ממעמקים קראתי, אולי גם אכתוב

נו מה יהיה? עוד שרביט? הפעם מshe? האם רק בגלל שאני כה מוכשר וכותב יפה אני צריך לעבוד קשה בהעברות שרביט? (בתקווה שהיהירות תעצבן אנשים נוספים ששקלו להעביר אלי שרביט בימים הקרובים, ותמנע מהם צעד נואל זה)
בכל מקרה, כצעד ביטחון, אני מודיע בזאת קבל עם ועדה (או בעצם קבל עם וקהילה), כי לשם שריון סטאטוס חסינות מפני העברות שרביט נוספות, אני מפרסם בזאת 5 פריטי מידע תמימים במקום 3, מקבל הנחת מבצע, ומפסיק להסגיר פרטים רגישים לידי האנושות.

1. אני סובל מפיצול אישיות חריף: ברגע שאני מתחיל לנהוג אני הופך לזכר נמוך-מצח, עצבני, מנהם, מפטיר קללות על ימין ועל שמאל, עם רגל עצבנית על הגז ויד עצבנית על הצופר. להבדיל, כשאני צופה בשידורי הליגה הישראלית בכדורגל אני הופך להיות זכר נמוך-מצח, עצבני, מנהם, מפטיר קללות על ימין ועל שמאל, עם רגל עצבנית על השולחן בסלון ויד עצבנית על השלט.... אה, בעצם, זה לא ממש פיצול אישיות...

2. אני אוחז באוסף סרטים המונה 41 סרטי DVD,
23 קלטות וידאו מקוריות, ו-418 קלטות וידאו עליהן הוקלטו בעיקר סרטים.
אוסף זה מקוטלג ורשום במחברת נפרדת הכוללת אינדקס מספרי ואינדקס אלפאביתי.
מספר מכרים שלי טוענים שזו עילה מספקת לאשפוז כפוי, ברגעים מסוימים גם אני מצטרף לדעתם.

3. חודשיים לפני גיל 13, ביולי 1989 עבדתי לראשונה בחיי. זה היה החופש הגדול בין כיתה ז' לח', סבי ז"ל הסכים להעסיק אותי כעוזר בחנות הישנה שלו בדרום תל אביב (אני חולף על פניה כל שלישי בערב בדרך למועדון, ועדיין תמיד מפנה מבט במין געגוע), בשכר של 4 שקלים לשעה. בסיום היום הראשון לעבודה קניתי לי חולצה באחת החנויות הסמוכות, לראשונה מכסף שהרווחתי במו ידיי, וזה הרגיש נפלא...:) . אני שומר את החולצה עד היום, בדרך נס היא גם עולה עליי (ובהתחשב בשינויים במימדי גופי מאז, כנראה שמתקיימת כאן התרחבות על-טבעית בסגנון נס השמן של חנוכה)

4. את החברה הרצינית הראשונה שלי הכרתי כשהיא עמדה בתחנת אוטובוס ליד ביתי, אני חלפתי על אופניים ועצרתי לדבר איתה. עד כאן זה לא מעניין במיוחד, אבל ההמשך הוא שהאוטובוס הגיע, והיא עלתה עליו,ועוד לא היו לי פרטים שלה, ולכן דיוושתי במרץ דרך חצי ר"ג וגבעתיים אחרי האוטובוס, עד שהיא ירדה. אני מניח שלכך מתכוון הערך הצה"לי "דבקות במשימה", בכל מקרה, ככל הנראה גם היא התרשמה מהעניין, ולבלבה לה זוגיות נחמדה של שנה וחצי. (שנינו היינו בני 15 כשזה קרה)

5. לפעמים אני נעלם מהעולם. מתנתק, מתבודד, צריך את השקט שלי, החדר שלי, המוזיקה שלי, ולתת לרכבת השדים של המחשבות בראש להרגע מעט. אם כבר מזכירים את העניין: לקח קטן - לא להיעלב אם אני נעלם קצת מהאופק לפעמים כיוון ש(אנ לא מאמין שאני משתמש במשפט הזה..) זה לא אתם, זה אני. (וכן לפעמים גם יש לי כאב ראש.... למרות שאף פעם זה לא קורה במקום סקס.... רק אחרי)

תם ונשלם.
ועתה, העברות השרביט:
1. דומי - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=3810 כי היא נשמה טובה, ולראות אותה ואת פרודו עושה לי (ולהרבה אחרים) רק טוב על הלב.

