סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

wicked fairy

נפתח הספר, נפתח הלב,
בואו גלו מהו כאב
אדם עם כנפיים, עיניים סגולות,
היכנסו לבפנים יש הרבה לגלות...
לפני 16 שנים. 19 בפברואר 2008 בשעה 9:42

הוא מסמס ואני מכין את עצמי נפשית. רוצה להגיד לטבח השני שהגיע הזמן לסיגריה שלי אבל הוא רואה ואומר לי; "לך כבר".

סיגריה, אני, פינת רחוב, לחץ, חשש. ופתאום זה מרגיש כאילו לא עברו השבועות ואני מחכה שהוא יאסוף אותי. העיניים שזזות משם לפה ובחזרה כל שלוש שניות. מכסות את כל הכביש לאתר מתי הרכב מתקרב. אני מזהה אותו. הרכב מרגיש שונה מהאחרים. אולי זה אני?

אני פותח את הדלת ולוקח את המחטים והכסף לשוט {"אתה עיצבת אותו, הוא שלך. תחשוב על זה כמו מתנה לוולנטיין"}.
הוא מחייך אלי, נו באמת! אתה חושב שאתה יכול להתנהג שמח ומשעשע והכל יהיה בסדר? מה לקחת? תביא לי גם!

"היי" הוא אומר והעיניים בורקות.
"היי" אין לי כוח למשחקים שיביא לי את הדברים שלי ויעוף.
"מה קורה איתך?" הוא אפילו נראה כמעט מעוניין לדעת, בטח קנה חומר טוב :).
אני רוצה להגיד; "מה אתה חושב שקורה? השולט שלי {AKA, אתה} זרק אותי אתמול. בטלפון! נכון מניאק?" אבל במקום אני משיב; "אני בסדר".

הוא נוגע לי ביד. אלוהים מה יש לי מהמגע שלו? לתעב ולהתענג מאותו מגע, באותו הזמן.

הוא מנסה להמשיך עם זה לאנשהו. לא אכפת לי מה הוא רוצה הוא יקבל על הראש. אני מבהיר לו באופן חד וחלק שאותי לא זורקים דרך הטלפון. הוא טוען שוב ושוב לאותה טענה. קשה מדי, אנושי יותר, בלה בלה בלה.

אני אחזור על זה שוב מכיוון שיש עוד סיכוי שאתה קורא את זה {מי הזוי עכשיו?}:
אתה
זרקת
אותי
דרך
הטלפון.

זובי על האופציה שיהיה לי ו/או לך יותר קשה פנים מול פנים. זובי על "ציפור הנפש" שלי. לי מגיע יותר!

הבהרתי את עצמי? לא? אני אבהיר את עצמי שוב; ל י מ ג י ע י ו ת ר ! ! !



זהו.
תם ונשלם פרק.
סה טו.

לפני 16 שנים. 18 בפברואר 2008 בשעה 2:30

אני קולט מול שיחה עם חברה יקרה שאני מגן עליך.
על מי? על מה? לא היה לך אפילו את מעט הכבוד הבסיסי אלי בשביל "להיפרד" {תבחר איזה מונח שבא לך} ממני פנים מול פנים.

תרצה או לא יצאת מניאק. תרצה או לא זרקת אותי וירטואלית.

אני לא כועס שזרקת אותי. בכלל לא, הרגשת שאנחנו לא מתאימים. שאתה לא יכול ורוצה וכ'ו וכ'ו. סבבה. קורה.
אבל אני רותח מזעם על העובדה שעשית את זה בטלפון. חתיכת אידיוט.

"ואמא היא תמיד אמרה לי כל הגברים אותו דבר" איה כורם.

לפני 16 שנים. 17 בפברואר 2008 בשעה 18:43

הוא זורק אותי ממש בשניות אלו.

דרך הטלפון.

יפה לו, הא?

לפני 16 שנים. 17 בפברואר 2008 בשעה 17:48

ואני אוכל את עצמי. נכון, זה אומנם יעיל לדיאטה אבל לא לבריאותי הנפשית {הגם ככה לוקה בחסר}.

