לפני 19 שנים. 30 ביולי 2005 בשעה 19:50
חננה לא מבינה,
לא מבינה, לא מבינה!!
הכל מקיף אותה
מציף אותה
והיא, בשלה....
לעיתים שקטה
לעיתים פראית ובלתי ניתנת לריסון,
אבל תמיד תמיד מלאה באהבה?
ורוניק = אהבה
קבלו אותי הכי נקי שישלפני 19 שנים. 23 ביולי 2005 בשעה 19:46
מאז שבועות אני נוסעת כל סופ"ש להורים, בעקבות איזו שיחה עם איש אחד
הסוויצ' שהוא עזר לי לעשות עדיין עומד.
היו רגעים קשים אבל לא בא לי לכתוב עליהם עכשיו.
אני רוצה לכתוב על הדברים הקטנים שעד אותה שיחה לא שמתי לב אליהם. (אוי רגע אסור לי להגיד את המילה "רוצה")
יום שישי בבוקר התעוררתי (או יותר נכון העיר אותי קרקור עורב...) ה"חברטוב" הזה מעיר אותי בבוקר, אני אוהבת להתעורר לצליל הטלפון, לראות את המספר שלו על הצג ולענות בקול הישנוני שלי "הלו..."
עשיתי את מה שאמר לי לעשות, למרות שהיתי חצי ישנה, אני אוהבת שהוא מעיר אותי ואומר לי מה לעשות, אני אוהבת את ההרגשה של להיות זמינה בשבילו... (ואני זמינה רק בשבילו!!)
אחרי ההתעוררות הנעימה הזאת הלכתי בשליחותו לצביקה, קניתי מה שקניתי ונסעתי הביתה לצפון, להורים.
נכנסתי הביתה זרקתי את התיק על הכיסא החלפתי לבגד ים והלכתי לבריכה (אפשר לומר רצתי),
אוח... כמה שאני אוהבת את הבריכה, המים שכבר לא קפואים כמו בתחילת הקיץ,
לפגוש את החבר'ה שכל פעם מחדש מפתיע אותי לראות איך אני כבר לא שונאת אותם, איך התבגרנו ואנחנו לא אותם ילדים זבי חוטם.
אדם חזר מחו"ל אחרי 3 שנים שלא ראיתי אותו, עד לפני שנסע הייתה שנאה בינינו, ופתאום לראות אדם חביב, ואפילו מקסים...
חזרתי הביתה שזופה יותר ורגועה יותר, וכמובן שוב שיחה עם ה"חברטוב" הזה, עד לארוחת הערב,
אוח... האוכל של אמא...
אחרי הארוחה עם ההורים הלכתי לטליה ושם קיבלתי את פינוק שהייתי צריכה אחרי השבוע האחרון, מקלחת חמה, וסירוק מפנק כמו שאני אוהבת. כולי ניחוחות של סבון ושמפו.
הלכנו ל"פאב השכונתי", ושוב לראות את החבר'ה...
כל אחד בחר בדרך משלו בעולם ואנחנו נפגשים בסופ"שים. בעיקר הסטודנטים שבינינו,
לראות את אמא של ענבר ואמא של לאון רוקדות ברחבה כאשר לאון וענבר שותים בירה בבר, או את ציפורה האישה בת ה70 שעדיין תקועה איי שם בשנות החמישים, שער צבוע שחור שפתון אדום ובגדים עם הרבה נקודות ופסים, מבקשת מהנכדה שלה שמברמנת, כוס וודקה, נקי, מקפצת לה ליד טליה.
אני אוהבת את האישה הזאת, אני אוהבת לקבל ממנה נשיקה על הלחי, תמיד היא משאירה לי סימן אדום אדום.
הזוי קצת...
לחזור הביתה להתקלח שוב כי כל כך חםםםםםם, לשבת בחוץ על הנדנדה, ושוב שיחה עם ה"חברטוב" הזה, וללכת לישון.
התעוררתי באמצע הלילה מחלום מפחיד (שאני כבר לא זוכרת על מה הוא היה) לחזור לישון ולהתעורר מאוחר כי הוא לא התקשר להעיר אותי.
מצחיק אותי איך אמא שלי מחכה לטלפון ממנו, היא קוראת לו "חננו". היא אמרה לו שהוא כמו בן בית...
אם היא רק הייתה יודעת...
הזוי קצת...
