לפני 18 שנים. 27 בפברואר 2006 בשעה 5:35
?
ורוניק = אהבה
קבלו אותי הכי נקי שישלפני 18 שנים. 26 בפברואר 2006 בשעה 18:47
לשים או לא לשים?
הוא מבחינתו לא ממש מזיז לו, הרי זה רק סמן וירטואלי בשבילו, אמר שאם אני רוצה אני יכולה לשים ואני מצידי אמרתי לו שאני רוצה להזדיין וקולר יפריע לי למצוא זיון (ניסיתי לגרד לו את עצם הקינאה- לא הלך)
אז לשים או לא לשים קולר וירטואלי?
לפני 18 שנים. 11 בינואר 2006 בשעה 2:23
אהבתי אותו על שכתב את המשפט הזה
אף פעם אף אחד לא אמר לי את זה.
המשפט הזה כל כך מחזק אותי. גורם לי לרצות יותר, להשתדל יותר,
ולמחרת כל כך שמחתי לשלוח לו איימיל גדול ואדום....
I loved him for writing this sentence
No one ever said it to me.
The sentence so strengthens me. causes me to want more, to try more,
and the following day I was glad to send him a big and red Email.
לפני 18 שנים. 3 בינואר 2006 בשעה 21:01
זה קרה שלישי אחד
יש איזה אחד קוראים אותו העבד א'.....
הוא אוהב לתת לי נשיקה על היד, ובפעם האחרונה שראיתי אותו החלטתי שדי! הגיעו מים עד נפש, החלטתי ללמד את העבד הסורר.
ישבתי על אחת הכרסאות והוא על הריצפה.
לידי ישבה אחת המלכות הנערצות.
הושטתי לו את ידי ולפני ששפתיו נגעו בגב היד סטרתי לו בחוזקה!!
ושוב הושטתי את היד וסטירה!!
עד שנימאס לי,
העבד הסורר לא הבין שככה לא עושים לשיפחה!
לאחר מכן אמרתי לעצמי "למה לא להשתעשע קצת בעבד הסורר" אז שמתי את היד על הראשו, והוראתי לו לנשק אותה, העבד האומלל ניסה כל כך, באמת השתדל.
אוי כמה שאני צחקתי, יותר מהפרצופים האומללים שלו מאשר מהניסיונות הכושלים שלו
לפני 19 שנים. 23 בנובמבר 2005 בשעה 8:26
סתםםםםםםם ניראה לכם?!
וואו!!!!! איזה סופ"ש זה היה! רק עכשיו אני יכולה לשבת ולכתוב עליו
כל הזמן צחקתי. המזג אויר היה מדהים!!!! כמו שאני אוהבת, חורפי אבל שימשי.
סוניה באה מירושלים.
הגעתי לקראת הצהריים של יום שישי,
עשינו קניות לאמא. קניות רק לאמא. סוג של הפתעה. קנינו לה דברים טעימים רק בשבילה, ופרחים
אכלנו, שתינו, נחנו.... שתינו קפה.... בין לבין צחקנו... והגיעה ארוחת הערב. שוב אכלנו וצחקנו ושתינו קפה וטליה באה ושוב צחקנו....
הלכנו אליה הביתה ועזרנו לה לכתוב איזה מכתב... הלכנו לפאב של הקיבוץ שעליו כתבתי בבלוג אחר... בשלב הזה כבר הייתי הרוגה כי עבדתי לילה לפני ולא ישנתי מאז. הלכתי הביתה לבד (טליה וסוניה רצו להשאר לשתות ולשיר קריוקי-מסטולות) והקיבוץ היה מדהים בשעה 12 בלילה
הכל נקי מהגשם. יש ערפל דק שעושה הילה למנורות העגולות. לנשימות שלי יש אדים, קריר או יותר נכון קר ואני מכורבלת במעיל שלי, הולכת לאט לאט שומעת את החצץ הרטוב... ושקט... שקט כמו שאני אוהבת, לא שקט מגעיל של ת"א שאני צריכה להדליק את הטלוויזיה כדי לא להרגיש מן צמרמורת. שקט טוב, שקט נעים.
הלכתי לישון... ישנתי כמו דב!
בבוקר התעוררתי מאוחר שוב אוכל / שתיה / צחוק. ידיד של סוניה בא מירושלים וטליה באה עם גיא ושוב אוכל / שתיה / צחוק
עשינו סיבוב בקיבוץ להראות לידיד הזה... פעם ראשונה שלו בקיבוץ.
חזרנו לת"א....
היה סופ"ש רגיל... אבל כל כך טוב.... אין לי מושג מה עשה אותו כל כך טוב או כל כך שונה מכל הסופ"שים האחרים.
אולי כי לא היה את שיחות הטלפון הארוכות....
לא היה צורך בהן, שאני חושבת על זה גם אז לא הייתי צריכה אותן,
היתה רק שיחה אחת באוטובוס בדרך לקיבוץ שעשתה לי נעים בבטן לכל השבת, (האימייל ששלחתי לאנגלי עשה לו נעים אז הוא התקשר כדי להגיד.)
וגם אותה לא הייתי "צריכה" היא היתה סוג של בונוס.