2. defluo - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=13489, כי נורא כיף לקרוא את הסגנון האסוציאטיבי/מבריק שלה, וכי היא מכורה למלה הכתובה כמוני

3. מתאהבת בקלות - http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=2066 - כי היא צינית עד אימה ברגעי הדכאון, ומבריקה כשיש לה מצב רוח טוב (בדרך כלל זה קורה ב29 בפברואר), וחוץ מזה אנחנו נהנים לשלח זה בזו חיצי שנינויות קטנים, ואם היינו צעירים יותר בטח היינו עושים גם קרב כריות.

רציתי להפנות גם לפומיקי, אבל נתנו לה בראש כבר פעמיים עם השרביט, והחלטתי לוותר על הגלידה.

סבוטאז'.... הופתעתי במארב פתאומי על ידי Frozenlips..... קיבלתי איזה שרביט בראש (שהתחבא לו בהודעה תמימה) עכשיו לך תמצא שלושה דברים שלא יודעים עליי כאן...

1. אני יכול לחיות איכשהו עם השירים הישנים יותר של זוהר, אבל מוזיקה סמי מזרחית כמו של אייל גולן או לחלופין שירי דיכאון סטייל אבי ביטר גורמים לי להבין מהיכן הגיעה מסורת החראקירי בתרבות היפנית.....

2. בתור ילד צעיר וסקרן נהגתי לתור את העולם הקרוב אליי, ומסתבר שגם את הפחות קרוב, אחרי שטיולים תמימים למדי בגיל 5 הוליכו אותי מגבעתיים לתל אביב, ואת הוריי המודאגים עד פלצות לתחנת המשטרה הקרובה יותר מפעם אחת....

3. סטטיסטיקת אצבע מדאיגה למדי מראה כי מתוך הנשים שביקרו במיטתי למעלה מ70% היו בנות העדה הפולנית.. מה שמעלה את התהיה אם למרות היותי מאסטר, אינני סובל בדרך זו או אחרת מנטיה לסאדו - מזוכיזם


טוב, למי מעבירים עכשיו את המלכוד הנקרא שרביט? אמורים להיות אנשים שאני מאוד אוהב לקרוא אותם
1. וולפית, http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=5506 - כי היא מוכשרת כמו השטן, ורגישה כמו מלאך.
ובאותה הזדמנות קריאה נרגשת: וולפית שובי הביתה (או לכתוב לבלוג לפחות)

2. זיקית, http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=795 - כי גם חברות טובה משחקת תפקיד, ואני משוחד, וחוץ מזה, בואו נשים את הקלפים על השולחן - the girl has a talent and some class, and while we're at it - shitloads of style
באותה הזדמנות, קריאה נרגשת לרגל ירידתך לאילת: תשתדלי לא לשנות צבע לאדום כהה ושרוף...

3. שקט, http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?blog_id=12976 - כי היא על תקן מרגלת קטנה במחנה הנגדי, והבלוג שלה משמש דומים לתדרוך טקטי לפני יציאה למשימות
ובאותה הזדמנות, קריאה נרגשת: שקט, נסי להישאר לבושה יותר מחמש דקות כשאת מגיעה למועדון.. נורא קשה לנהל איתך שיחה כשמטפטפים עלייך שעווה כל הזמן...הממ, בעצם, לא את מקבלת את ההחלטה על זה... נו טוב, אני אדבר עם ערן...

