המגירה

על מצבתי יכתבו:
כאן נקברה אשה רגילה
היא חיה חיים רגילים
שמחה שמחות רגילות
כאבה כאבים רגילים
אהבה אהבה רגילה.

על מצבתי יכתבו:
רצתה את הדברים הרגילים -
חום רגיל
חיבה רגילה
רוך רגיל
צחוק רגיל
דמעה רגילה
אהבה, אהבה רגילה.

על מצבתי ייכתבו:
פעם חיתה כאן אשה רגילה
שידעה
שאלוהים נמצא גם בחושך
ואיך שיאיר קצת
יחזור הכל להיות
רגיל, רגיל.

בתוך עינייך יפתי , מתחת לכל העייפות, מתחת לכל הרצינות והעיקשות הגאווה והיהירות, אני מוצאת אותה.
ילדה קטנה, צחת מבט ומחייכת, מאמינה בטובו של עולם השזור אגדות, מאמינה שצריך לחפש רק עוד מעט, עד שיגיע האושר אל מפתן ליבה. ומאז ועד היום הם חיים באושר ועושר כדברי האגדה..
את כבר יגעה: בלעת את העולם והקאת אותו פעמיים, בטרם הגעת לגיל 22.
ראית כבר הכל, את כל סחי העולם ותוגתו, את נבלת הגוף ופריכות הנפש,
ובטרם הפנינו פנינו כה וכה בשלו עלומייך והפכת אישה.
ובטרם תצאי את ביתך תעטי שוב שלמה, תחייכי למראה ולאחר שתמשחי את עינייך בפוך תניחי את המסכה על פנייך ותאמרי להיא במראה: את מלכה.
ואת מלכה ילדתי מתמיד ומאז, ואין לך צורך במסכה או שלמה, לעטוף את עירומו של גופך או עדינותה של נפשך.
הביטי באותן עיניים שלך, הניבטות בפני ילדתך. ספרי לה שלפני הרבה הרבה שנים בכפר קטן מעבר להרי החושך חיה נסיכה,
ספרי לה על עולם של נסיכים ופיות ודרקונים,
ספרי לה שאפשר לחיות באושר ואושר. שיש כאלה שלא זוכרים שהם יכולים,
כמו השכנה מלמעלה וההיא מהצד.
ספרי לה שלא משנה מה, היא נסיכה. כי אימא, לא משנה איך ומה –
היא מלכה.



