...הוצא מהקשרו...

במסגרת עבודתי, אני מבקר לעיתים תכופות,

במרכזים רפואיים, חדרי מיון, מחלקות ומרפאות שונות.

גם היום ביקרתי במרכז שכזה,

בדיוק כשלמקום הוכנס פצוע - שהוגדר "קשה".

הצוות הרפואי עט עליו והחל לבצע בדיקות וטיפולים,

ואני ממשיך בעיסוקיי השונים.

אחים ואחיות רופאים ורופאות,

טיפלו שם במס' חולים וחולות.

כיוון שהפצוע היה בעל מראה צעיר,

נכנסו 2 חיילות (עפ"י הנוהל) לברר אם מדובר ב-"חייל סדיר".

בשלב זה פסקתי ממלאכתי,

והבטתי בטיפול הצוות הרפואי.

הפצוע הופשט מכל בגדיו,

ונותר מכוסה בסדין כשלגופו רק תחתוניו.

לאחר שבוצעו בדיקות הכרחיות ונמצא כי בשלב זה אין סכנה של ממש לחייו,

ניסה הצוות לתשאלו ולקבל את פרטיו.

החיילות התקרבו וניצבו קרוב למיטתו,

ורשמו על דף שמצאו כל פריט מידע - לצורך איתור משפחתו.

אחת מהן הייתה בהירה ושמנמונת,

בעוד השניה קטנטונת, רזה ושחרחורת.

שתיהן נראו כ"חדשות" בתפקידן,

וגילו בשפת גופן - חוסר ביטחון מופגן.

הן ניגשו לפצוע ושוחחו עמו,

שאלו לפרטיו האישיים ודרשו בשלומו.

תוך כדי אחד האחים קיבל הוראה,

להכניס "קטטר" - לשופכה.

בסיוע אחות פרשו את הציוד הסטרילי מהערכה,

וה"אח" ניגש לבצע את הפעולה הכאובה.

מבלי אומר משך את הסדין מעליו,

ובמספריים כעת גוזר את תחתוניו.

וכל העת החיילת השמנמנה,

ממשיכה לבצע את משימתה.

בעוד אותה שחרחורת הנראת כילדה שלחיילת התחפשה,

מביטה בסקרנות רבה בנעשה.

האיבר החשוף של הנפגע גלוי עתה,

וממקומי מיטיב לראות את ה"זירה".

החיילת הדקיקה וה-"אחות",

הביטו ועקבו במבט ועיניהן פעורות.

ה"אח" אחז את איבר מינו וחיטא את המקום בקפידה,

מרח משחה והחל להכניס צינורית למרכז העטרה.

החיילת בולעת את המראות בשקיקה,

ופניה סמוקים ממבוכה,

הפצוע זועק מכאב עת שהצינורית מוחדרת,

ובמבוכה משפילה לרגע מבטה אך מייד שבה ומסתכלת.

היא נבהלת כהוגן מהמראה שנגלה אליה (כנראה) לראשונה,

אך יחד עם זאת נותרת להביט בסקרנות עד גמר הפעולה.

מבטה הביישן כה מחרמן,

ועיניה הגדולות המביטות וזה אותה כנראה מאוד מעניין.

לעיתים מניחה את ידיה הצנומות על פניה,

ואנחת כאב משמיעה למה שנגלה אל עיניה.

שוב משפילה לרגע מבט מבוייש לריצפה,

ומייד שבה להביט ומעודדת לצרף לכך אף את חברתה.

ולמרות שמזמן כבר אספו את הפרטים הנדרשים,

נותרו להביט שם בפצוע המתייסר מכאבים.

משוחחות וכנראה מסבירות אחת לשניה דבר מה,

מצביעות ומסמיקות אך ממקום מושבי איני יכול לשמוע את השיחה.

לאחר שהסתיימה הפרוצדורה והנפגע שוב כוסה בשמיכה,

עזבו את החדר למשרד - בהליכה מהירה.

נותרתי לשבת שם עוד זמן מה,

משחזר את שראיתי ואיברי "קם לתחייה".

מחשבות ופנטזיות שעורר מבטה התמים,

המבט המשתתף בסבלו וכאבו של האיבר ואשר גרם לפניה להאדים.

לא מסוגל להמשיך בעבודה,

שוב ושוב התמונות שבות ועולות לנגד עיניי,

ובדמיוני מתחברות לסשן פרי נסיוני,

שוב מערבולת של פנטזיה ומציאות ידועה,

ניסיון וחוויות עבר אל מול הכמיהה הישנה.

אז אולי הפנטזיות שלי הן לא "כוס התה" שלכם,

ועל כן בפרטי הפרטים הנרקמים במוחי - אתכם בנושא לא אלאה.

אך מי שבכל זאת "בעניין" ונותר לקרוא את הפוסט עד עתה,

יוכל לקבל ממני פירוט מלא לאחר פניה ישירה!