היו שלום (ופעם הבאה תוותרו על הדגים, אני מעדיף סטייקים, רצוי פילה עשוי מדיום )

פברואר 98
לא יורד הרבה גשם, אבל הרוחות שנושבות מעל פסגות ההרים בלבנון מגלות יכולת מופלאה לחדור דרך החרמונית והמדים. בחדרי המכולה אנחנו ישנים 8 איש בחדר ואיכשהו זה יוצר מספיק חום כדי להישאר רק במדים, אבל בשמירות בחוץ או בהמתנה לאיכון לירי שיכולה להימשך כמה שעות טובות אנחנו מתחילים לאט לאט לאבד תחושות באצבעות.
2 ועשרים אחרי חצות, ואני יורד ממשמרת האזנה בנגמ"ש, מחליף אותי אחד הסמלים הותיקים בסוללה, סמ"ר לפני שחרור, והוא מרשה לעצמו לאחר בעשרים דקות על חשבון המפקד הצעיר ביותר בסוללה.
קר לי בטירוף, והשקט מסביב, כל כך מתוח ועויין, רק מגביר את הניכור באוויר. אני כמה לחום, אבל לא כזה שהתנור יכול לספק. מסתובב במוצב, מעלה ומוריד את הפלאפון בזוויות משונות, מחפש פס אחד של קליטה, של אות חיים, עומד קפוא בנקודה הגבוהה ביותר במוצב, חשוף לרוח, גשם דק וטורדני מצליף בפניי. אני מחייג בדריכות, היא מתעוררת הלומת שינה, אבל הגעגועים עושים את שלהם ואני אוחז במכשיר הקטן (בערך כמו לבנת בניין, זה הסלולריים של שנת 98...) כאילו היה האוצר הגדול בחיי. שניות מעטות של שיחה, רק לשמוע את קולה, וברק מצליף דרך השמיים אל פסגה סמוכה, הגשם מתגבר והאוויר מתמלא חשמל סטטי. השיחה מתנתקת, פס החיים נעלם. ואני נשאר קפוא אבל מוצף חמימות רכה מבפנים.

אני גר כבר כמה שנים בתל אביב. לא ממש קר כאן. קצב החיים הוא כזה שקשה לעצור ולחשוב ולשים אצבע על הבדידות או הניכור.
לפעמים אני עוד מתגעגע לפברואר 98, לקור ההוא, לחמימות ההיא. הרגשתי כל כך חי. הרגשתי.

לבכי ההוא לא היה סוף.
אישה. רזה, נמוכה, כמעט מיניאטורית. שברירית למראה. שרועה על המיטה ופניה אל תוך הכר. רגליה נתונות בגי'נס בהיר משופשף נמוך גזרה, ליד המיטה ניצבים שני סנדלים פשוטים, מעט שחוקים מלכת.
והיא בוכה. עד קץ כל הדמעות בעולם.

הוא יושב על כיסא עץ, במרחק מה ממנה. הכיסא ניצב על השטיח. הוא שותק ותולה מבט בוהה בכתם קטן בקיר שממול.

הם מתמודדים בצורה שונה.

גם אני נמצא שם, או בעצם רק משקיף מלמעלה, זה החלום שלי ואני יכול במאמץ מודע לנסות לטוות לו הסברים או סופים שונים, אבל נמנע מכך. אין לי כל הבנה מה יצר את העצב העמוק כל כך הזה. את הבכי שאין לו קץ. אבל אני חש עד עמקי עצמותי (תחושה מזויפת כמובן, כיוון שגופי שקוע בתרדמה עמוקה) עד כמה העצב הזה אמיתי.

במבט בוחן יותר אני שם לב לפרטים קטנים (או אולי מוסיף אותם תוך כדי החלום, כמו נגיעות השלמה במכחול לציור חסר): ידיה הקמוצות לאגרופים לוכדות קפלי סדין בהיאחזות נואשת בחיים שכבר לא ישובו להתנהל כסדרם. אצבעות רגליו היחפות ממוללות את אניצי השטיח.

