי. אני פוקחת עיניים והן שוב נעימות, מותשת אני יוצאת מהמקלחת, עטופה במגבת. אמא בדיוק החליפה לי מצעים. הם שוב שם, מעוינים להכעיס, מתריסים ואפילו לא לחלוטין סימטריים, אמא מסתכלת עלי, בוחנת אותי
'מה יש לך?'
'כלום, מה?'
היא מניחה יד על המצח שלי,
'יש לך חום'
'טוב'
'מה טוב? תמדדי'
היא תוחבת לי מד חום ליד, אני מסתכלת עליה והיא עונה עוד בטרם שאלתי
'חיטאתי'
אני מכניסה אותו לפה וחושבת על המעוינים, פתאום מרגישה את אמא מוציאה לי את מד החום מהפה
'הוא מצפצף, את לא שומעת?'
אין לי כח לענות לה
'יש לך 40 מעלות חום' היא נזעקת, היסטרית כהרגלה
'טוב'
מה טוב??'
'מה את רוצה ממני?'
היא מתעלמת מהנימה 'כנסי למיטה'
'לא חשבתי אחרת'
אני נכנסת, אמא מכסה אותי ואני מסתכלת על השמיכה, לא מבינה, המצעים לבנים, ללא טקסטורה, לא היו מעוינים לפני רגע?
'מחפשת משהו?'
'לא היו לי מצעים מעוינים קודם?'
'אין לך מצעים מעוינים'
'בטוחה?'
'את הוזה מהחום' היא ממלמלת ואני נרגעת, אז אולי אני לא פסיכית, סתם הזיות של חום גבוה.
אני עייפה, העיניים נעצמות לי למחצה, רואה את אמא במטושטש, עם כוס תה חם. הכוס שקופה והמעוינים שם. הראש שלי כבד, אני כבר לחלוטין מעורפלת. המעוינים ממלאים את החלל, מכסים את אמא והסביבה, מכריעים אותי, אני מתעלפת וקצה של מחשבה עוד שורט לי במוח, אולי זה היה נגמר אחרת, אם לא המעוינים, לו רק יכולתי לבחור ריבועים...
