...הוצא מהקשרו...

כפי שכבר לא פעם סיפרתי,

לחוויות לא נעימות בלשון המעטה - נחשפתי.

חלקן לוו בבדיקות רפואיות,

שממצאיהן זימנו לי טיפולים ו...זיכרונות.

מרביתן כואבות ומשפילות,

אחרות מציקות ומביישות.

ולמרות שאז עוד את הקורונה לא הכרנו,

מסיכות על פני הצוותים הרפואיים בהחלט ידענו.

כך שמעבר לריכולים והחיוכים של הממתינים ושל המזכירות הרפואיות,

כל אלו שפניהם חפו ממסיכות.

פני כל השאר היו מכוסות,

כך שרק את עיניהן - היה ניתן לראות.

וכך עם השנים, הבדיקות והטיפולים,

פיתחתי תכונת זיהוי פנים גם עם מעט סממנים.

עפ"י אותן העיניים יכולתי לנבא ולחזות,

עד כמה כאב, השפלה ורוע אספוג בדקות הקרובות.

מי מחייכת כלפיי בחום,

ומי מתנהגת בתום.

מי כועסת ועצבנית,

מי נעימה ומי רגזנית.

מי עדינה ומכילה,

ומי שעלי תוציא את חרון אפה.

מי כואבת את כאבי,

ומנגבת דמעה מלחיי.

למי נקוות בעיניים דמעות,

עד שעוד רגע גם היא עמי תתחיל לבכות.

מי כלפיי חסרת סבלנות,

הרואה אותי כמטרד וכלל לא מגלה רגישות.

מי מוכנה עבורי עם עמיתה להתעמת,

ותפעל ככל יכולתה עלי להקל באמת.

ומי מביטה בי בזילזול מופגן,

כשלצערי נגזר עלי "לגזול" זמן מכולן.

למי עיניים טובות ולמי רעות,

מי מציצה לי בסקרנות ומי משתדלת אותי לא לבזות.

מי סבלנית ומוכנה לסייע,

ומי צועקת וגוערת על הזמן שמבזבז ואותה בפחדיי מייגע.

רק מהעיניים המביטות,

מייד יכול לראות ולזהות.

מבעד למסיכה הכירורגית העטויה את האף והפה,

מבלי לצפות בעווית, חיוך, סומק, מחוות או רק רמז רפה.

מיומנות שסייעה לי בתקופת הקורונה רבות,

אם כי הציפה שוב זיכרונות מלאי זוועות.

אז כן... עיניים בהחלת מדברות,

גם אם הן כלל לא משמיעות קולות!