ביניהם מפרידים שני מטרים ו-11 ס"מ של ניכור. בקו אווירי. המספר הזה מהדהד בראשי, וגם ללא כל מדידות אני יודע שזהו בדיוק המרחק. כשהם הולכים ברחוב הוא מכסה מרחק כזה במעט יותר משני צעדים בוטחים, ולה נדרשות ארבע פסיעות זהירות ומהוססות. אתה זהירות מהוססת בה כלכלה את דרכיה עד יום זה, ועדיין לא מנעה ממנה לבכות עכשיו אל תוך העצב המושלם.

החדר הולך ונמוג, הופך שחור לבן בתחילה, וחלק מהפרטים נעלמים כשאני הולך ומתעורר.
כשאקום לשגרת חיי, יישאר באוזניי רק הד קלוש של אותה זעקת שבר.

החיים בתוך קופסה עטוף בצמר גפן של שגרה חונקת, נחנק מחוסר חמצן, מחוסר עניין מוצא עצמי בוהה לתוך ריק אפל, נותן לעצמי לכאוב את הכאב הקודר שמקמץ אגרוף בין קרביי

בורח ובוהה בכוס המשקה הריק, מתאים לי להסתכל כשכבר לא נשאר גם חצי הכוס המלא

יום כיפור פרטי שלי.

כיוון שכל סלולרי קוריאני מעפן מצלצל לאחרונה בדבקות מלאת זיוף את השיר "מי אוהב אותך יותר ממני" של ארקדי דוכין, ויוצר מצב שעד שאני מצליח לצאת מהשיר, אני חוזר ונדבק, החלטתי להגיב.
לפני הכל זה זמן טוב לציין שאת השיר המקורי אני בהחלט מחבב, ולו רק מהסיבה שסוף סוף אני יכול לזייף כהרגלי ועדיין לצאת בסדר מול הביצוע המקורי.
כשירות לציבור החלטתי לענות על כל השאלות העלומות שמציג השיר לבריות.

- של מי האדמה האוויר והים? - לפי כל שלטי החוצות על תחנות האוטובוסים: של אורנג' חיילים
- של מי העולם? - ככל הנראה של ביל גייטס, חנון ממושקף מסיאטל עם פטיש עז לקריסות מערכת הפעלה
- של מי הזהב והיהלומים? - סביר מאוד שהתשובה זהה לסעיף ב'. בכל מקרה הם לא שלי ואני לא ממש רואה סיכוי שמצב זה ישתנה בזמן הקרוב
- למה התן מייל בכרמים? - אני יכול לחשוב על שתי סיבות: א. התנה לא נותנת לו ב. נראה אתכם זוללים קילו וחצי ענבים בחמש דקות...
- איך האביב יודע שהגיע הזמן? - סביר להניח שהחורף מוריד לו כאפה ואומר "שחק, אידיוט, תורך" (כמחווה לידידה שבאה מסיביר, התשובה לשאלה הזו: "מה זה אביב?")
- ולאן האוניות מפליגות לאן? - רחוק מכאן. פייר ? אני לא מאשים אותן.

- מי אוהב אותך יותר ממני ? - ככל הנראה אמא שלך. לפי כמות הצלצולים והניתוקים באמצע הלילה, גם האקס האובססיבי שלך.
- מי מצחיק אותך כשאת עצובה? - סיינפלד או מונטי פייטון, לפחות בזה אנחנו מתואמים
- עד מתי תהיי שלי ? - בואי קודם נתחיל, אחר כך נדבר על הסוף
- ולמה את שותקת? - יותר מידי שאלות, ובהחלט יותר מידי תשובות מטומטמות

- למה יש מלחמות וכאב? - חלק מהטמטום של המין האנושי (אני עדיין חושב שטלנובלות מנצחות במאבק על התואר)
- למה אלוהים לא מתערב? - הוא עסוק. קורא ספר. אותו אחד שהוא קרא בזמן השואה.
- למה כשאת כאן כאן זה עושה לי טוב? - את באמת לא מבינה? קדימה, פה גדול....
- למה יש אנשים שגרים ברחוב? - אחרי היכרות קצרה עם בעל הבית שלי, אני מאמין שהם קיבלו החלטה נכונה.