לחץ מכל כיוון אפשרי, עבודה, דירה, רודן וכל מה שנשאר לי הוא הלבד.

סעאמק ערס. אין לי כוח לזה עכשיו. ועוד לא קיפלתי כביסה...

לפני 16 שנים. 17 בפברואר 2008 בשעה 13:39

"אוקיי" אני מחייך אליו, משתעשע מאופן בו הוא מנסה לחדור אל תוך ההגנות שלי, כאילו הוא יכול.
"אל תיקח את זה בצורה השלילית של המובן, אני מתכוון לבדיוק ההפך" הוא ממשיך לנסות, לא עובד לו.
"סבבה, לך על זה" אני מחייך אליו ונותן לו לראות חלקים קטנים ממני.
"אתה יצור חריג" גופו נמתח ומחכה לתגובה, מיד התרפץ ממני גיחוך קליל.
"אני יודע, זה לא חדש לי" אני מניח את הכוס ליד הכיור ומתיישב לידו, "בוא" אני קורא לו ופורס את ידיי לצדדים. ומיד הוא נחבק לתוכי, אני מנשק את ראשו בעדינות ומלטף ברות את גבו. אני מקשיב לרגע למוזיקה הבוקעת מהטלביזיה והשיר lay your head down של keren ann החל לנגן. והשורה שחוזרת שוב ושוב היא lay your head down in my arms...

אחר כך הרודן התקשר וניהלנו שיחה שבסופה הוא אמר לי שאנחנו צריכים לדבר. כששאלתי על מה הוא ענה לי "עלינו".
פאן! הולכים לזרוק אותי היום! /:

לפני 16 שנים. 17 בפברואר 2008 בשעה 6:38

לפחות בשבילי אבל זהו. עברתי באופן רישמי. כל מה שנשאר זה לעשות חנוכת בית.
מי עוזר לי לארגן את זה?!

לפני 16 שנים. 16 בפברואר 2008 בשעה 11:48

אתמול בצהריים הגיע השותף לשעבר בכדי לקחת את הדברים שלו. הכל טוב הכל יפה עד שהוא מתח את הגבול.

אין לי בעיה עם פלירטוט, אין לי בעיה עם נגיעות אבל צריך לדעת איפה לגעת. אפילו אני, עם כל הבעיות הקוגנטיביות שלי למדתי איפה מותר ואיפה אסור לגעת מאנשים שאתה מכיר שניה וחצי. השותף לשעבר {שנקרא לו בילי?} קיצקץ, בילי, החליט שזה בסדר לצרוח "ואוו, איזה שריריי חזה" לתפוס אותם ואז לצבוט לי בפטמות. כשתפסתי לו במפרקים אחרי הנגיעה החצופה הזו שאותה עוד יכולתי להחליק הוא התקרב, נלחם בי עוד יותר ואז העיף לי סטירה. כל מי שמכיר אותי אפילו מעט יודע שאני וסטירות לחי לא מסתדרים. נ ק ו ד ה . עכשיו, כשמישהו {או מישהי for that matter} מעיף לי סטירה לרוב אני מחליק את זה מיד אחרי שאני מסביר למה לא מעיפים לי סטירות אבל הבן זונה הקטן הגזים. בקול חד, חזק וחלש הודעתי לו שיש לו פחות מחצי שעה לעוף מהדירה שלי, נכנסתי לחדר שלי וטרקתי את הדלת. החרא הקטן עקב אחרי לחדר וניסה שוב ושוב להתנצל. זה, כמובן, לא עזר לו והודעתי לו שיעוף לי מהחדר ושהזמן שלו אוזל פה ויש לו המון דברים ומעט מאוד זמן להעביר אותם. ואז טרקתי לו את הדלת בפרצוף. כראוי לאפס כמוהו.

