הסחרחורת התחילה להיות יותר ויותר מורגשת, כמעט נפלתי מרגליי אילולא הידיים שלי היו קשורות לשרשרת שעל הקיר.
מרגישה אותו נוזל לאט, לאט על הירך, למטה לברך ואז לרגל וכבר מרגישה את השלולית מתהווה על הרצפה.
כאב החתך היה שולי לעומת המילים שאמר לי.
הסחרחורת מתחזקת ואני כבר לגמרי נשמטתי ומוחזקת רק על ידי האזיקים.
אני אדמם למוות בשבילך, כדי שתגיד שאתה גאה בי, כדי שלא תתאכזב.
מרגישה את הנשימות שלו מתגברות יחד עם שטף הדם ואני מחייכת בפנים לעצמי, כול כך שמחה שאני יכולה לעורר בו תחושות כאלה.
חלקים מהזמן מתחילים להעלם לי, אני כנראה מתעלפת לזמנים קצובים כול פעם ואז קמה עם כול חתך חדש.
הם כבר לא כואבים כול כך.
הכול הפך להיות איטי יותר, למטה על הרצפה נהר אדום בו מתבוססות רגליי ורגליו, הוא מתיר אותי ומשכיב אותי על הרצפה האדומה, אני כולי מתכסה באדום הזה והוא יחד איתי, מטורף מההרגשה.
הדימום לא הפסיק ואני מרגישה איך הדם עוזב לי את הגוף, ואיתו אני מרחפת.
הוא כול כך מאושר ואני באופוריה רק ממנו, רק מלראות אותו ככה, הכול נהיה שחור.
שומעת אותו, הוא נשמע רחוק כמו לוחש "אני כול כך גאה בך ילדה שלי"
פאתטית.
דפי.