ממעמקים קראתי, אולי גם אכתוב

רציתי לירות בנשיא מול קהל של מיליון
להדליק גפרור בחושך
לצעוק את שמי אלי רוח גועשת
רציתי לומר לך מלים יפות

רציתי לחטוף רכבת ולדהור אל סוף המסילה
לקטוף פרח רענן
להריח גשם נקי בחלון
רציתי לומר לך מלים אמיתיות

רציתי להרוג מחבל ולהיות עוד גיבור מולדת בעל כורחו
ללטף גור כלבים בן יומו מכשכש בזנב
לשבת על חוף הים מול שקיעה צועקת אדום ארגמן
רציתי לחבק אותך אלי עד כאב

הבנתי שלעולם לא אירה בנשיא
לא אחטוף רכבת
לא אהיה גיבור
רק את נשארת
מולי עכשיו
אבל אני שותק

יש משהו מאוד ממכר במלים. בהכנעה שלהן לרצונותיך. בגאווה הכבושה ובחיוך הפנימי שמפציע בך כשאתה גומר לכופף עשרות מלים כך שיתאחדו להן לרגע לשלם גדול בהרבה מסך חלקיו. האהבה שלי למלים יכולה להיתפס כעמוקה עד לא רציונלית, אולי כי לפעמים אני זורק אותן אל הדף או המקלדת באבחות משפטים קצרות שמתפרצות כמות שהן, ללא עריכות. כמו הינפי מכחול זועמים של צייר ברגעי יצירתו. והקווים אינם ברורים, אך לאט לאט הם מתחברים להם למשהו אחר. יופי אינו מילה גסה. ואולי יופי של יצירה הוא ראוי ועמוק כי מרגישים אותו כשהיצירה נחשפת מול עינייך, גם ללא נימוקים שכלתניים ופירוק אנליטי של כל רכיב ורכיב.
תודה לכל הכותבים כאן שמרגשים אותי כל פעם מחדש. הפרגונים כידוע לכם מגיעים בהודעות הפרטיות, ואותה ברית סמויה של אוהבי מלל הולכת ונרקמת לה.
(הצעה: מאנץ של אוהבי כתיבה, רק שלא יהיה שם שולחן סנוקר או קריוקי, נמאס לי להתבזות.... 😄 )

חבל. היינו אמצאה טובה (י. עמיחי)

הם קטעו
את ירכייך ממותניי.
לגבי הם תמיד רופאים.
כולם.

הם פרקו אותנו.
זה מזו.
לגבי הם מהנדסים.

חבל.
היינו אמצאה טובה
ואוהבת
אווירון עשוי מאיש ואשה,
כנפיים והכל.
מעט התרוממנו מן הארץ.
מעט עפנו.

(אז ככה מרגישה פרידה כשאתה משורר)

פריז. אוקטובר 2000. ואת המסלול בתיאור הבא עשיתי לבד, כשנותר לי רק לדמיין את הסיטואציה הזו בתוך אהבה.

אוקטובר בפריס. וקר.
אנחנו מטיילים בסמטאות עוטות שלמת שלג.
שלובי ידיים.
יוצאים לטיול על גדות הסיין.
קונים מזכרת בדוכן קטן עם ריח של פעם: כדור זכוכית מלא בפריס ובשלג.
זה מצחיק אותך ואת מתכרבלת אליי.
כשאנו עוברים בגשר מעל הנהר, ספינה שעוברת תחתינו צופרת צפירת ערפל עמומה.
קרן שמש בודדה יוצאת להאיר על צריחי נוטרדאם, ואני מעלים אותך מתחת למעיל
את קרובה אלי, את חמימה לי, את רכה כל כך.

ביום שבו הכל יתם
ונדע שזה הסוף
את תבקשי בדממה
שאחבק אותך.
שאשתוק.
ואז נלך איש לדרכו
נפנה לכיוונים שונים
והשתיקה של רגע הפרידה
תעמוד בינינו כקיר עבה.
והחיבוק האחרון
יישמר בזכרון
בחרדת קודש
בחרדת אהבה.