בסופ"ש אני הכי צריכה את ה"חברטוב" הזה, לדבר איתו ולשכוח מהכל מסביב, הוא הטיים אאוט שלי מההורים, מהכל, שאני מדברת איתו שום דבר אחר לא חשוב.
בכלל בשבוע האחרון הייתי כל כך לא פה, והאנשים היחידים שדיברתי איתם היו הוא, בעיקר הוא, ולירון, (אפילו לא אמא שלי) את הזמן שהייתי צריכה להתנתק ביליתי איתו, הוא כמו מקלט בשבילי, בועה בעולם מטורף...
תנו לי רק להתחפר לו בין הרגליים כמו כלבלב שרוצה שילטפו אותו... ואני מאושרת.
לפני שחזרתי למרכז שוב דיברנו הוא העיר אותי מהשנ"צ, (ממממ... גררררר...) אמר לי להוריד את התחתונים ולנסוע ככה לת"א, אוי ויי, אף פעם לא הלכתי בג'ינס בלי תחתונים, התפר אוח התפרררררר.....
אם זה לא ייפתר בקרוב יהיו אבדות בנפש...
לפני 19 שנים. 3 ביולי 2005 בשעה 22:25
שלושה ימים, ומשפט אחד קטן צבוע כחול,
העצב השקוף נצבע באדום של לב מדמם
הוא יחלים
הוא החלים
אין דבר העומד בפני הרצון?
אין דבר העומד בפני הרצון!!!!!
לפני 19 שנים. 27 ביוני 2005 בשעה 22:59
בובו מתי תלמד למצוא את הדרך הביתה לבד?
לפני 19 שנים. 27 ביוני 2005 בשעה 18:10
שונאת אותו!
מטפסת לי בשקט פראי על הקירות,
מחליקה למטה,
מתקפלת על הריצפה הקרה,
האיש הזה...
אוח... שונאת אותו...
לפני 19 שנים. 26 ביוני 2005 בשעה 0:21
שחור
אתה עושה לי להרגיש אחרת,
עושה לי להרגיש טוב ורע, לפעמים באותה נשימה, גורם לי לצחוק בפה מלא, גורם לי לבכות נהרות, עושה אותי מאושרת רק מלשמוע את הקול שלך.
עושה אותי עצובה כי יודעת שהיא תופסת את המקום שאני צריכה להיות בו.
רוצה להיות שלך. מתחנת לקולר עם השם שלך.
רוצה לקרוא לך אדוני.
רוצה להיות ראויה לשים את האות ש' ליד שמי בכלוב.
רוצה שכולם ידעו שאני שלך, ובשבילך.
בשבילך זה מובן מאליו שאני עושה את אותם דברים.
אבל אתה הוא שגורם לי לעשות אותם עם אהבה. אפילו דברים שאני שונאת.
המהות שלך, אתה, הריח, הטעם שלך גורמים לי לרצות את זה. להתגעגע לזה.
אני לא יודעת מה אתה מרגיש כלפי וזה מבלבל אותי.
אני יודעת שאתה אוהב לראות אותי במצלמה, יודעת שאתה אוהב לדבר איתי, יודעת שאתה דואג לי, ומרגיש אותי, אפילו בלי לדבר, (כן כן יודעת שאתה לא מאמין בשטויות רוחניות וכאלה)
אני יודעת, אני ומרגישה אותך, יודעת מתי אתה מדבר איתה, יודעת מתי אתה עייף יודעת מתי קצת אין לך כוח, לא יודעת איך להסביר אבל יודעת אותך.
לפעמים הידיעה הזאת היא קשה לי, אבל לא אכפת לי להרגיש קצת כבד לפעמים, חשוב לי לתת לך את האוזן שלי.
חשוב לי להיות בשבילך גם אוזן קשבת ולא רק לפרוק אצלך את הבלאגן שלי.
אני רוצה לדעת מה אני בשבילך.
רוצה לדעת שאני בשבילך מה שאתה בשבילי.
אני אוהבת לשמוע את סיפורי השחור, אתה מצחיק אותי, אוהבת לשמוע על ההיא והוא וההם. לשמוע על החיים שלך.
אוהבת לספר לך את הפנטזיות שלי, פנטזיות שאתה הכוכב הגדול בהן.
כל כך רוצה שתחזור כבר,
כל כך רוצה שתשים את הקולר שלך עלי.
