לפני 21 שנים. יום ראשון, 12 ביוני 2005 בשעה 7:52
אני חושב שמעולם לא התאים הביטוי "חוטא בכתיבה" לכל דבר אחר יותר מאשר הקטע הבא, שהוא כבר בן כמה שנים טובות, וכלל איזה ניסיון התחלה קצרצר לתגובה ל"חוכמת הבייגלה", אני רק יכול לציין שהוא נכתב עוד לפני שבכלל יצא, או לפחות לפני שאני הכרתי את הספר האומלל...אני חושב שהטייטל שנבחר משקף היטב את הערכתי הרבה לפתיחה הגרנדיוזית ששוכבת במגירה מיותמת מהמשך כבר משהו כמו 7 שנים. למי שמתעניין - אני לא באמת גוטרמן, אבל הדמות שבניתי לו נראתה כמו מקום טוב להתחלה.
גוטרמן
"...אז אתה מבין, גוטרמן...", קובי נשען לאחור אל קצה המיטה שלי ומדליק עוד סיגריה, "...לכל דבר יש תיאוריה, לכל בת יש את המפתח שלה (הנה עוד גיחוך שחצני של גבר שיודע מה הוא אמור לפתוח...) אתה רק צריך להגיע אליו...", עוד שאכטה, "תשקיע בה קצת, תפנק אותה, תן לה להרגיש שהיא האחת בשבילך...". לכל דבר בעולם יש לקובי תיאוריה, ובחלק גדול מהמקרים היא ציטוט מדויק מתוך סרט הוליוודי דרגה ז' .
ועדיין, עם כל התיאוריות שלו, קובי לא מצליח לעשן משהו יותר מוצלח מנובלס, או לחלופין לשכוח את ענת, שכבר שנה לא יוצאת לו מהראש. מידי פעם הוא מתחיל ללהג על התקופה האחרונה, "שהיא לא תקופה טובה בשבילו (הוא קורא לזה "בצורת"), והביטחון העצמי שלו בשפל" וכו'. בדיוק ברגעים האלה אני שומע בראש "oh , Maggie, what did we do" מתוך הפיינל קאט, אבל מהנהן בהסכמה לכל מה שהוא אומר. מה אני כבר יכול לעשות? הוא עדיין החבר הכי טוב שלי.
אגב, תרשו לי להציג את עצמי: ערן גוטרמן, בן 22, חייכן, משכיל, סימפטי, ספונטני, רגיש, עם אוטו משלי, ואפילו כמעט הצלחתי לאבד את בתוליי.
קובי על קצה המיטה שלי עם או בלי סיגריה, גלגל"צ ברקע, זה בערך מה שאני זוכר מרוב שנות התיכון. זה הולך והופך לדיון מרתק במין קיום גברי תל אביבי מודרני, כי אנחנו כבר שלוש שנים עסוקים יותר בלדבר על זה שאנחנו מדברים על החיים במקום לחיות אותם, ובשלב הבא בטח נדבר על זה שאנחנו מדברים על זה שאנחנו מדברים על לדבר על החיים... אני מרגיש כמו ספירלה שהולכת ומתכנסת פנימה, והמתח המיני שהולך וגובר אצלי, כי די, כמה שנים כבר אפשר לחיות בלי לדעת אישה, רק מאיים לפוצץ אותי מבפנים. זה יהיה או זה או התיאוריות של קובי, מה שיגיע קודם.
בלילה אחרי שקובי הולך, אני נרדם וחולם, ופתאום אני בחדר שלי רק עם קירות בצבע אדום בוהק,
וקובי מכין לו ג'וינט, ואני יודע שאנחנו נדבר על כלום עוד כמה שעות טובות, ופתאום אני רואה שהג'וינט שלו הוא מין סיגר כזה חום כהה עם פתיל בקצה, ועל העטיפה כתוב דינמיט. אני צועק לו "קובי, תיזהר", אבל שום קול לא יוצא מהפה שלי, וקובי מדליק גפרור ורוכן אל המקל הקטלני כמו בסרטים, בפוזה שלהורים שלי בטח נראתה כמו ג'ון ויין, ולי נראית כמו ברוס ויליס, הפתיל נדלק, וקובי מחייך אלי...
אני מנסה לנופף בידיים, או לצעוק, ואני משותק לגמרי, והפתיל הולך ומתקרב לסופו.
אני מתעורר שטוף זיעה קרה. שומע ששכחתי לסגור את המערכת, רואה את התמונה של שנינו מהטיול בגליל על הכוננית, ויד קרה מתחילה להתכווץ לי סביב לסרעפת.
אני מריח משהו לא טוב.
השבוע ביום רביעי על הבוקר, התעוררתי מחלום מאוד מוזר. אני כבר לא זוכר מה היה בו, רק שהיה בו קניון ענק, והלכתי לאיבוד בתוך חנות ספרים, שהפכה להיות הקפיטריה שאני זוכר מהתיכון, ורק השפם של מלכה המוכרת היה הפעם על הפרצוף של בעלה, שלום. אני חושב שהתקופה הזו עם החלומות המוזרים היא איזשהו אות או סימן, אבל אני כנראה לא מספיק חכם להבין. זה השלב שבו בדרך כלל גיל נכנס לתמונה.