נורת ניאון מבהיקה אור חסר רחמים מוחזר מהקירות הלבנים החשופים.
המרצפות מעט מעוקמות, חסרות חיים וברק גם לאחר ניקיון פסח במים רותחים ואקונומיקה.
מחבת ישנה ורחבה, מפויחת קלות, על להבת הכיריים הגדולה.
זוג גרביים ביתיות ישנות ומרוטות, סוליותיהן שחורות משחיקה כנגד הרצפה.
מכנס קצר מעט דהוי משמש בימים טובים יותר, ימי שעשועי כדור בפארק.
זיפים בני יומיים.
עומד ומטגן,
חביתה עם בצל ודמעות.

פשוט התחשק לי לזרוק מתנה - לחלוק את יופיו של השיר "רוך וקושי" של אמדורסקי (אני נדיב בחלוקת מתנות של אחרים...)
לחובבי ההגדרות המוסיקליות שבינינו אני הייתי ממסן אותו כצ'יל אאוט עמוק הרגש ביותר שאני מכיר.

רוך וקושי / א. אמדורסקי
מה שלא תחשוב
רוח חדשה תנשוב
תזרום כמו מים על כתפייך, חלקות כמו משי
מסך שקוף שט על עיגוליי פנייך, מוארים באור עיניי

מתייפה מיום ליום
בקולך אומרת רוך וקושי
באותו הזמן
באותו המקום
רוך וקושי

איך נתת לשעות ההן לגווע
פתאום לנשור כלא היו מעולם קוצים בנשמתך
אור חיוור,
לא של מחלה
אבל את בהירה
ואני רואה אותך כמו שמש

מתייפה מיום ליום
בקולך אומרת רוך וקושי
באותו הזמן
באותו המקום
רוך וקושי

רבותיי זה לא לעניין.. מישהו צריך לכתוב לי בתגובות שאני דפוק בראש אחרי הפוסט הקודם מלפני שעה. אחרת אני עוד אתחיל להאמין שבדברים האלה שאני כותב יש ניצני שפיות.

הקטע הבא נכתב לפני זמן מה. כן,(גרטרוד) גם לי ברור שהוא הזוי לחלוטין, ולכן המסקנה ככל הנראה היא: ילדים, זה נחמד להיות מעושן, אבל כדאי לעצור במינון הנכון....

שנים עשר סנאים
אז מאיפה אני מתחיל? שוב אני חולם מסדרונות ארוכים מוארי ניאון, מתפתלים עד אין....
הכלב מקומה שנייה נובח. כן גרטרוד, כן, אני יודע שדובים מתים באלסקה. כן גרטרוד, אני יודע שמתים בלבנון..... אני רק לא יודע מאיפה להתחיל...
מתבונן בראי, אבן דרך בין שפיות לשיגעון, משתקפת בבואה חיוורת, מחוסרת אהבה. שקופה. הכלב נובח בקומה השנייה. כן גרטרוד, כן, לכי תעשי תה לפרידריך שלך. פרידריך, איש צפרדע צפוד ממחלות ומגרטרוד. שארית הפליטה.
אולד ג'ימי מסומם יתר באמבטיה רצה להרוג את אבא ולזיין את אמא. לי אין כאלה תסביכים, אני רק לא יודע מאיפה להתחיל....
זיגמונד דיבר על הרצון למות. שימות. הוא מת. ואני עדיין לא מתחיל.
שנים עשר סנאים מקפצים בדשא, קופצים בחבל, משחקים קלאס. מיהם? מה לעזאזל הרעיון הזה, שבא והולך, מנסה לומר? איפה יוסף? שבע השנים הרעות מגיעות עכשיו לשיאן.
כן גרטרוד, תעשי תה לפרידריך, איש צפרדע. אחר כך תניחי את הכר על פניו עד החרחור האחרון והפרכוס. הכלב אולי ינבח שוב. אני עדיין לא אדע מאיפה להתחיל.