געגעת המון לשחור
לפני 19 שנים. 23 ביוני 2005 בשעה 0:10
כדי שהלאפרקון ישן יותר טוב
כדי שבובו ימצא את דרכו לבלוג שלי
כדי ש....
לילה טוב
לפני 19 שנים. 21 ביוני 2005 בשעה 16:57
אני אספר לך בדיוק מה בא לי עכשיו...
בא לי עכשיו ללכת לבריכה ולגלות שאין שם אף אחד. להעיז להוריד את הבגדים ולהיות ערומה . לקפוץ למים הקרים. להיות ילדה רעה עד הסוף ולפזר שיער במים, ויודעת שאם הרשלה (מנהל הבריכה) היה פה הוא היה צועק עלי לאסוף אותו....
אני במים הקרירים, שוכבת על האבוב, תחת למעלה, לפתע כמו אל שעלה מן הים....:
פותחת עניים ולצידי, שוחה לו בערום, כמובן....
נחש מי?
לא יוחנן, אבל קרוב, אח שלו הלאפרקון השחור ...
שבמים הכלור קצת הוריד לו צבע אבל הוא עדיין סקסי עם המבט הרע בעניים וזיפים בני יום.
נכון אני גדולה...
טוב נמשיך בסיפור העלילה...
ורוניק פותחת את ענייה באיטיות ורואה את הלאפרקון עם נצנוץ המים והשמש בעניים זה מחזה מרנין לב ודגדגן.
פלאחצ'! הצלפה חזקה עם יד חזקה, על תחת חשוף.... ורוניק נופלת למים. כולה צוחקת וכמובן רטובה, כל כך שמחה לראות את האל שעלה מן הים אבל הלאפרקון לא מחייך, הוא רציני וזה מכניס את חננה לבלבול קטן היא מפסיקה לחייך,הוא אומר לה " חיפשתי אותך כלבה " ורוניק אוהבת שהלאפרקון קורא לה כלבה בקול רציני, כי היא יודעת שיבוא משהו נעים.
יוצאים מהמים הקרירים, הלאפרקון מביא את החבלים שהביא איתו ומתחיל לקשור אותי, לאט מעביר את החבל על גופי, הגוף מתייבש מהר מחום השמש או החום הפנימי שלי, רמת הגירוי עולה ככול שאני יותר קשורה, הקשירה עדין לא גורמת לי להיות חסרת יכולת לזוז אבל אוי כמה שהיא נעימה, החבל מחזיק את הגוף כמו מחוך.
מרגישה את הידיים של הלאפרקון על הגוף שלי, מהדק את החבל מסדר אותו שלא ילחץ, אני קשורה עכשיו כולי גם הידיים, לא יכולה לזוז, כולי התרגשות ממה שעומד לקרות, ופחד שמישהו יבוא לבריכה ויראה אותי ככה.
הלאפרקון מביא את שמוליק השוט החביב עלי, מצליף, אני יודעת עד כמה הוא אוהב לראות את הסימנים האדומים אז משתדלת לספוג את הכאב, לא יכולה הרבה, כי כולי פקעת עצבים רוצה כבר לטעום אותו, רוצה להרגיש אותו בין הרגליים.
הוא מכיר אותי כל כך טוב ויודע מה אני רוצה, אבל יודע שדחיית הסיפוק עושה אותי הרבה הרבה יותר צייתנית, אומנם חסרת מנוחה אבל צייתנית.
הוא משכיב אותי על מגבת, פותח את הרגליים שלי ודואג להצליף גם בכפות הרגליים , "אדוני אפשר.. בבקשה... כלבה רוצה משהו...אההה" ואני כולי רוצה שיכנס אלי, שיכאיב לי בין הרגליים, "שקט כלבה! כבר אמרתי שכלבה לא רוצה".
לאפרקון מנסה להכניס לי את הבאט פלאג המקולל ואני צועקת מכאב, הבאט פלאג הזה מסרב להיכנס . "טוב בואי ננסה משהו אחר" שם כפפה על היד, שם גם את הג'ל הזה שאני לא זוכרת את שמו, ומלטף בעדינות את החור המדובר, בעדינות מלטף את החור וכל אותו זמן מדבר איתי על הא ודא, כדי להסיח את דעתי, מכניס אצבע אחת וגם את השנייה, ממשיך לשחק בעדינות עם החור המדובר, ואני כבר לא ממש בעולם הזה, מתחננת שיגע בדגדגן שלי שיכאיב לי, והוא בשלו, "היום כלבונת הבאט פלאג יכנס" ומחייך את החיוך הזדוני שלו.