לפני 19 שנים. 16 בנובמבר 2005 בשעה 11:51
הלוואי והיו אלה המילים שלי
קראתי את המילים וכל עצב בגוף רוצה להרגיש את מה שהיא עברה.
נדמה שהיא חיה את הפנטזיות שלי, נדמה שהיא כותבת את המילים שאני רוצה לכתוב
מרטיבה אותי על הבוקר. ממש לא בסדר
צריך לתת לה עונש!
אולי לתלות אותה הפוך?
או אולי.... קפיצת בנג'י ולהשאיר אותה תלויה?
או אולי לקשור אותה ולשחרר 100 עכבישים?
לא לא לא !!!!
מי יכתוב במקומה וירטיב אותי על הבוקר?
לפני 19 שנים. 26 באוקטובר 2005 בשעה 19:10
קיבלתי את השרביט מדגיגה אהובה
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=7163
שלושה דברים שלא יודעים עלי:
1. אני צלמת
2. גרתי בלונדון שנתיים
3. אני אלרגית לאבק
ואני רוצה לתת את השרביט ל:
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=5878
לפאפי
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=13823
לברווזע
http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=2
וכלובי שאת הבלוג על החומוס הכי אהבתי
לפני 19 שנים. 25 בספטמבר 2005 בשעה 4:55
כמו קללה נפלה על קבוצת "הדס". זה התחיל באח של סיון אחר כך אח של אלה לאחר מכן אחותי ועכשיו אח של זיו.
הקיבוץ שקט.
שקט כבד.
שחר מת!
אח של זיו נהרג!
ששמעתי את זה, זה ישר עשה לי פלאש באק לזמן של דצמבר 99' , לזמן שאחותי נהרגה.
נכנסים בשער הקיבוץ ויש איזה שקט
שקט שמחזיר אותי לזמן שהשקט הזה היה לכבוד אחותי,
שקט של עצב ואבל
שקט של אחרי אסון
המוות של שחר מעלה בי דמעות שמזמן התייבשו.
זיו ואני לא קרובים, אנחנו אומנם בני אותה קבוצה אבל אם השנים התרחקנו, אני רוצה לבוא אליו, לדבר איתו, להיות איתו,
אני לא יכולה,
זיו, זיו, זיו, האיש שהיינו בפעוטון הייתי צועקת לו מעבר לגדר "לירו זי" (לראות את זיו). צר לי על הכאב שלך, אני יודעת מה עובר עליך, אני יודעת שמעכשיו יהיה לך קשה, יהיה לך את צל המוות של אחיך הקטן, לפעמים תרצה לצעוק "תעזבו אותי"
יש לך נחמה קטנה שאתם משפחה גדולה, אבל כבן היחיד בין 3 בנות הרבה מהנטל יהיה עליך.
היום שהלכתי לבית של ההורים שלך ושאלתי איפה אתה, אמרו לי שאתה בדירה שלך...
גם אני הייתי צריכה לברוח קצת...
את השבעה של אחותי אני לא כל כך זוכרת, זוכרת רק קטעים
כמו שדורי באה אלי וסיפר לי על אחיו וכל מה שיכולתי לחשוב עליו באותו זמן היה למה לעזאזל הוא אכל בצל לפני שדיבר איתי...
או שבן נתן לי את השרשרת... או כל מיני קטעים לא קשורים....
לפני 19 שנים. 14 בספטמבר 2005 בשעה 7:31
שוב... אחת מאותן תמונות....
היא צפה על המים, שערה נע עם תנועת הגלים היא ערומה, כל גופה שקוע במים פרט לשדיה ופניה, מקשיבה לקולות שהמים מביאים איתם, קולות של אבנים וצדפים המתנגשים בסלעים, קול מונוטוני, מהפנט.
אם היתה לבדה כבר מזמן היתה טובעת, אבל הוא מחזיק אותה מתחת לעורף, לא נותן לה לטבוע, הוא נותן לה את האפשרות להתמסר לגלים באופן מוחלט, בלי לפחד מטביעה, היא סומכת עליו בעניים עצומות, והגוף שלה צף, מתאחד עם הגלים.
לפני 19 שנים. 31 ביולי 2005 בשעה 20:51
"אלוהים, תן לי את הכוח להתמודד עם מה שאני לא יכולה לשנות"
כן, כן, אתה.
אתה נותן לי את הכוח להתמודד עם הכאב שאתה מכאיב לי.
ולא מדובר בכאב של הצלפה.
מדובר פה על כאב לב!
על לב שבור!.
הלב שלי.
שאתה שברת.
אבל אתה, ששברת לי אותו.
אתה גם החבר שעוזר לי להחיות את הלב השבור הזה.
זאת הפעם השניה.
אני לא חושבת שיהיו עוד פעמים.
אבל מי יודע אולי גם זאת אשליה.
מי יודע אולי בפעם הבא שליבי ישבר זה לא יהיה בגללך.
אני אוהבת אותך.
ואת האהבה הזאת כוח מאוד מאוד חזק יכול להרוס.
רק האהבה הזאת יכולה להרוס את עצמה.
אפילו הזמן לא יכול לה.
חולה לך על התחת! יא לאפרקון!