28.8.04

ואז הוא החנה את הרכב, הכוכבים שניבטו מהשמיים היו בגודל של כדורי בדולח בינוניים, כף יד מאוגרפת כזו. נשמתי את אויר הערבה למלוא ריאותי, מסביב רק הרי ענק חושניים, מוחלקים בפתלתלות ע"י רוחות מיליארדים בשנים. האור היחיד היה של כוכבי הענק וירח מלא כמעט לגמרי, שלא השכלתי להבין אם המבט שלו הוא מהורהר או עצוב.
הוא שתק, פרש שמיכה שהוציא מהרכב והורה לי לשכב עליה. רגע עמד מעלי, מסיט קווצת שיער, מלטף את לחיי, ואחרי רגע כבר לא היה שם.
נותרתי לבד, אבל לא היה ממה לפחד, לא כשאני איתו. הקשבתי לדממה. היא היתה הכל חוץ מדממה. היא היתה שפת מדבר נהדרת, עם חום שליטף את גופי בנהימות רוח קצובות..
ואז הוא חזר, ותוך דקות היתה לנו גם מדורה משלנו, והיה גם קפה חם בפינג'אן המפוייח שנמזג לכוסות זכוכית קטנות. ואחרי ששתינו הוא ביקש ממני להתפשט, והמבט שלו היה נקי ומהורהר.
ואני הורדתי את הבגדים, והוא משח אותי בשמן ריחני משיער ראשי עד כפות רגלי, והיתה הרבה עדנה במגע. שלו, ולא היתה שם תאווה כלל, ובעיני עמדו דמעות השד יודע למה.
והסתכלתי בעיניו הטובות, ובקמטוטי החיוך שסביבם, ואהבתי אותו כל כך ברגע הזה, שמחה בו כל כך, כמו ששמח טובע ברפסודה שנסחפת אליו עם הזרם. והוא היה הרפסודה שלי. איזו רפסודה, הוא היה אוניית הפאר שלי, אוניית העינוגים והשעשועים, אוניית המלחמה, והאונייה הראשונה שיצאה לחפש עולמות אחרים.
וכשנגעתי בפניו הוא קרא אותי כספר פתוח, ואני השארתי שני שבילים משומנים מעיניו ללחיו, וזה היה נראה כאילו הוא דמע. אני זוכרת שחשבתי שיש רגעים מועטים כל כך בהם אנשים מרגישים שאינם לבד. זה היה רגע כזה. עם ההרים וכוכבי הבדולח והמדורה הקטנה והכל.
ואז הוא דיבר. הוא שאל אותי מדוע לדעתי אנחנו כאן, ועניתי שאין לי מושג, שחשבתי שזו חניה כזו בדרך לאילת. והוא חייך את הקמטוטים הקטנים האלה מסביב לעיניו הטובות, ופתאום שמתי לב ששיערו כבר מכסיף, ואיך שהשנים עוברות, והוא אמר שהיום הוא הביא אותי לכאן כדי שאדבר עם אלוהים.
ובמעמד הזה, עומדת עירומה, משומנת בתערובת הצמחים המסממים את הנפש והגוף בריחם, היה המשפט שאמר נראה לי הגיוני מאוד, ורק רציתי לדעת באיזו שפה מדברים עם אלוהים…
והוא, חכם שכמוהו, אמר שעם אלוהים מדברים במיליארד דרכים, ושהיום אני אדבר אליו מהבטן, בצעקות.
ואז הוא אמר לי נו רוני, צעקה ראשונה בכל הכוח. והמעמד הזה מולו היה מביך באפן מוזר, אבל ידעתי שאני מוגנת אצלו גם מפני לעג, בעולם הסגור קטנטן שהוא רק שלנו. אז העברתי משקל מרגל לרגל במבוכה קלה ולקחתי אוויר..
ואני צעקתי, ויצא משהו חנוק כזה, מקוטע.
ופתאום קרה לי משהו מוזר, התמלאתי עצב כי פתאום שמעתי את עצמי, כאילו הגוף דיבר אלי והבנתי אותו, ואז צעקתי שוב..
והפעם הצעקה נקרעה באמצעה וירדה חצי אוקטבה והיא נשמעה יללה של חיה פצועה,
יללה שאם הייתי שומעת ממקום אחר הייתי יוצאת לחפש את היצור ולחבק אותו או משהו..
והשלישית, מול עיניו המתבוננות היתה בכי. הקול שלי בכה בזעם, ואז לא יכולתי להפסיק…
צרחתי בטירוף את כל הזעם, את כל התוגה. צרחתי את כל הלבד, ואת כל הכשלונות, ובכיתי את הדרך שעושה בשבילי הגוף הנאמן שלי ואת מה שאני מטמינה בו בלי תודה.
ויללתי אל הירח את הרצונות שלי, ורקעתי ברגליים כמו ילדה קטנה ובסוף הקאתי את הנשמה ממש מולו, ואז רווח לי.
והוא, בשקט האופייני לו הביא את הג'ריקן מהאוטו וטבל בחולצה וניגב אותי ביסודיות.
ועכשיו, הוא אמר לי, עכשיו הוא יענה לך…
וכבר לא היה בי צער או דמעות, רק כהות חושים כזו, וחיבקתי את חזהו הרחב, ושמתי את ראשי עליו, ואצבעותיו החליקו על שרירי העורף הקשויים שלי, פורמים אותם במיומנות שנובעת מהיכרות עמוקה, ואני הפכתי לרכיכה אותה הניח על השמיכה וכיסה בסדין.
ואז אלוהים דיבר אלי, אני יכולה להשבע שהיה לו קול, והוא היה מלא אמפתיה, שלא לומר אהבה. והוא אמר שאני טפשונת, שכל מה שבתוכי זה הוא, שכל מה שנוגע בי דרך חושי זה הוא, שלכבודי המציא הכל. שאם יכול היה להעלב ממשהו, היה נעלב מזה שאני לא יודעת שהוא קשוב לכל נשימה ובדל מחשבה שלי, ואחר כך אמר משהו על כך שההתבוננות המרוכזת שלו בי גורם לו עונג…. וזה היה הזוי, אני יודעת, אבל היה פאקינג אמיתי, והדמעות שטפו את פני, והפעם היו אלה דמעות של אושר.
ואז הוא החל ללטף אותי בכל גופי, מעסה חלק חלק בזהירות,
ואני מסתכלת בעיניים הטובות האלה, העיניים של אלוהים. של אלוהים שלי.
ואני שומעת את הקול הצרוד שלי יוצא מפי, כשהוא לוחץ על בטני בידיו הרחבות, והפרפרים גולשים מהבטן אל בין ירכי ויש להם איכות נוזלית דביקה כזו, ואני מרגישה את כוח החיים גועש לי בדם, מכווץ את השרירים למקסימום, מגביה את התאווה אל הראש ומטה את הראש אחורה.
ואני שומעת את קולי אומר: תודה לך אלוהים שלי, חיים שלי, תודה על הכל, ועכשיו תזיין אותי כבר..