למזלי אנחנו מוסתרים בין השיחים והעצים בפינה מרוחקת של הבריכה אז אם אנחנו שקטים (יותר נכון אם אני שקטה) אין חשש שמישהו יבוא אבל זה אומר שצריך להיות בשקט.
והוא המניאק בשלו עושה לי נעים, עדיין עם שתי אצבעות מרוחות בג'ל משחקות לי שם בתחת, אני מרגישה שהליטופים יותר ויותר אגרסיביים ואני משתגעת רוצה שיגע בי איפה שרטוב איפה שכל כך רוצה את היד שלו או את הזין שלו או משהו אבל שיכניס כבר.
מרגישה משהו קריר זה כבר לא האצבעות שלו, לפני שאני בכלל חושבת מה זה מרגישה את זה, את הדבר הנורא הזה, את הבאט פלאג המקולל הזה מוחדר במכה אחת, המניאק הצליח להכניס אותו, ואני בוכה מכאב ומעונג, הוא מחבק אותי מרגיע אותי, ואני בוכה ומיללת שיוציא את זה ממני, "עוד מאט, תתרגלי אליו קצת".
בינתיים הוא משחרר אותי מהחבלים מלטף אותי, ואני לאט לאט מתמסרת לכאב, מתמסרת להנאה שבשחרור החבלים, הבאט פלאג עדין שם, עדין כואב, אבל הוא מלטף אותי מנשק אותי, אני מתכרבלת בחיבוק שלו, מחפשת את הזין שלו שאני כל כך אוהבת למצוץ, הוא יודע שעכשיו אני צריכה אותו כדי להירגע מהכאב, יונקת אותו, זה המוצץ שלי עכשיו.
הוא גומר כמובן, רק כדי שאני אוכל למצוץ אותו כמו שאני אוהבת שהוא רך כזה ונכנס בדיוק לפה, בזמן שאני יונקת לי בשקט, נרגעת מהכאב, מתחילה להרגיש את הבאט פלאג פחות כואב, "אפשר לגעת בעצמי?" אני שואלת את האדון מלמטה, "לא!, הפעם אני רוצה שתרגישי אותי.
אומנם לא את הזין אבל היד שלי בהחלט תספיק" הוא מוציא את הזין שלו מהפה שלי, מפסק לי את הרגליים, מלטף, מחדיר את היד לאט לאט זה נעים, זה כואב כמו שאני אוהבת, הלאפרקון נתן לי לגמור עד שכבר כל הגוף רועד וכואב, והבאט פלאג עדין במקומו. "טוב כלבה, בואי נוציא את הבאט פלאג" אמר הלאפרקון, "עוד מעט אדוני, עוד קצת, כלבה רוצה עוד קצת זמן פלאג" הלאפרקון צוחק ואני לא מתאפקת וצוחקת גם, "די כלבונת, בואי נוציא אותו".
הלאפרקון מוציא אותו בעדינות, "בואי נלך למים שיצננו אותך קצת" לבשתי בגד ים ויצאנו מהשיחים, נכנסנו למים שחינו וחזרנו הביתה עייפים אך מרוצים, כמובן שהזדיינו שוב בבית סתם כי זה כייף, כמובן שינקתי מהמוצץ עד שנרדמנו...
לפני 19 שנים. 19 ביוני 2005 בשעה 1:14
הלאפרקון מוטרד
אני מרגישה בזה, לא יודעת איך להסביר את זה, אולי איך שהוא מדבר? אולי איך שבין המילים שלו אני שומעת חוסר מנוחה? אולי כי הוא מספר לי שהוא עייף ולא ישן טוב בלילה, משהו מטריד את הלאפרקון שלי, אני רואה אותו ישן, אמרתי לו שאני אשמור עליו, הוא ניראה לא רגוע, מסתובב וזז הרבה, לא מתעורר אבל גם לא ישן רגוע, משהו מטריד את הלאפרקון שלי, רוצה לבוא אליו וללטף אותו, להחליק את קמטי הדאגה, לראות אותו מחייך מתוך שינה, לעשות לו נעים , רוצה שיחבק אותי הכי חזק שאפשר, לא כי אני צריכה חיבוק אלא כי הוא צריך לחבק, אני רואה אותו זז אפילו עכשיו, נוגעת בו דרך מסך המחשב, מקווה שהוא מרגיש את זה בחלום שלו, משהו מטריד אותו, לא יודעת מה זה, אולי גם הוא לא יודע אבל אני רואה את זה בעניים העצומות שלו, בפנים העייפות שלו, רואה את זה וכל כך רוצה להיות שם.