הנה משהו פשוט; אותי ל-א מטרידים מינית. הבן אדם האחרון שנגע לי בתחת בצורה הזו קיבל דלקת בגיד בגלל התפיסה המדוייקת שלי. האמת? גם השניים שלפניו... אני לא צעצוע מין, אני אדם. יצור חי ונושם עם מחשבות ורגשות משל עצמו. ואף אחד, אף אחד לא יקח את זה ממני. נ ק ו ד ה.

לפני 16 שנים. 15 בפברואר 2008 בשעה 14:12

הוא אסר עלי. כן, אני יודע. אז הוא אמר! ביג דיל! הוא ח-ו-ל-ה הוא לא יודע מה הוא אומר! ואף אחד לא צריך לחגוג ולנטיין לבד. בטח לא כשיש לך עם מי 😄

אז קניתי לו ורדים, וקניתי לו בוקסרים אדומים וצמודים שכתוב עליהם major preormer על התחת. והלכתי אליו לבית, רועד מפחד שיתחיל לצעוק עלי שאסור לי ומה אני עושה פה ועוד מן התירוצם הנ"ל. אני מצטער אבל אני לא שם קצוץ. הרודן שלי לא יחגוג ולנטיין לבד, גם אם הוא גוסס בבית חולים. ואחרי שהוא אסר עלי להגיע לבית חולים רציתי לרצוח אותו אבל הקשבתי, לא הפעם.
אגב;

מי שולח הודעת "אישפזתי את עצמי, הכל בסדר" לפולניה כמוני ומצפה שאני לא אשתגע? למה בדיוק ציפית שאני אגיד "אה, סבבה"? נו באמת!

בקיצור, הגעתי אליו לבית רועד ומנסה לחשב בראש משפט עדין אבל מוצלח שיגרום לו לחייך ולא להעיף אותי. צילצלתי לו בדלת {אחרי הליכה של יותר מחצי שעה בגשם ובקור!} הוא פתח את הדלת וראה את הזר וחייך ואמר "איזה חמוד אתה!" והחיוך נשאר לו על הפרצוף למשך כמה דקות 😄

כמובן שאחר כך הוא גוער בי על ך שאין לי כסף להוציא, ומה לעזאזל חשבתי ו"שזה לא מקובל בכלל!" ועוד שלל משפטים כאלו ואחרים שלפי דעתי האישית הוא מרגיש מחוייב בכלל. הרי שנינו ראינו איך העיניים שלו נאורו כשהוא פתח את הדלת...

עסיתי לו את כפות הרגליים ודיברנו במשך שעות. בלי שליטה, בלי סקס, וסעאמק אפילו בלי נשיקה {דלקת ריאות הפכה להיות הדלקת השניה שאני הכי לא אוהב, מיד אחרי דלקת אוזניים} אבל נהנתי מכל רגע, מכל שניה ולראות אותו גרם לי לחיוך זה רחב. אני לא חושב שהוא מבין, זה הולנטיין הראשון שלי. הוא גם התחיל לקנות לי מתנה, משהו שאף אחד לא עשה לפניו {שוקולד.... גררררר}.

אחר כך, במסיבה {שבה נורא נהנתי} שתיתי, עישנתי, רבתי, ניצחתי וכמובן, הכי הרבה התגעגעתי. כל מחשבה שלישית עליו. וניסיונות לרגעים לבד סתם כדי להתרכז בו. עזבתי מוקדם יחסית, ב3, כי העגועים הרסו אותי. רק רציתי להגיע למיטה ולישון. לשקט שלי.

אתה אולי לא יודע את זה אבל ביתקת לי את בתוליי הולנטיניים.

לפני 16 שנים. 14 בפברואר 2008 בשעה 8:57

מה קורה פה?
אני מבקש לקרוא אתכם לסדר!

תפסיקו להדאיג אותי!

לפני 16 שנים. 13 בפברואר 2008 בשעה 12:15

עברתי לתל אביב.
השגתי עבודה.
השגתי דירה.


והכל ב3 ימים. מי גאון של אמא?