|
|
|
הייתי הרך והקשה ברגעי האור המועטים
נגעתי מבעד לשקר רק כדי להתדפק לשווא על קיר של אמת צוננת
צפיתי במחזורי חיים שלמים של רגש מתפתלים בינות מכשולי מציאות
טעמתי משפתיים מתוקות ועד התפכחויות אכזבה מרה
ולא, לא אהבתי מספיק, לא עד גדותיי.
אחרי שכל זה ייגמר
ניקח שמיכה גדולה ותיק קטן
קצת עוגיות, תה וסוכר
נמצא פינה שאף אחד עוד לא חילל
להתפנק בה עד מאוחר
איך שנבחר
עד שנבער
אחרי שכל זה ייגמר
נהיה כבר בטח במקום אחר
שקט מתוק, את תתקרבי
ומשהו, אנ'לא יודע מה
יבשיל בי כמו בקצה ענף עץ החיים
את תקטפי,
את תתעטפי
בי
אחרי שכל זה ייגמר
נהיה הר געש שעומד לפרוץ
הדק דרוך, קפיץ משתחרר
אני ארצה אותך כמו שאף פעם אף אחד עוד לא רצה
כמו מטורף
כמו משורר
כמו שחסר לך
אחרי שכל זה ייגמר לא ניאלץ יותר לסגת
איש לדרכו, איש למעשיו
איש לביתו
איש למעשיו
אחרי שכל זה ייגמר
אני ארצה אותך
כמו שאף פעם אף אחד עוד לא רצה
אף אחד עוד לא רצה...
(דני רובס)
בדידות.
חברים - מעגל קרוב שאני אוהב, אבל לא סוג האהבה שממלאת אותי. מעגל רחוק שלעתים רק מרוקן אותי מאנרגיות בשל העמדות פנים.
מגורים - דירת שותפים שכורה בתל אביב.
אוטו -מצ'וקמק שנת 92'.
עבודה- לא רעה במיוחד, אבל קצת חלטורה מידי לטעמי. פרווה.
מוזיקה - הנה סעיף עם V . לא איבדתי את היכולת ליהנות ממוזיקה, להתמכר לה, להרגיש אותה בורידים, להישאב כל פעם מחדש לתוך מה שאני שומע או מנגן.
סקס - קטעים מזדמנים, הפקות מושקעות מבחינת תכנים וריקות מבחינת רגש.
בדסמ - סשנים מזדמנים, אקטים נכונים, ריגוש בסיסי קיים. חסך ברגש עמוק יותר.
לב - מנומר בכוויות ושריטות, עדיין פועם, אבל מתוך אינרציה ופחות מתוך תקווה.
קצת געגוע לשפה הגבוהה החביבה עליי, אז הנה:
נפשי כלתה בצמאון לאהבה גדולה, צירוף נכון יותר של רגש ומשיכה, מחנק קל בסרעפת משולב בברק בעינים. כתחליף דהוי אני שוקע שוב בקרעי זכרונות, אבחות חרב של נוסטלגיה, שמעלות תמונות מימים מאושרים יותר.
people are strange
when you're a stranger
faces look ugly
when you're alone
women seem wicked
when you're unwanted
streets are uneven
when you're down...
אושר נוטה לנזול בין האצבעות, להיעלם ולהתפוגג כמו חול הים בתוך אגרוף קמוץ כשהוא נטבל בינות הגלים. באופן מפתיע מקבילו על הקצה המנוגד של הסקאלה נוטה להתנחל לתקופות ממושכות יותר... לשזור את עצמו כנימה דקה בין כל מעשיי ותחושותיי. האם זה רק אני שמהווה פאק בייצור? באג בתוכנה?... אולי, אבל מספיק חברים מעידים שגם אצלם הדברים דומים.
הייתכן שזו עוד אחת מהתכונות שתובלנה את המין האנושי להרס עצמי? יד ביד עם הנטיה המחורבנת שלנו לרקד הלוך ושוב בין היסטריה לאופוריה....
אני חסר מנוחה, נהגתי לכאן עכשיו, מהבית שלה ועד לשלי, 25 דקות נסיעה, הטייפ משמיע את המוזיקה שהכי מדברת אליי בעולם, כבישים ריקים, חלון פתוח ורוח בשיער. הרבה דברים שעושים לי טוב, אבל לא היום.
המחשבות רצות בראש, אותה רכבת שדים סהרורית, אותו גיחוך שטני מלמעלה ברגעי העצב.
נמאס לי מתחליפים דהויים, מנסיונות להסתפק, מרגעים קטנים.
נמאס לי מפינג פונג של חיצי שנינות, משחקי טיזינג, גישושים באפילה.
היתה אצלי מישהי לפני מספר ימים. שום דבר שקשור לקהילה או לבדסמ. סתם זיון מן העבר שהתקשרה במפתיע אחרי שנה ומשהו ושאלה בחביבות שקופה למדי אם אני זוכר, אם אני מתגעגע ועוד כמה זיוני שכל של דא והא.