כמו צעצוע יקר, אני אחזיק בך,
אסתכל מכל כיוון.
אכופף אותך
ואגמיש
את ירכתי מחשבתך.
אפשק את מוחך,
ואחדור בו בלי הרף.
אורגזמת התודעה שתוצף,
והרטט,
תגרום לרטיבות הגואלת ההיא
זו שזולגת בחום
על עורו הרך, האדום
של לחייך…
ואני אלקק אז –
עיניים שפתיים צוואר
רגע אחד בודד
לפני נעיצת הניבים
באזור המפעם רצון לחיים.
ועם קילוח הדם בזרזיף פעימות,
אשיב לך, לא הבטחתי?
את הרצון לחיות.
ואז תרגיש גם כאב, אל תרעד
גם אהבה נולדת בכאב, אל תפחד.
ועם חיתוך הטבור הקוגנטיבי,
אשחרר אותך,
אמחק כל סימן בעלות שצרבתי בך,
ואתן לך את עצמך מתנה,
מתנתה של פיה –
פינוקיו.

""ויברא אלוהים את האדם בצלמו בצלם אלוהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם"
בראשית א' כז'



ואני בוראת אותך מחלבי ודמי,
מערבבת בך נשמה יתרה,
מוסיפה בך קורט חיוך ומבט חודר,
מעצבת בך את הילוך הפנתר,
את אצבעותיך הארוכות עדינות
מתבלת אותך בשפעת רגש,
בונה לך לב רואה ושכל ישר,
בונה בך עדינות גמישה כמיתר
וקשיחות מתוקה, מגרה מתגרה.
אני יוצקת משמעות עמוקה בכל מילה שלך,
ומבט שכמיהת געגוע נסוך בו.
אני בוראת אותך מדויק ומוקפד,
יוצרת אותך ראוי ליקוד אהבה ולהט תאווה,
האחד האולטימטיבי לפרייה ורבייה.
יוצרת אותך מסד עד טפחות,
עקב בצד אגודל, שוללת כל אפשרות לטעות.
בוראת אותך יש מאין, בשם המילה.
בוראת אותך בצלם, צלמי.
ומגישה לך אותי,
אדוני.

ימי שאול שאולים. האדס מתהלך ביננו, מסתבר שהטארטארוס הוא מסדרון ללא סוף, בו שנינו גומעים מרחק באפלה, עייפים כבר מלקוות. אכרון זולג לקוקיטוס, ממכאוב לקינה, ורק קרברוס מסתכל באחד מראשיו אל השדות האליזיים….
ואני מביטה בביתי, זיכרונות טמונים בחריצי מרצפת ואדני החלונות.
חלומות שלי נותרו תפוסים בשרעפי האילנות שבחצר. כה גבהו עם השנים,
מצלים, מיצרים על התקוות שהופרחו כאן לחלל, ללא כיסוי, ללא גיבוי.
ואתה כבר זר אלי, כבוש כולך בכעסיך על עצמי ועצמך, מלהיט את האירניות לחרוץ משפט כעת. משפט אמת. כעת. ללא חסד, ממש כמו שציווה אותן אביהן אז – כשהפקיד אותן על שאול.
שאולים הימים, מתמעטים כשעון חול זולג בדממה אל האין, ואיתם אהבתנו, מפוארת מתמעטת עד בלי די.
עוד שבועיים שלושה עוד נצא לגינה, ונביט בילדה שצוחקת לקרן ההיא שנשברת בתוך זרם טהור של חדווה.
כלו כוחותיי כבר מזמן. לו רק היית מבין שבריחה לעולם של חלום זו הדרך היחידה להימלט מן השאול. זאת כמובן, בהנחה שהסיבילה כבר איננה איתנו כאן, והיא לא תוליכנו לאור.
ואתמול חשקתי בך וחשקתי אותך, טעם זיעתך וריח גופך לא לעולם יעמדו כנגדי, כעמוד האש ההולך לפני המחנה. וכן, גם בתוכו ועמוק מיני שאול.
והתרפקתי על הזמן הנוזל מאצבעותינו, התרפקתי בך, כאן במקום ובזמן המדויק לכמעט אהבה שחלפה.
ואהבת אותי עד כאב, ורווח לי. והיית כולך בתוכי, מעלי, ורציתי לומר אך שתקתי. שכן, אתה צודק, נתת לי מלכות ולא היטבתי בה. אהיה לך שפחה אם כך. והרמתי את ראשי אליך וכל מה שביקשתי זה כאב. גם אז רציתי לומר ושתקתי, שאין כמו כאב שבגוף להקהות את כאבה של הנפש.
ואחר כך נרדמנו שלובי ידיים. כאילו שאפשר לסלוח כמו במשחקי ילדות של פעם, בשליחת אצבע מתאימה המבטלת אצבע מאשימה.
אתה שומע שם? זו אני. מישהו שומע שם למעלה? זה יוסף בבור, בן פורת.
זו אני, לא תזכור? ואני עוד אזכור עד עולם איך היית אומר ברצינות ש
לכל אחד יש ייעוד בעולם הזה, ולכל דבר יש תכלית, ותכליתך אחת, האושר שלי. תזכור? התקווה התפרשה אז עד אל האופק, צבעיה קשותים, כרחוצים בגשם רחמים ראשון…
הולכים ומתמעטים ימי שאול שאולים, בהם שנינו נגמע מרחקי אפלה,
עייפים, כל כך עייפים מלקוות…