אחרי יומיים וחצי שלא ראיתי אותו, פתאום נורא הפריע לי שהוא מדבר עם אחרת, נורא רציתי לראות אותו, אוקיי אז דיברנו הרבה בסופ"ש הזה, הוא ידע והבין שאני צריכה אותו כל כך, אני מטילה את ה"אשמה" בסופ"ש הנפלא שהיה לי, בשני דברים, אחד: הבריכה, אוח הבריכה, השקט הזה, המים הקרים, השמש, ואני בכלל טיפוס של חורף, אבל, אוח, המים והשמש ובעיקר הנקטרינות המתוקות, אוח... והדבר השני: הלאפרקון שהרגשתי אותו איתי, סוניה (חברה, בת בית) ראתה איך אחרי שיחה איתו אני מחייכת כמו אהבלה, את החיוך ששמור בשבילו, הטלפון שקיבלתי בזמן שעשיתי לאמא קניות הצחיק אותי כי הוא ביקש ממני לנבוח, כמובן בצחוק, ואני כולי מסמיקה רק למחשבה שאנשים שמכירים אותי ישמעו הרי פה גדלתי אנשים מכירים אותי מגיל 0, או הטלפון שאעיר אותי משנת הצהריים, אחרי שהייתי בבריכה, איזה כייף לשמוע את הקול שלו אומר "חננה כלבה ממטולה..." (הוא קורא לי ככה מאז הבלוג של איה חננה), הדברים הקטנים האלה וההחלטה שהגעתי אליה בעקבות שיחה שלי איתו עשו את הסופ"ש למהנה, למרות ההורים שלשניהם בצורה לא מתואמת כואבת יד ימין, וסוניה היתה כל הסופ"ש עם מיגרנה, אבל לא נתתי לזה להשפיע עלי, לא נתתי לעצמי לשקוע בכאב שלהם אלה להפך אני חושבת שהדבקתי אותם בשמחה שלי, אולי לקצת הם שכחו את הכאב שלהם, ככה לפחות אני מקווה.
(מצחיק איך אחרי שפרסמתי את הבלוג אני רואה שהוא ישן יותר טוב...)
לפני 19 שנים. 14 ביוני 2005 בשעה 20:17
התעוררתי ב1 אחרי שלא ישנתי בלילה, וגם שנירדמתי נירדמתי עם דמעות, אבל אתה יודע.. דווקא שאני במצב שכזה התובנות הכי טובות מביאות אותי לפתרון, כשאני בוכה עד שניגמרות הדמעות אני מרגישה רגועה יותר אחר כך, השיחה שלנו עשתה לי טוב, הגעתי לתובנות וזה עושה לי להרגיש שקטה, רגועה יותר, אני יודעת שתהיי לי עבודה קשה על עצמי אבל אני לא מפחדת מזה, אני עושה סוויצ' בהתיחסות שלי לקשר עם ההורים, אני עושה סוויצ' ביחס שלי אליהם, מסתכלת על זה בהומור, בקלילות, באהבה, כמה שקשה לי להגיד את המילה הזאת בהקשר של ההורים שלי, אני מתחילה תהליך של התפייסות, נכון מה שאמרת אני לא צריכה לסלוח להם כי אין על מה, אני צריכה להתפייס עם עצמי, צריכה להוציא את כל הכעס והכאב שיש בי, ולפנות מקום לחמלה, אהבה, וחיבה, שיש בי להורים שלי,
, אני טובה בלעשות "סוויצ'ים" אני יודעת שזה עבודה קשה, ואני שמחה שדיברתי איתך, מרגישה שיש איזה איש שמבין אותי ומקבל את הבריחות להומור בהבנה ובכל זאת מחזיר אותי לדברים שבאמת חשובים ולא נותן לי לברוח שוב ושוב לג'ינג'ר או לירידות הקטנות והמעצבנות שלי, אני בטוחה או יותר נכון מקווה שעל כל ירידה או סטיה מהנושא אני אענש... (איקון קורץ)