אמרתי לה לבוא. הייתי מארח טוב (כן, אמא, תתגאי) שתיה, נשנוש, עישון קטן (לא, אמא, את זה אל תקראי). כל אחד הקריא את השורות שלו היטב. גם קפיצי המיטה. ועדיין מכה בי גם עכשיו אותה תחושה קרה של חוסר ערך. בניסוח רחוב: הבאנו אותה בהפקה. שותפה שלי חייכה בבוקר כשנזכרה ברעשים מעבר לקיר. אני לא חייכתי. הריגוש כבר לא קיים. אני מבלה את הזמן בהרגשה שאני שולט במצב, אבל לעמוד יציב על חוף הים כששוליו הדהויים של גל מלחכים את כפות רגליך זה דבר אחד, ולעמוד יציב כשאתה שקוע עד צוואר והגלים מכים בך זה דבר אחר. אני מחפש את הריגוש בגל הגדול שסוחף את כל התחושות, ואת האתגר שבשמירה על היציבות שלי ושלה בסוג של ביטחון במצב כזה. עד אז אני מתחיל להתייאש מהנסיונות הנואלים האלה להסתפק ברגעים קטנים.
הנה, הגיע גם תורי לכתוב פוסט מבולבל, שנחבט בין תחושות ומחשבות שמהדהדות בי.
והלילה, במועדון, רוב הסיכויים שיעבור עוד ערב של רעות קולקטיבית, של חצאי הזדהויות שנובעים מדמיון בסגנון חיים ונטיות, ודי ברור שגם כמה חיוכים יירשמו בגזרה, אבל אושר? האושר כבר נזל לו בין האצבעות.
קצת לפני המועדון.... דז'ה וו..האם יהיו כבר ימים טובים יותר?
שומע ברקע את השירים של ונוס (תורידו מבמה - ממש יפים)
מגלגל במרפסת בחוסר מנוחה מושרש מבפנים...
העיניים מתמלאות נימי דם אדומים קטנים, תופעת לוואי רגילה אבל גם הרבה עייפות ונימה דקה של עצב ששזורה בה.
עוד כמה דקות i will put on my happy face, ואעמיד פנים שהחיים הם בסופו של דבר משהו מוצלח.
געגוע קטן לטיפה של חסד. מכל כיוון, אולי אפילו סתם לשמח אדם אהוב..
"ואחרי,
ככלות הקול והתמונה
מישהו יכול לשאול בלי כוונה
מתי בפעם האחרונה
עשית משהו בשביל מישהו?...."
טוב, כל מי שמצפה ממני להפגין באופן עקבי בגרות נפשית, כתיבה קסומה, חיבור לרגש והכל - זה זמן טוב לצאת מהפוסט הזה....
אז ככה:
נמצאת אצלי עכשיו ידידה מכרמיאל (ובמקור מסיביר)... השתעשענו לנו באופן בוגר למדי בבדיחות הקרש החבוטות של ראשי התיבות שמייצגים שמות של ערים
(בת ים = בוא תראה, יש מכות נתניה = נשמה, תזמין ניידת, יש הרוגים סביון = סבא בקבר, ירשתי וילה נהדרת)...ואז היא אתגרה אותי למצוא ראשי תיבות כאלה גם לכרמיאל... ולכן הערב, בפינה לשיפוטכם (הלו שם, עוד לא הגיע הזמן לזרוק את הביצים..) - ההגדרה שלי לכרמיאל:
כרמיאל = כולם רוסים ממילא, יש אוטובוס לחיפה .....
אה, ואני אקבל בהבנה, אם עקב הומור נמוך יתר על המידה ייאסר עליי להיכנס בשנית למועדון...( רק תשמרו לי קצת שוקולד..)
היא התחילה לדבר איתי על אוכל בזמן שהייתי במאנצ'יז.. וכתוצאה מכך חיסלתי
בארבע בבוקר 4 גפילטע פיש.. אני מצטער אבל אין לי שום הגדרה טובה יותר לאקט כזה מאשר ביזאר.
נשברתי.
קטע קצר מתוך אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו בארץ. "למאטיס יש את השמש בבטן" של יהודית קציר:
"אף פעם לא שמעתי מישהו מדבר ככה, הרהרה, הוא אומר רק אמת, בלי שום קליפות וקישוטים. ומאוחר יותר, כשהסיע אותה הביתה, הפאתטית של בטהובן ברקע, תמיד הפאתטית - עד שתקנה לו קלטת של סיימון וגרפינקל, כמה חודשים לאחר מכן, כשכבר יהיו נאהבים - צידדה אליו מבט, אל אפו המקושת החזק, ואל פיו הנחרץ הנחבא בזקנו, ואל עיניו הבהירות המישירות מבט לכביש. הוא עצר ליד ביתה, ואמר בשקט, מסיט בעדינות קווצת שיער ממצחה, "יש לי הרבה סבלנות, כוחנקה, אני יודע שיום אחד אתפוס אותך, ואחזיק את הנפש הקטנה שלך ככה," איגרף את ידו, והיא יצאה מן המכונית בלי אומר, וטרקה את הדלת, חשה את עיניו בגבה עד שנכנסה לחדר המדרגות"
לילה טוב.