בברכת הכוהנים הגדולה,
האוחז בחוטים

רק לפני כמה דקות התחרעתי כאן על המקלדת וכתבתי את מילותיו של שיר מאוד ארוך, אחרי שהזנחתי את הבלוג תקופה ארוכה.
בינתיים, ממש לפני דקה, קיבלתי הודעה ששאלה בפשטות מה שלומי, וכדרכי בקודש, לא יכולתי לענות בקצרה, אבל התשובה נראתה לי כמו משהו שאולי כדאי שכל מי שמתעניין במידה זו או אחרת בשלומי יידע.
אז הנה: בתשובה לשאלה מה שלומי בימים אלה:

"מתבוסס להנאתי הביזארית בתוך אותה תחושה מוזרה חציה אפאטיות דכאונית וחציה זעם קר ולא ממוקד.
לא מגלה כל סימן של חולשה ואולי כמה לחוש קצת חולשה או קצת רגש
מביט לכל הכיוונים כצייד המשחר לטרף וכטרף הנשמר לנפשו בו זמנית
אומר את כל המלים הנכונות לכל האנשים הנכונים בכל הסיטואציות הנכונות ולא מצליח להתמלא מזה ולו לשנייה של חסד
ובעיקר אחוז כמיהה לסוג אחר של אושר, שאולי קצת שכחתי"

לא שמשהו השתנה יותר מידי בימים האחרונים, עודף אנרגיות או חשק לכתוב עדיין אין לי, אבל בינתיים, בגלל ששקט פרסמה בבלוג שלה את מלות השיר Yout Ghost של קריסטין הרש, והבטחתי בתגובה לכתוב את מילותיו של שיר אחר של אותה זמרת, הרבה פחות מוכר, אך הרבה יותר עצמתי בעיניי, אז הנה לפניכם השיר, וכן, אני מנער חוצני מכל ניסיון להיות מקורי בתקופה האחרונה, בעיקר מופיעים כאן שירים של אחרים. ליצירות פרי עטי נשוב בהמשך הדרך.... (וואו, זה קשה לשלב אצבעות...)

The Letter / Kristin Hersh
September 29, 1984 dear so and so
gather me up because i'm lost
or i'm back where i started from
i'm crawling on the floor rolling on the ground
i might cry
i won't go home
so here's the story
i am turning up in circles and i'm spinning on my knuckles
don't forget that there are circles left undone and very close to me
forgive me
comfort me
i'm crawling on the floor rolling on the ground
there's a blanket wrapped around my head
i'm moving in a line that's shaped like this
i'm holding in my breath
i have a room
can you tell if i am lying?
don't forget that i'm living inside the space where walls and floor meet
a box inside my chest
an animal stuffed with my frustration
can you hear me ?
don't forget that i'm alone when you're away....
you make me act like other people do
forgive me
comfort me
you comfort me
you make me die
i'm gonna cry
i won't go home
don't kill the god of sadness just don't let her get you down
see the man inside the book i read
can't handle his own head
so what the hell am i supposed to do ?
i'd like to know how he died
my hands are shaking
don't you love me anymore?
i only need a person keep my shoulders stand around lie down
move your hand above the floor
gather me up because i'm lost
or i'm back where i started from
i'm crawling on the floor rolling on the ground
i'm gonna cry
you look for me
love,
Kristin

P.S.
keep them coming....

day after day
love turns gray
like the skin of a dying man

and night after night
we pretend it's alright
but i have grown older
and you have grown colder
and nothing is very much fun anymore

and i can feel
one of my turns coming on
i feel
cold as a razorblade
tight as a torniquet
dry as a funeral drum