גיל הוא ההומו. אנחנו הרי שלושה סטריאוטיפים קטנים, שמאוננים על החיים שלהם, בערך מאז גיל 17, ומתישהו מישהו היה חייב להיות ההומו הרגיש. כיוון שקובי תקוע מידי בתיאוריות שלו, ואני אחוז טירוף לנסות פעם אחת להרגיש מה זה סקס אמיתי, גיל לקח באבירות את התפקיד על עצמו.
אני מגיע לגיל בדרך כלל כשהוא אחרי עבודה בתחנת הרדיו (כי איפה יעבוד ההומו אם לא בתקשורת?), ואני לפני עוד משמרת של בדיקות בטחון ליליות בשדה התעופה. הוא משמיע את הבדיחה הקבועה על לבדוק איזה בחור חתיך לעומק בשבילו ולתאר לו אחר כך, אני שואל אם יש לו קצת גראס גם בשבילי
(ואין מצב שאין לו – הם כנראה מקבלים את זה ברדיו בתור חלק מהמשכורת), ומתפנה לספר את צרותי. אני מספר לגיל על החיים והלימודים והשאיפות, להבדיל מקובי שלו אני בדרך כלל מספר על בנות, אולי מתוך התקווה הנואשת, שהוא יאציל עלי קצת מההצלחה שלו איתן. לא שמישהו מהם ממש עוזר לי, אבל די כיף לראות אותם מרגישים חשובים וחכמים פתאום.
פלצנות, פלצנות, פלצנות, מותר לכתוב עוד פעם? כן? אז: פלצנות. כמו שהמורה שרה הייתה אומרת: ילדים, מצאו נא מהו המוטיב החוזר בסיפור... למה אף אחד לא אמר לה אף פעם שלכל אורך הסיפור של עגנון, שהיא הקריאה בהטעמה בכיתה, המוטיב שבלט לנגד עינינו היה התחת הפולני עצום המימדים שלה (הידוע גם בכינוי "ורשה בחצאית")...
אופס, אני נסחף, ככה זה כשהחיים שלך טובעים בין נחילי רעיונות, ואתה מנסה להשאיר חותם, לגרום לכך שירגישו שאי פעם היית קיים, ומצליח לרוב רק לסחוט מבטי חמלה מהכלב שלך.
אני מספר לגיל על החלומות, גם זה עם קובי, וגם זה עם הקניון – עד כמה שאני זוכר ממנו. הוא אומר שאני וקובי בתקופה לא טובה, שאני בעצם מייחל לכך שיקרה לקובי משהו רע, ולכן אני מונע מעצמי באופן תת – הכרתי להזהיר אותו מהסכנה. אני ממילא תחת השפעת הגראס, אז לא אכפת לי להנהן ולומר וואו כמה אתה חכם, ולחשוב, איזה יופי, יש ספרוני כיס לפסיכואנליזה בגרוש.
אני שואל את גיל לגבי החלום השני, והוא אומר שגם הוא חלם על מלכה מהקפיטריה לפני שבועיים וחצי, רק שאצלו בחלום היה לה זקן צרפתי. אנחנו צוחקים צחוק פרוע וקצת היסטרי. אני מרגיש קצת מרחף, כאילו אני הולך על מזרון מתנפח כזה, כמו בפינת ילדים בסנטר.
אחרי זה אני הולך לעבודה, ומנסה להחליף מבטים עם ריקי, הדיילת הכוסית של ארקיע. אמרו לי שלא קשה להכניס אותה למיטה, אבל אני יותר מודאג אם אני אצליח מהמתח להכניס את עצמי למיטה.
הנה עוד יום עבר, ורק ההרגשה הרעה לגבי קובי עוד מהדהדת לי בחלל הבטן.
גיל
"אני לא מאמין. פשוט לא מאמין. אני בטוח שהיו לי כאן את הרישיונות. לא באמת, אדוני השוטר,
אני נראה לך מישהו שישקר לך? הם היו כאן, תגיד, אני יכול להביא אותם יותר מאוחר לתחנה?"
פיו, הלך, טוב שלא חיפש לבד בתא הכפפות, גראס וקונדומים בטעם תות...
איפה הפלאפון?.... "אבא, תגיד איפה הרשיונות של האוטו? מה זאת אומרת - הם אצלך? מה? הם לא בתוקף? לקחת לחדש? טוב בסדר, תודה, כן אני בא הביתה בשישי בערב לארוחה. יאללה, ביי".
" גוטרמן? זה אני, אל תשאל מה קרה לי עכשיו, איזה קטעים, תפס אותי שוטר בלי רישיונות, ואיך שאני מחפש אותם כאילו אני קולט שבתא כפפות יש מספיק חומר להכניס אותי לאיזה לילה בפנים, נראה לך שבמעצר יש חבר'ה בקטע? זה יכולה להיות חוויה..הממ..מעצבת, לא? בכל מקרה, אני מתחנף לשוטר הזה שהוא דווקא די כוסון ו...רגע, אני חייב לסגור, עוד פעם משטרה, כוס אמק איפה האוזניה....".
"לא, את טועה, זה בכלל לא היה פלאפון, זו היתה המכונת גילוח, אני מאחר לפגישה חשובה, באמת, הנה תראי, הנה המכונה... הפלאפון שלי בכלל בבית" .
קובי, ישתבח שמו, המליץ לי על הטריק הזה, להחזיק תמיד מכונת גילוח באוטו, ולומר שהתגלחתי,
השוטרים מתעצבנים, אבל הם לא יכולים לדפוק לי את התלונה על הפלאפון, כשזה לא בטוח במאה
אחוז, מה שנקרא ספק סביר....
